Yigal Bin-Nun, « The Weapon of Public Announcement,

Publié le par Yigal Bin-Nun

- נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית  - המשך

 

קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, גיליון 42, אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ'

 

יגאל בן-נון

כרמית גתמון העידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בסוגיית פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מכך מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. ג'ו

לוי, נשיא אגודת הסיוע הלימודי, ידע לדבריה על הכרוז והיא הניחה שגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לבג'ו לוי, נשיא אותה אגודה, ידע על הכרוז

ושגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב ידע עליו לפני הפצתו. היו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על יעילות הכרוז וחשש מפני תגובות שליליות. הכרוזים נוסחו בידי גתמון, קיבלו את אישורו של רונאל והופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים.[41] אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדים לקראת הנזקים הצפויים מהפצתו.[42] פנחס קציר ציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בכרוז נבעו ממוחו של גתמון ואף אחד לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון נראו הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו כאותו דבר המאיים על הקיום היהודי בכל העולם.[43] עם זה, צעירי תנועות הנוער, שהבינו כי מפיצי הכרוז הם הציונים, התמלאו גאווה ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה בעיניהם. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.

לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. שרלי אביטבול ומאיר קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות של המסגרת, בן עזרא,[44] שהיה שותף בבית דפוס, וביקש את עזרתו. אחרי התלבטות הסכים הפעיל להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, בשעה שאיש לא היה במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כ-20,000 כרוזים שחולקו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות.[45] חיים בן-שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים למפקד העיר מראכש מטעם המסגרת, מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה, מאיר בן-דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו פיקדו על המבצע.[46]

למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער. על המבצע הופקדו חברי חוליות של שלוחת "לביא", המנוסים יותר, וידעו עליו רק שליחי התנועות ומפקד "לביא". סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף. כ-150 חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן הועברו הכרוזים מקזבלנקה לערים אחרות בידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ, בתוך "סליקים ניידים".[47] בקזבלנקה חלה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים 24 שעות קודם לכן. למרות התקלה, הוחלט להמשיך במבצע.[48]

תנועת הצופים של הדז' עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם לפני המבצע. על פי עדותו של המתנדב לאון זבלי חבילת כרוזים שנמסרה לידי גדז' הושלכה לים בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו.[49] למחרת מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, את הכרוזים בתיבות הדואר.[50]הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר.[51] ראשי המסגרת הופתעו לטובה מן האחריות שגילו מפיצי הכרוז. עם זה הם ידעו מראש שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאסרים ולפגיעה ממשית בפעילות המסגרת, אך למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו. "היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על-ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה".[52]

גם לראש מטה המוסד בפריס, אפרים רונאל, היה ברור שהמעצרים בעקבות חלוקת הכרוז הישראלי אחרי טביעת "אגוז" היו בלתי מוצדקים, אף שהוא עצמו היה אחראי להם: "[שני אירועים אלה] העמידו בפנינו את השאלה, הרשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש.[53]

מבצע חלוקת הכרוזים הביא למפולת בשורות המסגרת. הפגיעה הקשה במיוחד הייתה בשלוחת "לביא" שהפעילה את מבצעי ההברחה הימיים. חלוקת הכרוזים בתיבות הדואר בקזבלנקה הסתיימה ללא מעצרים, אך בעת חלוקת הכרוזים במכנאס התרחשו תקלות שגרמו לסדרת מעצרים ברוב סניפי "המסגרת" במרוקו. מקס לב פגש באקראי קצין משטרה שסיפר לו כי "ציוני חשוב" בשם מישל קנפו נעצר ונלקח לחקירה. זמן מה לאחר מכן פגש לב את אדמון סעדון וסיפר לו שהוא בדרכו לתחנת המשטרה כדי לדאוג לעצורים יהודים. כששאל סעדון במי מדובר נענה שהכוונה ל"ציונים" שחילקו כרוזים ובהם מישל קנפו. לב לא ידע על פעילותו של סעדון במסגרת והודות למידור לא הכיר סעדון את קנפו. סעדון נסער מן הידיעה, חזר לבית ספרו ושאל את חברו במסגרת דוד בן-שושן אם הוא מכיר מתנדב בשם קנפו. בן-שושן לא ידע מתי נעצר קנפו אך נבהל מן ההשלכות הצפויות ממעצר זה עליו מפני שהעריך שאם קנפו יעונה, ייאלץ למסור את שמו. לאחר התלבטות הודה בן-שושן בפני חברו שהוא מכיר את קנפו.[54]

בן-שושן נסע לביתו של נשיא תנועות הנוער של הדז', אדגר גדז', והתייעץ עמו. גדז' לא ידע על המעצרים אך הורה לחברו לעזוב את מרוקו מיד מחשש שמעצרו יפגע קשה בתנועת הדז' ובקהילה כולה. כיוון שידע שהשליח יוסף רגב כבר עזב את מרוקו החליט בן-שושן לעזוב את המדינה. כשבועיים לאחר מכן ברח גם אדמון סעדון. עובד אחזקה מוסלמי בבית הספר הזעיק את המשטרה אחרי היעלמות השניים שכן נראה לו חשוד שמנהל הפנימייה וסגנו נעלמו. בפריס נודעו לשניים פרטים על מעצר חבריהם. לדברי בן-שושן הוא לא קיבל תשובות משכנעות לשאלה מדוע לא הודיעו להם להסתתר או לברוח בעוד מועד. קלוד סולטן התבקש לנהל את פנימיית בית הספר ששימש מאגר לגיוס מתנדבים למסגרת.[55]

 

התגובות להפצת הכרוז

שלטונות מרוקו החליטו לאתר את חברי הרשת הישראלית ולכלוא אותם אחרי פרסום הכרוז הישראלי שהאשימם באחריות לטביעת "אגוז". תוך ימים ספורים עצרה משטרת מכנאס את בכירי המתנדבים למסגרת, אך לא מנעה את יציאתם של מתנדבים שהעדיפו לברוח מן המדינה. שני מתנדבים נעצרו בזמן הדבקת הכרוזים, והשאר נעצרו על סמך מידע שנמסר לחוקרים במהלך עינויי הפעילים או על סמך מידע מוקדם שעמד לרשות שירותי הביטחון ולא נעשה בו שימוש קודם לכן. שלטונות המדינה לא נגעו בשליחים ישראלים אף על פי ששמותיהם היו ידועים לחלק מן העצורים.[56] באותה מידה שהחוקרים הצליחו לחשוף את בכירי המתנדבים, יכלו בנקל להגיע לשליחים הישראלים ולעצור אותם בבתיהם, אך הם נמנעו מלעשות זאת. פרסום ידיעה על מעצר ישראלים במרוקו היה חושף גם את הפעילות המחתרתית שביצעה מדינה זרה בשטח מרוקו, ולא היה תורם ליוקרת השלטון. נראה ששלטונות מרוקו העדיפו לתת פרסום לפירוקה של רשת מחתרתית של יהודי מרוקו שעסקה בהגירה בלתי לגלית כדי להוכיח שמדינתם אינה אחראית לטביעת "אגוז", ולהטיל את האחריות לכך על העצורים.

יום לאחר חלוקת הכרוז נרשמו אירועים במדינה שהעמידו בסכנה את ביטחונם הפיזי של היהודים. על פי דיווח למסגרת עמדו מוסלמים במראכש להיכנס לרובע היהודי כדי לנקום את חלוקת הכרוז הפרובוקטיבי. הקהילה היהודית שלחה אל הרבעים המוסלמיים העממיים חמש מכוניות שהסתובבו בהן כדי לדווח בעוד מועד על התארגנויות עוינות. נודע גם על פעילים במפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים שפנו למרכז מפלגתם ושאלו כיצד להגיב על הפרובוקציה היהודית, אך ראשי המפלגה נמנעו מתגובה. גם במפלגת אלאסתקלאל היו פעילים שדרשו תגובה אלימה, אך ראשי המפלגה הצליחו להרגיעם.[57] בהוראת המלך הופסקה הפצתו לזמן מה של העיתון אלפג'ר (השחר) שייצג את עמדות הארמון, עקב פרסום מאמרים אנטי-ישראליים חריפים לאחר ועידת קזבלנקה.[58]

מקס לב, שהשתתף בפגישת ראשי מועצת הקהילות עם המלך מוחמד החמישי ב-18 בפברואר, סיפר שנושא הכרוזים הישראליים והמעצרים לא עלה בה. הוא העריך שהשלטונות היו מעוניינים להוכיח לדעת הקהל שהמרוקנים לא גרמו לטביעת ספינת המהגרים אלא רשת ריגול ציונית שפעלה במחתרת במדינתם. המעצרים באו כתגובה על נאומה של גולדה מאיר בכנסת והאשמתה את שלטונות מרוקו באסון.[59]

מבצע "בזק" זכה לביקורת בקרב שליחי המסגרת ומתנדביה. מפקד שלוחת "מקהלה" שעסקה בהגירה, גד שחר, הסתייג מן הכרוז ומתוכנו וראה בו מעשה הרפתקני ויהיר מצד גתמון: "מבצע בזק נועד להעניק זריקת עידוד לפעילים בשטח ולא שירת כלל את יהודי מרוקו".[60] התגובה החריפה ביותר באה ממפקד שלוחת "גסטון", אדגר גדז', שרוב חבריה גויסו למסגרת. הוא ראה בהפצת הכרוזים מעשה חסר אחריות שכל מטרתו ליצור פרובוקציה שתגרור תגובה חריפה מצד השלטונות נגד הקהילה, דבר שיגביר את רצון היהודים לעזוב את מרוקו. פרסום הכרוז היה לדעתו חלק ממדיניות הרפתקנית שהנהיג גתמון למן הגיעו למרוקו. ראש הדז' ניתק את קשריו עם גתמון, סירב להיפגש עמו ופירק למעשה את שלוחת "גסטון" שסיפקה כוח אדם למבצעי ההברחה. גדז' דיווח על מעשי גתמון לחברי הנהלת הדז', אמיל סבן והרב אברהם חזן, ויצר קשר עם נשיא דז' הקודם, אלפונסו סבאח, בישראל. האחרון בא לפריס ונפגש עם גדז', עם שלמה יחזקאלי שהיה קצין המבצעים במטה המסגרת בפריס ועם נציג בכיר של המוסד. בפגישה זו הציג גדז' את טענותיו כלפי גתמון ואת הסכנות המאיימות על יהדות מרוקו ועל פעילות המסגרת בגלל מעשיו.[61] יוסף שרביט כותב על עמדתו של גדז': "בשלב מאוחר יותר הסתייג אדגר גדז' משליח ארץ ישראלי שנקט עמדה אחרת והעדיף דווקא לחולל מהומה גדולה ולחשוף יותר מנהיגים יהודים למעצרים של כוחות הביטחון המרוקנים, בהנחה שסכסוך עם מרוקו ייטיב עם העלייה החפוזה".[62]

חברי תנועת הדז', ששימשה כיסוי לפעולות המסגרת, הרגישו שתנועתם עלולה להיות נושא לחקירות ומיהרו לשרוף חלק מן הארכיון שלה. המשטרה אכן ערכה חיפוש במשרדי התנועה בפאס ובקזבלנקה.[63] היחסים בין גדז' לגתמון, שהשתבשו בימי ביקור עבד אלנאצר בקזבלנקה, הגיעו לכלל משבר חריף אחרי המעצרים. גדז' האשים את גתמון שנתן הוראה לאנשיו שנעצרו למסור את שמו כמעורב ברשת הישראלית, שכן הוא בעל אזרחות צרפתית ואין לו ממה לחשוש. גתמון קיווה שמעצר ראש הדז' יעורר בהלה בקהילה ובהנהגתה. הטלת אשמת הפצת הכרוזים על הדז' תערער את אמון השלטונות במוסדות הקהילה.[64] גם חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן-ברוך, ששיתף פעולה עם ראשי המסגרת, התקשר לשליח דב שומרוני ומחה על חוסר הזהירות שאפיין את פעולת המסגרת אשר סיכנה את הפעילים בפאס וגרמה להתמוטטות רשת המתנדבים. לדבריו: "היה זה הרגל של הישראלים ליצור מהומות ופיצוצים כדי לזרז את ההגירה".[65]

חודש פברואר 1961 הפך בעיני צעירים רבים שקשרו את גורלם לישראל לחודש טראומטי אף יותר מחודש ינואר, שטבעה בו הספינה "אגוז". רבים מן הפעילים שמעו על הטביעה רק אחרי הפצת הכרוז. בקרב העצורים וחבריהם שנאלצו לברוח בחופזה ממרוקו, שררה הרגשה קשה בקשר להשתלשלות האירועים באותו לילה ובימים הקריטיים שבאו אחריו. בזמן ישיבתם במעצר העסיקו אותם שאלות נוקבות שנשארו ללא תשובה והותירו בהם משקעי מרירות. ארבע שאלות הטרידו אותם: מדוע נשלחו להדביק כרוזים על הקירות שעות אחדות אחרי שהופצו בתיבות דואר? מדוע מפקדיהם הורו להם לצאת למבצע כמתוכנן אף על פי שהיה ברור כי הכרוז הגיע לידיעת המשטרה? מדוע החליטו ראשי המסגרת שאין למעורבים במבצע ממה לחשוש ושעליהם להישאר בבתיהם ולהמתין להוראות בעוד הם יכלו להיעלם מן השטח ולהסתתר?

לעצורים בכלא ולבורחים ממרוקו היה ברור שמבצע הכרוזים פגע בהם ושהם הופקרו בידי מפקדי המסגרת. אחד מן העצורים שעונה באכזריות וסבל מפגיעות קשות, חיים חמו, ציין במרירות: "ידענו שטביעת 'אגוז' וחלוקת הכרוזים אחרי הטביעה היו עניין פוליטי, אולם לא עשינו בעיות. בזמן המעצר היינו מאוכזבים מן המדינה שצחקה לנו בפנים. הסיתו אותנו להסתכן. לא היו צריכים לאשר דבר כזה [את הפצת הכרוזים], התקוממנו לפני החלוקה. היו שאמרו לא לחלק. כשנעצרנו, לא חשבנו שיותירו אותנו לבד. בפועל לא היה מי שיטפל. כשהיינו בהשתלמות בישראל נפגשנו עם דוד בן-גוריון ועם משה דיין. אמרו לנו שאנו נהייה הקאדרים. הם צחקו עלינו".[66]

התברר שנשק הכרוז במאבק פוליטי מסוכן לשימוש במרוקו. נציגו של ראש המוסד שחקר את טביעת "אגוז", אליעזר שושני, הודה שבצדק מצאה לנכון המשטרה המרוקנית להכניס למעצר, לחקירה ולמאסר את הצעירים היהודים חברי המסגרת.[67] אך בעיני גתמון וחלק גדול מפעילי המסגרת לא יכלו להיות לכרוז תוצאות טובות יותר. מצד אחד, הם הצליחו לגרום למהומה שרק חיזקה את החרדות בקהילה, דבר שללא ספק ישכנע את אחרוני המהססים שעוד האמינו באינטגרציה, שאין להם עתיד במרוקו. מצד שני, התגובות העוינות בעיתונות המקומית חיזקו תחושות אלה. ללא תחושת החרדה לבאות, שליחי ישראל לא יכלו לבצע את הפינוי לו יחלו. בדיעבד התברר שביקור עבד אלנאצר בוועידת קזבלנקה, טביעת הספינה "אגוז" והמאסרים סיפקו פתרון לציפיות ישראל בשנה זו, שכן נציגיה שאפו ליזום תקריות, לגרום אירוע דרמטי, ולהחריף את המצב. פינוי זה החל מוקדם יותר ממה ששיערו הדוגלים בו.

כבר בחודש פברואר הבינו נציגי ישראל שעומדות בפניהם שתי אפשרויות. האחת, לנצל את הליברליזציה בהענקת דרכונים ולהסתפק בחופש היציאה האינדיווידואלי שניתן ליהודים לצאת לישראל; והשנייה, להגיע לעסקה כספית עם הארמון לפיה יורשה לשליחים ישראלים מוסווים לארגן את פינוים השיטתי של ריכוזים יהודיים בסיוע השלטונות. אחרי אסון "אגוז" לא היה מנוס אלא לפתוח במגעים דיפלומטיים עם השלטונות. עם זאת, הדרך הדיפלומטית הייתה כרוכה בסיכון שהמרוקנים לא יעמדו בהבטחותיהם. במטה בפריס נזכר רונאל שטביעת אגוז והמאסרים בעקבות הכרוז העמידו בפני המסגרת את השאלה: "האם רשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש?".[68]

 

גינוי הכרוז מטעם הקהילה

ב-12 בפברואר התכנסה מליאת מועצת הקהילות וניסחה הודעה לעיתונות שפורסמה בתקשורת הצרפתית והערבית. ההודעה היתממה בשאלת מקור הכרוז, אך גינתה גם את מחברי הכרוז וגם את הפרסומים העוינים בעיתונות המפלגתית:

מועצת הקהילות היהודיות במרוקו מגנה את הפצת הכרוזים שמקורם אינו ידוע. מטרתם פירוד וזריעת ריב ומדון באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. היא מגנה בחריפות את יומרותיהם של גורמים חסרי אחריות, יהיו מניעיהם וזהותם אשר יהיו. היא מגנה גם את המסע התקשורתי העוין המתנהל בהתמדה בעיתונות נגד האוכלוסייה היהודית על יסוד טיעונים שקריים ומעלילים. היא מביעה את רצון יהדות מרוקו להמשיך במשימת בניית המדינה באחריות ובגאווה. היא שואפת לשקט ולשלווה המנוגדים לתעמולה שלא פסקה לזרוע נבטי שנאה ויריבות, שמקורן בדעות קדומות המנוגדות למדיניות הוד מעלתו מוחמד החמישי ירום הודו. היא מבקשת מן המלך להפעיל את סמכותו כדי שכולם יכבדו את המדיניות של חיים בצוותא עליה הכריז.[69]

ראשי הקהילה היו משוכנעים שרק מסע הסברה בעיתונות העולם והתערבות מבחוץ ימנעו את האסון שעלול לפקוד אותם. גם חסידי ההשתלבות תמכו במסע כזה. עמדתם של ראשי הקהילה השתנתה אחרי פגישתם עם המלך מוחמד החמישי.[70] מועצת הקהילות ביקשה מן השר לשעבר, לאון בן-זקן, לבקש מיורש העצר בתפקידו כסגן ראש ממשלה, לקבל גם הוא משלחת של המועצה.

 רוב ראשי הציבור היהודי במרוקו הגיבו בשלילה על הכרוז הפרובוקטיבי וטענו שהפצתו הייתה מסוכנת ומיותרת. הכרוזים גרמו לתדהמה, לוויכוחים ולמעצרים. לציבור היהודי היה ברור שהיוזמה לניסוחו ולהפצתו לא באה מתוך הקהילה אלא מגורם שהתכוון לסכסך בין היהודים לשלטונות ולשכניהם המוסלמים. גרסאות שונות נפוצו על מקור הכרוז. אחדים טענו ששירותי הריגול הצרפתיים ביקשו לסכסך בין היהודים לשלטונות והשתמשו בכרוזים ללוחמה פסיכולוגית. אחרים העריכו שהכרוז הוא מעשה ידי חברי מפלגת בן-בַּרכָּה, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, שהיו מעוניינים לגרום למעצרים ביוזמת השלטונות, כדי לפגוע בממשלת מוחמד החמישי בחוץ לארץ. אחדים חשדו במשטרה עצמה שיזמה את הכרוז כדי להצדיק מעצרים אחרי הפצתו. אולם כולם ידעו שלא יהודי מרוקו חיברו את הכרוז, שכן נכללו בו ביטויים זרים לאופן מחשבתם.[71]

לשר ההסברה אחמד עלאוי לא היה ספק מי חיבר את הכרוז. הוא ציין בפני משלחת הוועד היהודי-אמריקני: "הציונים יוצרים במו ידיהם את האנטישמיות". הכרוז שיזם גתמון יצר מבוכה וגרם לתגובות שליליות על הפעילות הישראלית גם בקרב צעירים שנמנו עם אוהדיה המושבעים. כיוון שדו"ח הוועד היהודי-אמריקני גינה את הכרוז בחריפות, החליטו נציגיו להגביל את תפוצתו ולא למסור אותו לנציגי ישראל. אך דוד עמר, ראש הקהילה, שוכנע בפגישתו עם המלך שלהפצת הכרוזים הייתה השפעה חיוביות על החלטותיו להנפיק דרכונים ליהודים וכי היה זה מעשה נבון. בין כה וכה, ציין, אין אפשרות להוכיח עם מי הצדק.[72]

מוסדותיה הרשמיים של הקהילה לא יכלו להתעלם מפרסום הכרוז. המנהיגות היהודית התלוננה שהפצתו העמידה אותה בפני מצב שיקשה עליה להתערב למען העצורים שחילקו אותו. עם זאת נוצרה תחושת אחדות בהנהגה שהשכיחה את המאבקים הפנימיים. סדרת האירועים שזעזעו את הקהילה ערערו את שלוותה. הביטחון העצמי ירד לשפל שלא ידעה בעבר. אחד מראשיה התבטא על הסכנה לקהילה ממעשי גתמון: "יתכן שיום אחד נגיע למצב שהגיעו אליו בגטו וארשה, אך אם נעשה זאת [לשאת נשק ולבצע מרד], הבה נעשה זאת למען נושאים אמתיים, לא בגלל משהו כמו הכרוז הזה".[73]

 

גילוי דעת של תומכי ההשתלבות נגד הכרוז הישראלי

שלושה ימים לאחר ההודעה הרשמית של מועצת הקהילות, החוגים האינטלקטואליים היהודיים המקורבים לשמאל הגיבו אף הם על הפרובוקציה הישראלית. לדברי החותמים מטרת התגובה הייתה להרגיע במהירות את הרוחות שכן נוצרה אווירה ציבורית שיכלה לפגוע בציבור היהודי. הם השתכנעו שרק עמידת ההנהגה היהודית לימין השלטונות המותקפים תיצור רגיעה שתאפשר לדרוש זכויות ללא תסביך נחיתות.[74] ביוזמתו של ג'ו לוי, המזכ"ל לשעבר של המפלגה הקומוניסטית,[75] פרסמה קבוצה של 24 בעלי מקצועות חופשיים גילוי דעת חתום ב-16 בפברואר:

בערים רבות במרוקו הופץ בכמויות רבות כרוז ציוני אנטי-מרוקני. מטרת פרובוקציה זו הייתה לחדד את האווירה העכורה שיצרו ארגונים ציוניים מחתרתיים, אווירה שמלבים מאמרים אחדים המתפרסמים בעיתונים כמו אלפג'ר ואלעלם [העולם] וגם התנכלויות משטרתיות נגד יהודים מרוקנים. אם אזרחים נאמנים ובעלי מצפון משני הצדדים לא ישמיעו את קולם כדי לשבור את מעגל האימה שבו חשדנות אחת גוררת שנייה, כדי לפרוץ את הכבלים בתוכן, ציונות ואנטישמיות מולידות אחת את השנייה, ארצנו עלולה למצוא עצמה במצב שבו ייפגעו האינטרסים החיוניים ביותר שלה. לכן, אנו יהודים מרוקנים החתומים מטה, מתוך מודעות לעובדה שאנו משרתים את האינטרסים החיוניים ביותר של מולדתנו, שאותם אין אנו מפרידים מן האינטרסים האמיתיים של קהילתנו היהודית מרוקנית, מגנים פומבית וללא היסוס את התעמולה הציונית כמכשיר בידי הקולוניאליזם וכנשק מסכסך שמשתמשים בו נגד העם המרוקני בכללותו. אנו מוחים נגד פעולות המסיתים הציונים המנצלים את שאיפתם העמוקה של היהודים המרוקנים לחיות בכבוד, בשלווה ובביטחון, בכוונה להסיתם לצאת ממולדתם, כי על מוסלמים ויהודים לשלב את כוחותיהם כדי להשלים את השחרור הלאומי וליצור במולדתם תנאים לחיים מאושרים המבטיחים לכולם דמוקרטיה, שלווה וביטחון. כדי להגן על ארצנו נגד כל השמצה, אנו מוחים נגד המסע הבין-לאומי המתנהל נגד מרוקו על ידי צבועי האימפריאליזם שמנסים ליצור כאן אווירה של גזענות ולגרום לגינוי ארצנו ולבידוד הקהילה היהודית מן הקהילה הלאומית. עמדתנו אינה מושפעת מרצון למצוא חן בעיני מישהו. היא נובעת מרגשות לאומיים שמאז העצמאות הכירו במרוקו כמולדתם הבלעדית וכלכלו את מעשיהם לפי עמדה מצפונית זו. באותה מידה אנו רואים חובה לעצמנו לגנות כל גילוי של אנטישמיות. אנו מצהירים שבזכות עמדות פטריוטיות גרידא, אנו נגן על זכויותינו וחירויותינו הלאומיות נגד כל אפליה, מתוך הכרה שמולדת זו שייכת לנו ושאף אחד לא ינתק אותנו ממנה.[76]

 בקבוצת החותמים הראשונה היו שישה מורים,[77] חמישה מהנדסים, חמישה פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ארבעה משפטנים ושלושה רופאים. שמונה מתוך 24 החותמים על גילוי הדעת, ובהם יוזם העצומה, היו חברים במפלגה הקומוניסטית או מקורבים אליה. ב-28 במארס נפגשו החותמים בביתו של רלף בן-הרוש-מאודי בקזבלנקה והביעו את סיפוקם מן התהודה הרבה לעמדתם.

בשלב שני חתמו על גילוי הדעת יותר ממאה אנשי ציבור ובעלי מקצועות חופשיים.[78] לדברי נציגי המפלגות גילוי דעת זה תרם להרגעת הרוחות והיזמה התקבלה בשביעות רצון ובאהדה. עם זאת, החותמים ציינו שהם יתנגדו לכל אפליה או פגיעה בזכויות היהודים ובחירויותיהם הלאומיות. עיתון השמאלאתחריר (השחרור) פרסם את העצומה בציינו שגורמים ציוניים הפועלים במרוקו ומחוץ לה כבר הרעילו קודם לכן את האווירה בזמן כינוס ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה. אנשי המסגרת, לעומתם, טענו שהעצומה התפרסמה במימון שר ההסברה אחמד עלאוי, שגם הפעיל לחץ על ראשי הקהילה להסתייג מן הכרוז של גתמון.[79]

 

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

ועידת הקונגרס היהודי העולמי התכנסה בז'נבה ב-20 באוגוסט 1961. ממרוקו הוזמנו אליה דוד אזולאי ומרק סבאח, שניהם תומכי ההשתלבות. העיתוניםאתחריר של האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, אלעלם של מפלגת אלאסתקלאל ואלמוכפיהְ (הנאבק) הקומוניסטי והעיתון Maroc Information המקורב לארמון מחו על השתתפות זו בוועידה, שנדונו בה לדבריהם נושאים הנוגדים את האינטרס הלאומי של מרוקו. המפלגה הקומוניסטית אף ביקשה מאזולאי ומסבאח לפרסם את תוכן הדברים שנשאו בה, אך השניים התנגדו לכך בטענה שהקונגרס היהודי העולמי עוסק רק בנושאים דתיים של העם היהודי.[80]

סבאח ואזולאי נאלצו להגיב על ההתקפות נגדם ולפרסם את עמדתם בעיתונות. לדבריהם הם החליטו להשתתף בוועידה בגלל הדיון במצב יהודי צפון אפריקה. הם ביקשו למנוע מידע שגוי מן המשתתפים וסברו שלהרצאתם על המצב האמיתי תהיה השפעה חיובית יותר. חששותיהם אומתו כששמעו דברים שגויים על המצב בארצם והם ביקשו את רשות הדיבור לתיקון העובדות. כך שמעו נציגים יהודים מ-36 מדינות מכל העולם את עמדתם הלאומית על יהודי מרוקו. דבריהם היו הפתעה גמורה לרוב משתתפי הוועידה ובדברי הסיכום של נשיא הקונגרס היהודי העולמי הוא המשיך בעמדותיו המסורתיות של הקונגרס היהודי העולמי ממארס 1955, שתמכו בעצמאות מרוקו ובשובו של המלך הגולה למולדתו.

נחום גולדמן ציין שהקונגרס היהודי העולמי "אינו רשאי לפעול אלא תוך כיבוד שאיפות הקהילות היהודיות בכל מדינה במאבקן במדינותיהן למען חיזוק השוויון לאזרחים ללא הבדל דת". שני נציגיה של ההשתלבות היהודית באומה המרוקנית סיימו את דבריהם בהצהרה המשקפת את הסחף שהתרחש בעמדות רוב האינטלקטואלים המייצגים מחנה זה:

אנו מבינים ומקבלים את העובדה שנוסף על השתייכות המוסלמי למולדתו הוא מרגיש קשר לכל המוסלמים בעולם שכן האסלאם חוצה את גבולות המדינה. אין אנו מסכימים שתתייחסו ליהדות כאל אמונה בלבד. היהודים, יחד עם היותם אזרחים נאמנים לארצם, מרגישים סולידריות עם יהודים אחרים בעולם. אף מדינה בעולם, יהיה משטרה אשר יהיה, אינה דורשת מן היהודים שיישארו סגורים בגבולות ארצם, ללא קשר רוחני או תרבותי עם בני דתם. אנו מצפים שתקבלו את צדקת עמדתנו לפי מסורת האסלאם שפרחה בימי הרמב"ם ועברה ללא אבחנה מקורדובה לפס או לקהיר מבלי שיהודים או מוסלמים ימצאו בה פגם.[81]

 כחודשיים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1961, פרסמו חמישה יהודים קומוניסטים התומכים בהשתלבות בלאומיות המרוקנית גילוי דעת המגנה את השתתפות סבאח ואזולאי בוועידת הקונגרס היהודי העולמי, בניגוד לאינטרס הלאומי. מועצת הקהילות פרסמה בביטאונה מכתב גלוי בחתימת המשפטן רלף בן-הרוש-מאודי, עורך הדין רוז'ה כהן, ג'ו לוי, סימון לוי ואברהם צרפתי. להערכתם השאלה שעמדה לדיון היא אם נכון לפעול מבחינה לאומית מרוקנית בארגון מסוג זה. מסקנתם הייתה שלילית, שכן המדובר בגוף פוליטי שרוב חבריו ציונים. זאת ועוד, רוב נציגי הקונגרס היהודי העולמי הם נציגים מארצות הברית ומאנגליה המשרתים אינטרסים כלכליים של המערב בעוד מרוקו מנהלת מדיניות ניטרלית של אי הזדהות. עובדה זו הפכה את הקונגרס היהודי העולמי לגוף המנוגד לאינטרס הלאומי:

פעולתו של הקונגרס היהודי העולמי נשענת על התאוריה השגויה שהיהודים מכל העולם הם עם אחד ושעליהם לתמוך במדינת ישראל כמולדת כל היהודים. ההשקפה הציונית מנוגדת לדרך ההשתלבות של מיעוטים דתיים יהודים בקרב אומותיהם. בזכות אידאולוגיה זו מרשה לעצמו הקונגרס היהודי העולמי להתערב בעניינים פנימיים של מדינות בתואנה של חופש הגירה לישראל. עלינו, המרוקנים היהודים, לפעול למען אינטגרציה מוחלטת של המיעוט היהודי הדתי בקרב האומה המרוקנית.

 לטענת החותמים, מבחינה היסטורית, כלכלית, לשונית ותרבותית, יהודי מרוקו הם מרוקנים. אם שוויון זכויותיהם מתעכב בתהליך הביצוע, אשמים בכך העבר הפאודלי-קולוניאלי של מרוקו, הדעות הקדומות והפעילות הרעיונית והפוליטית של הציונות וארגוניה. מיזוג שתי הקהילות עובר דרך המאבק בגזענות ודרך המאבק בציונות שברחוב היהודי. מאבק זה אינו יכול להתקיים בארגון כמועצת הקהילות, שהיא ירושה ממשטר החסות הצרפתי.[82] מועצת הקהילות העדיפה לא להגיב ולתת לסערה להירגע. היא טענה ששני המשתתפים לא היו נציגי הקהילה.[83] אך ביטאון הקהילה, La Voix des Communautés (קול הקהילות), פרסם בהבלטה הכחשה לפרסום שהאשים את המזכיר הכללי של מועצת הקהילות בהשתתפות בוועידת הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה או בכך ששלח נציג רשמי מטעמו לכינוס זה.

 

גילוי דעת להחרמת משאל העם

לקראת משאל העם שאמור לאשר את הצעת החוקה החדשה שהציע המלך חסן השני פרסם ראש הקהילה, דוד עמר, קריאה לחבריו להשתתף בהמוניהם במשאל.[84] בעוד שהביטאון La Voix des Communautés פרסם מאמר גדוש שבחים לבית המלוכה, מאמר שצוטט ב-5 בדצמבר ב-Maroc Information, פעילי השמאל היהודים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה שהגדיר את האסלאם כדת המדינה.

ב-1 בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, ובהם מאיר טולדנו, מרק סבאח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת ובו פנייה ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". דוד עמר כינה אותם "חבורה קטנה של טועים ממורמרים" הממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית.[85] כעבור זמן התכחש מקס לב לחתימתו וטען שלא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.[86]

משאל העם נערך במועדו וכצפוי אושרה החוקה למרות הימנעות השמאל, בתמיכת 85 אחוז מן המצביעים. נשיא הכבוד של מועצת הקהילות, לאון בן-זקן, שיגר למחרת את תגובתו לעיתון La Vigie Marocaine (הצופה המרוקני): "תשובת העם המרוקני למשאל, ללא הבדל דת או מעמד, הייתה צפויה. אין בתוצאות הפתעה. זו הבעת אמון במלך".[87] בתגובה על התגייסות הממסד היהודי לטובת מועמדי החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים המקורבת לארמון התלונן בן-ברכה בפני העיתונאי ויקטור מלכה על התנהגות ראשי הקהילה וטען שאינו מבין למה מועצת הקהילות, שהיא גוף לא מפלגתי, קוראת לתמוך במפלגתו של שר הפנים אחמד רדה גדירה. לדבריו, "בעוד שישה חודשים, אולי שנה לכל היותר, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים ישוב לשלטון"[88] פחות מחודשיים לאחר מכן, הפְקיהְ מוחמד בסרי, חברו להנהגת המפלגה, יזם עם מומן דיורי והנהגת מפלגתו את הקשר נגד המלך המכונה "קשר יולי". בתעמולת הבחירות המפלגתית ניצל גורם אנונימי את המצב ופרסם כרוז בלתי חתום שכותרתו הייתה "להצביע למועמד יהודי משמעו לבגוד במולדת".[89]

 

גילוי דעת נגד תוקפנות ישראל במלחמת ששת הימים

פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הביא להתעוררות עממית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. קודם לכן מחתה מפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים על שמרוקו לא ניתקה את יחסיה עם גרמניה המערבית בגלל תמיכתה בישראל. בצעד הפגנתי סקר המלך חסן השני מסדר של שלושה גדודים שנשלחו להציל את צבאו של עבד אלנאצר בסיני. הקולונל בועזה בולחימס, מושלה הצבאי של קזבלנקה, התמנה למפקד הכוחות המרוקנים שיצאו להילחם בישראל. עם קציני מטה אחדים טס בולחימס לקהיר, אך המצרים לא רצו לשתפו בפעולה והוא נאלץ להמתין עם קציניו באפס מעשה כשבועיים. בה בעת יצא כוח של מאות אחדות של חיילים ברכב בדרך יבשתית מדברית ללוב. החיילים חנו במקום עד שהתברר להם שלא יהיה להם מה לעשות במלחמה זו. שלטונות מרוקו רצו להחזיר את הכוח לבסיסו בדרך היבשתית, אך הממשלה האלג'ירית סירבה לתת אישור לחיילים לשוב לארצם דרך שטחה. מרוקו נאלצה לשלוח אנייה לטריפולי שהפליגו בה החיילים למולדתם. כוח צבאי מרוקני שני יצא ממרוקו ברכבת והגיע לאלג'יריה. כשהתברר למפקדי הכוח שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, החליטו לשוב למולדתם. האלג'ירים הרשו לחיילים לשוב למרוקו, אך החרימו את נשקם ואת ציודם.[90]

ביום פרוץ הקרבות ביקש המלך מכל הישראלים לצאת ממרוקו. נשאר במקום רק האלחוטן של המוסד, יעקב מנשה; שאר חברי המשלחת נסעו לפריס וחזרו אחרי כעשרה ימים.[91] המלך ושר הפנים הגנרל מוחמד אופקיר גינו את המערכה האנטי-ישראלית של האופוזיציה, שנעשתה לאנטי-יהודית. אופקיר לא האמין לשידורי הרדיו בארצות ערב שדיווחו על ניצחונות צבאות ערב וטען שתוך ארבעה ימים ישראל תנצח.[92]

בראשית המלחמה, יהודים נושאי משרות בכירות במנהל הממשלתי והציבורי חשו שהקרקע בוערת ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב מפני שהבינו שהם עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'יל, רובר אסרף, אנדרה לחמי ופול אוחנה.[93] איש העסקים ברנר לוי סיפר שקיבל פתק איום אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". השנאה לישראל עברה לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועת הדז', קלוד סולטן, ארגן תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט, כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך הודיע לסולטן שאין ליהודים ממה לחשוש וכי אף שכוחות הצבא אינם נראים הם שומרים על מוסדות הקהילה.[94] עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי-יהודית וכל יהודי נחשב לאויב בגלל אהדתו לישראל. ב-11 ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה-18 וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה-26 במכנאס בתוך בית קפה, בידי שוטר.

עיתון מפלגת אלאסתקלאל, אלעלם (העולם), כתב חמישה ימים אחר סיום הקרבות, ב-15 ביוני 1967: "על העם המרוקני ליטול חלק חיובי במאבק ולנתק יחסיו עם גורם אמריקני. ישראל היא אמריקה ואמריקה היא ישראל. אל ילך איש לראות סרט, אל ישב בבית קפה אם הוא מעניק דירהם אחד לקולוניאליזם ולציונות". ב-11 בספטמבר 1967 פרסם העיתון גרסה אנטישמית למסעי הצלב, ללא קשר לסכסוך הישראלי-ערבי: "הסיבות הכלכליות שגרמו למסעי הצלב מקורן בהצטברות חובות בוותיקן מהלוואות שנלקחו מיהודים. הצורך בהחזר החובות הוא שדחף את הנוצרים למלחמות כיבוש במזרח". בוועידת המפלגה בנובמבר גינה מנהיגה, עלאל אלפאסי, את עמדת האפיפיור שהתערב להשכנת שלום בווייטנם אך לא מצא לנכון להגיב בנושא הפלסטיני. "במודע או שלא במודע, האפיפיור ואתו כל הנוצרים הטובים, תומרן כארגון חברתי בידי הציונות ותכניותיה בארצות הערביות".[95]

ב-15 גינה ביוני שר ההסברה מג'יד בן ג'לון את המהומות נגד היהודים, אך גם קרא ליהודים לא להצטרף לציונים כי הדבר יביא לאיבוד אזרחותם המרוקנית. ב-28 ביוני קבעו הסטודנטים את ועידתם ועל סדר יומה הופיע סעיף הסכסוך הישראלי-ערבי. כתגובה על כך השלטונות אסרו לכנס את הוועידה בטענה שסדר יומה פוליטי ואינו קשור לענייני סטודנטים. חודש לאחר המלחמה, ב-6 ביולי, הוקמה ממשלה חדשה. ראש הממשלה החדש, ד"ר מוחמד בנהימה, גינה "את הפושעים ואת המוחות המעוותים המסתתרים מאחרי סיסמאות של ערביות ואסלאם ושכל עניינם פגיעה במדינה", בהתכוונו לאופוזיציה. עיתונים אופוזיציוניים נסגרו לתקופות קצובות ובראיון ששודר בטלוויזיה קרא המלך להתאפקות ולהפניית המרץ לבעיות פנימיות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה.

המלך חסן השני הצטייר כפרו-ישראלי. על הקירות נכתב בכתובות "חזן השני". שר הפנים אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם.[96]עיתון אלאסתקלאל, L'Opinion, פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון.[97] גם עיתון הקומוניסטים ועיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות הערבית התפרסמו מדי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים את סחורותיהם.

אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחששו לביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, עבדלחק תזי ועוד. מוחמד ברדה פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי, שלמד אתו בפריס, וביקש ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי עם עורך הדין לאון אלמעלם פנו לראש הקהילה, דוד

Publié dans Publcations

Commenter cet article