Le Mouvement assimilationiste juif au Maroc indépendant suite 2

 זרם  ההשתלבות  של  היהודים  בחברה  המרוקנית1967-1956 ,

פעמים , גיליון  127-125 , קובץ  מיוחד : יהודים  ערבים ? פולמוס  על  זהות

עורכים  אבריאל  בר - לבב , מרים  פרנקל  ויאיר  עדיאל

מכון  בן - צבי ,  ירושלים  2011 , עמ ' 284-235 .

יגאל בן-נון

המשך וסוף

שנת  1961  היתה  שנה  קריטית  בתולדות  מרוקו  וקהילתה . במהלכה  התרחשו  אירועים  שקבעו  את  גורל  הקהילה : ב-3 בינואר  הגיע  גמל  עבד  אנאסר  למרוקו  כדי  להשתתף  בוועידת  קזבלנקה , וגרם  לגל  התנכלויות  ליהודים  שנחקקו  בתודעה היהודית  כאירוע  טראומטי . מעניינת  במיוחד  עמדתם  של  מנהיגי  הקהילה  ושכבתה  האינטלקטואלית . תומכי  הארמון  ותומכי השמאל , תומכי  הבדלנות  האתנית  וחסידי  ההשתלבות  בחברה  המרוקאית , כולם  יחד  ללא  הבדל  פוליטי  או  מפלגתי  נזעקו להגן על  זכויות  היהודים  ועל  זכותם  לחופש  תנועה .  שבוע  לאחר  מכן  טבעה  ספינת  העולים  " אגוז " כשעל  סיפונה  44 נפשות . חודש אחרכך , לרגל  יום  האזכרה  למותם  הטרגי  של  המעפילים , הפיצו  שליחי  ישראל  כרוזים  בגנות  השלטונות שגרמו  להתמוטטות הרשת  המחתרתית  שהקימו  במרוקו . בחודש  מרס  נפטר  המלך  מוחמד  החמישי  אחרי  שימים  ספורים קודם  לכן  קיבל  לשיחה  את ראשי  הקהילה , ובנו  מולאי  חסן  הוכתר  במקומו . בראשית  אוגוסט  סוכם  המשא  ומתן  בין ישראל  לשלטונות  המרוקאיים  בנושא יציאתם  הקולקטיבית  של  היהודים  מן  המדינה  במסגרת  " הסכם  הפשרה " ובסוף נובמבר  החל  מבצע  " יכין " שהביא  לפינוי  חלק גדול  מן  הקהילה  היהודית  ולהעברתה  לישראל . שנה  זו  היא  ללא  ספק נקודת  מפנה  בתולדות  הקהילה  וחוללה  גם  שינויים במבנה  הדמוגרפי  של  החברה  הישראלית . 

ברצונו  לבסס  את  שלטונו  מפני  השתלטות  אפשרית  של  השמאל , המלך  חסן  השני  יזם  שינויים  בחוקת  המדינה  לפיה המשטר במרוקו  הוגדר  כמלוכה  תחוקתית  עם  אספה  נבחרת  מכוננת , דמוקרטית  וחברתית  אך  עם  זה , המלוכה  שואבת את  סמכותה " מכוח  האל ", עם  זכות  ירושה . לפי  החוקה , המלך  הוא  " אמיר  המאמינים " - הסמכות  הרוחנית  והדתית העליונה . הבחינו  ראשי הציבור  היהודי  בסעיף  9  בחוקה  המבטיח  לכל  האזרחים  את  " חופש  התנועה  ואת  הזכות להתיישב  בחופשיות  בכל  הממלכה ". החוקה  הבטיחה  את  חופש  הבעת  הדעה  בכל  דרך  שהיא , את  חופש  ההתכנסות וההתאגדות  ואת  הזכות  להצטרף  לכל  איגוד מקצועי  או  פוליטי . הסעיף  הדגיש  שאין  לסייג  את  ביצוע  חירויות  אלה  על־פי  חוק . אמנם  הסעיף  הראשון  בחוקה  הגדיר  את מרוקו  כמלוכה  תחוקתית  דמוקרטית  וחברתית  וסעיף  5  קבע  מפורשות שכל  המרוקאים  שווים  בפני  החוק , אך  היהודים  שהיו רגישים  לנושא  חופש  התנועה  לא  מצאו  בסעיף  9  את  הזכות לצאת  ממרוקו  או  להגר  ממנה , אלא  רק  " הזכות  להתיישב בחופשיות  בכל  הממלכה ". מצד  שני , פעילי  השמאל  היהודיים היו  מודאגים  מן  הסעיף  בחוקה  המגדיר  את  האיסלם  כדת  מדינה . באחד  בדצמבר  פרסמו  שמונה  פעילים , בהם  מאיר טולדנו , מרק  סבח , מקס  לב  וארבעה  יהודים  קומוניסטים  בראשות  סימון לוי , גילוי  דעת  שהם  פונים  בו  ליהודים להחרים  את  המשאל  יחד  עם  מחנה  השמאל  " מתוך  דאגה  חמורה  לדמוקרטיה ". השמונה כונו  על־ידי  דוד  עמר  " חבורה קטנה  של  טועים  ממורמרים ", ממומנים  על־ידי  המפלגה  הקומוניסטית  הפוסלים  את  מועצת הקהילות  כגוף  מייצג .  מקס לב  התכחש  כעבור  זמן  לחתימתו  וטען  שמעולם  לא  הזדהה  עם  הדעות  הקומוניסטיות  של  יוזמי גילוי  הדעת .  

מלחמת  ששת  הימים  שפרצה  ב5-  ביוני  1967  סימנה  ללא  ספק  את  כישלונו  של  הזרם  הרעיוני  שהאמין  בשכנוע  רעיוני רב באפשרות  התערותם  של  היהודים  בחברה  המרוקנית  החדשה . למרבה  ההפתעה , הסיבה  לכישלון  זה  לא  נבעה  מגורם מרוקני פנימי , לא  מיחסה  של  האוכלוסייה  המוסלמית  ליהודי  המקום  ולא  מגורם  פולטי  הקשור  לארמון  או  למפלגות המקומיות  אלא מגורם  חיצוני  הקשור  לסכסוך  הישראלי  ערבי  במזרח . גם  בעבר , אם  נרשמה  אווירה  עויינת  ליהודים היה  זה  עקב  מלחמת סואץ  וסיני  ובעת  ביקורו  של  מנהיג  בפן - ערביות  המצרי  בועידת  קזבלנקה  בינואר  1961 . סגירת מיצרי  טירן  על־ידי  גמל עבדנאצר  וריכוז  כוחות  צבאיים  בסיני , הביאו  להתעוררות  עממית  כל־ערבית  במרוקו , שלובתה בידי  האופוזיציה  משמאל . עם פרוץ  הקרבות  חשו  יהודים  נושאי  משרות  בכירות  במנהל  שהקרקע  בוערת  מתחת לרגליהם  ונסעו  לעיירת  הנופש  מרבייה שבספרד , עד  עבור  זעם . השרים  הממונים  עליהם  לא  ניסו  להניאם  מלעזוב  כיוון שהבינו  שהיהודים  עלולים  להיפגע . בין הנוסעים  היו  פקידים  בכירים  במינהל  הממשלתי  בהם  ז ' אק  אברג ' ל , רובר אסרף , אנדרה  למי  ופול  אוחנה .  איש  העסקים  ברנר לוי  מציין  שבאותם  ימים  קיבל  פתק  אנונימי  שהיה  כתוב  בו : " תהינו  מן  החיים  אולי  זו  ארוחתכם  האחרונה ". מאותה  תקופה מציין  לוי  השנאה  לישראל  עברה  גם  לשכבה  המשכילה ולבעלי  מקצועות  חופשיים . מנהיג  תנועות  הנוער  הדז ', קלוד  סולטאן ארגן  ספונטנית  תרגילי  התגוננות  ומבצעים  להגנה עצמית  בהשתתפות  תלמידי  אורט  כדי  להתכונן  לקראת  העתיד . קולונל מרוקני  שנודע  לו  על  כך  בא  להודיע  לסולטאן שאין  ליהודים  ממה  לחשוש  ושאף  שכוחות  הצבא  אינם  נראים  בשטח  הם  לקחו את  העניינים  לידיהם  ושומרים  על מוסדות  הקהילה .  עם  היוודע  תוצאות  הקרבות  והניצחונות  הישראלים , נוצרה  אווירה  אנטי יהודית  בגלל  השפלת המוסלמים  במלחמה  וראו  בכל  יהודי  אויב  בגלל  אהדתו  לישראל . ב11-  ביוני  נרצחו  יוסף  לחיאני  בן ה18-  וקרוב משפחתו  אלי  תורג ' מן  בן  ה26-  במכנס  כשהיו  בתוך  בית  קפה  על־ידי  שוטר  שיכור  מתוסכל  מניצחונות הישראלים .

מכיוון  שהצטייר  כפרו־ישראלי , המלך  חסן  השני  נחשד  בבגידה  בעניין  הערבי .  על  הקירות  הופיעו  כתובות  שנכתב  בהם במקום  חסן  השני  " חזן  השני ". שר  הפנים  הקולונל  מוחמד  אופקיר  הציב  שוטרים  מול  בתי  יהודים  להגן  עליהם .  עיתון האיסתיקלל  בשפה  הצרפתית  L'Opinion בעריכת  עו " ד  מוחמד  ברדה  פרסם  קטעים  מן  " הפרוטוקולים  של  זקני  ציון " אף  שהוא ידע  שהטקסט  הוא  זיוף  גס .  גם  עיתון  הקומוניסטים  ועיתון  " המפלגה  הדמוקראטית  לעצמאות " פרסמו  קטעים מן הפרוטוקולים . בעיתונות  המרוקנית  התפרסמו  מידי  יום  רשימות  סוחרים  יהודים  עם  כתובותיהם  ובקשה  להחרים  בכל מקום את  סחורותיהם . אישי  ציבור  מוסלמים  שהיו  ערים  לאווירה  הציבורית  המתוחה  במדינה  וחסו  על  ביטחון  היהודים פנו  לאישים יהודים  והציעו  להם  להגיב  ולהביע  את  נאמנותם  למרוקו  על־ידי  גינוי  המתקפה  הישראלית . בין  הפונים  היו שר  האוצר  מוחמד דואירי , עבדרחמן  ראדי , פתחאללה  ואעללו  ועבדלחק  תזי . 

עורך  ביטאון  האיסתיקלל  L'Opinion פנה  לפעיל  השמאל  חיים  בניסטי  שלמד  אתו  בפריס  וביקש  ממנו  ליזום  פעולה לשינוי האווירה . בניסטי  פנה  לעורך  הדין  לאון  אלמעלם  שעבד  בפיקוח  על  הכנסות  המדינה  ויחד  פנו  למזכ " ל  מועצת הקהילות , דוד עמר , והציעו  להגיב  בשם  המועצה . דוד  עמר  סירב  להגיב  בטענה  ששר  הפנים  מוחמד  אופקיר  ביקש  שלא להגיב . הפעילים הקומוניסטים  אברהם  צרפתי , ג ' ו  לוי , סימון  לוי  ובן־זימרה  ניסחו  מסמך  שכוונתו  הייתה  להוכיח לציבור  המוסלמי  שהיהודים הם  אזרחים  נאמנים  למדינה . הם  שלחו  נציגים  לערים  שונות  וקיוו  לכמאתיים  חתימות , אולם , היהודים  לא  הסכימו  לחתום  אף שהנוסח  שונה  פעמים  אחדות . לבסוף , חתמו  על  המסמך  רק  שמונה  איש  כולם  מן השמאל  ורובם  מן  המפלגה  הקומוניסטית  בהם רלף  בן־הרוש , ג ' ו  בן־דלכּ , חיים  בניסטי , לאון  אלמעלם , ג ' ו  לוי , סימון  לוי , עורך  הדין  רנה  אוחנה , יצחק  סבג  ואברהם צרפתי . היוזמים  מסרו  את  ההצהרה  לסוכנות  הידיעות המרוקנית  Maroc Arabe Presse, והרדיו  שידר  מיד  את  ההודעה .

ההודעה  לעיתונות  פתחה  בהקדמה : " קבוצת  מרוקנים  יהודים  ( מרצים , מהנדסים , רופאים  ומשפטנים ) מציעים  לקדם  את האחדות  הלאומית  במטרה  לפתח  תודעה  לאומית  מלאה  בקרב  המיעוט  היהודי  המרוקני  על  בסיס  העקרונות  המוצהרים במסמך להלן ". אחרי  שהחותמים  הצהירו  על  נאמנותם  לאומה  המרוקנית  הם  גינו  את  פרסום  הפרוטוקולים  של  זקני  ציון בעיתונות המרוקנית  בשפה  הערבית . מיד  לטחר  מכן  גינו  את  המתקפה  הישראלית  נגד  ארצות  ערב , את  מדיניות ההתפשטות  שלה , את סיפוח  השטחים  החדשים  ואת  התנהגות  חיילי  ישראל  שגרמה  לבריחה  חדשה  של  פליטים  פלסטינים . החותמים  ביקשו  לקיים הפרדה  בין  יהדות  לציונות  והוקיעו  בהרחבה  את  מעשיה  של  התנועה  הציונית  החל  משנת 1918  נגד  הפלסטינים . הם  הדגישו את  סירובם  להעניק  לציונות  את  הזכות  לקבוע  מדיניות  לכלל  היהדות  העולמית . לדבריהם : " הציונות  לא  רק  שלא  פתרה  את הבעיה  היהודית  אלא  סיבכה  בחריפות  את  עתיד  היהודים  בעולם , עיוותה את  נתוני  הבעיה  והוסיפה  קשיים  חדשים ". ישראל אינה  יכולה  להיות  אף  " מולדת  שנייה " עבור  יהודי  מרוקו .  לדברי בניסטי  המסע  האנטי  יהודי  נפסק  לחלוטין  עם  פרסום ההצהרה  בעיתונות  המרוקנית  ובעיתון  ' לה־מונד ' בפריס . כתוצאה מכך  ועידת  האיסתיקלל  שהתכנסה  באותם  ימים  לא  קיבלה שום  החלטה  בנושא  המלחמה .  

לעומתו  טוען  ארמן  סבח  שלא  העצומה  הרגיעה  את  ההמון  המרוקני . מהומות  נגד  היהודים  נמנעו  רק  בזכות  פעילותו התקיפה של  מוחמד  אופקיר  בתפקידו  כשר  הפנים . בחודש  יולי  התקיימה  ישיבה  במשרדו  של  כרים  עמרני , מנכ " ל הרשות  הלאומית לפוספטים . במשרד  נכח  גם  סם  בן־הרוש  המנהל  הפיננסי  של  הרשות  ופעיל  המפלגה  הקומוניסטית שחבריו  היו  בין  חותמי גילוי  הדעת  נגד  ישראל  והציונות . ארמן  סבח  שעבד  כארבעה  חודשים  ברשות  נכנס  למשרדו  של המנכ " ל  ובידו  עיתון האיסתיקלל  L'Opinion והציג  את  העצומה  שהתפרסמה  בו . עמרני  הגיב  בכעס  והאשים  את  חותמיה בבגידה  ביהודות  וכינה  את המעשה  כביזיון  שאינו  מוסיף  כבוד  לקהילה  היהודית . לדעת  סבח , הרחוב  המרוקני  הבין בפשטות  שאין  טבעי  יותר  מכך שהיהודי  ירגיש  זיקה  חיובית  לישראל  למרות  שהם  לא  יצהירו  על  כך  בגלוי .  מפי דריס  מחמדי , מנהל  הקבינט  המלכותי , נודע שהמלך  כעס  על  הפרסום  לא  בגלל  גינוי  ישראל  אלא  כיוון  שההודעה  לא הזכירה  את  נאמנות  חותמיה  ואת  נאמנות  הקהילה היהודית  למלך . מחמדי  ביקש  להכחיש  את  הפרסום  באמצעות  השר  מג ' יד  בן־ג ' לון . יחד  עם  זאת , מציין  סבח , אחרי  המלחמה " הרגשנו  שעצם  ישיבתנו  במרוקו  הוא  עניין  זמני  ושבמוקדם או  במאוחר  כל  היהודים  יעזבו . הילדים  שסיימו  את  לימודיהם התיכוניים  נסעו  לצרפת  וההורים  הצטרפו  אליהם  בהמשך ".

לסיכום , הצטרפות  מרוקו  ל " איחוד  הדואר  הערבי ", ניתוק  קשרי  הדואר  בינה  ובין  ישראל  אחרי  הקמת  ממשלת  השמאל ב24- בדצמבר  1958 , והקשיים  שהערימו  השלטונות  בקבלת  דרכון  הם  מן  הגורמים  המכריעים  שפגעו  בסימביוזה היהודית־מוסלמית במדינה . אמנם  הזרם  ההשתלבותי  לא  פסק  והמשיך  להתקיים  עד  אחרי  מלחמת  יום  הכפורים , אך החשש  והדאגה  ברחוב היהודי  הלכו  והתחזקו . באותה  עת , תהליך  הערביזציה  הלשונית  גבר  והדאיג  את  צעירי  היהודים . השלטונות  מימנו  לימודי סטודנטים  יהודים  באוניברסיטאות  זרות , אולם  הסטודנטים  חשו  שההזדקקות  לשירותיהם  עלולה לחלוף  ביום  מן  הימים .באותה  עת  החלו  להישמע  רינוני  קינאה  נגד  קבלת  יהודים  למשרות  בכירות  במנהל  הציבורי . יהודים  דיברו  על  נומרוס קלאוזוס  בלתי  מוצהר , אך  מורגש .  ביטחונם  העצמי  של  היהודים  התערער  ככל  שהתהדקו יחסי  השלטונות  עם  העולם  הערבי וככל  שגברה  ההסתייגות  מן  המערב . פסיכוזת  הנטישה  הלכה  וגדלה  ככל  שהתרבו העזיבות . בדרכו  החוצה  סחב  כדור  השלג  את אחרוני  המתלבטים  וחיסל  סופית  את  רעיון  ההשתלבות  בחברה  המרוקנית שהאמינו  בו  רבים . אפילו  המכתבים  שקיבלו  יהודי מרוקו  מקרוביהם  בישראל  על  המצב  הקשה , על  מחסור  בעבודה , ועל תחושות  האפליה , לא  הצליחו  לבלום  את  הפסיכוזה , אלא רק  להאט  אותה  לפרקי  זמן  קצרים . החברה  המרוקנית  הפוסט־קולוניאלית  ניהלה  אורחות  חיים  שהדת  תפסה  בהן  מקום  חשוב ותרבותה  נשענת  על  הווי  מוסלמי . מצב  סוציו־תרבותי זה  לא  הותיר  מקום  למי  שאינו  מוסלמי  וגם  לא  לחילוני  כבארצות המערב  הקלסיות  שלאחר  המהפכה  הצרפתית . עם נקודת  מוצא  זו , כל  ניסיון  להתגבר  עם  בעיית  קיומה  של  קהילה  יהודית בקרב  חברה  מוסלמית  רחוקה  מחילוניות  נדון מראש  לכישלון . אמנם  חלק  מן  השכבה  היהודית  המשכילה  ניסה  להתעלם  זמן  מה מן  הבעיה  בלהט  ההתלהבות  מן העצמאות , אך  ההתפכחות  לא  איחרה  לבא . הנהגת  המדינה  נקרעה  זמן  מה  בין  רצונה  לאמץ  את עקרונות  הקדמה המערבית  דמוקרטית  ובין  האחווה  הכלל  ערבית  שנשבה  ממזרח , אך  הדי  הפן־ערביות  והפן־איסלמיזם  לא פסחו  על  מרוקו . תהליך  המרוקניזציה  והערביזציה  של  המינהל  והצטרפותה  של  מרוקו  לליגה  הערבית  הכריעו  את  הכף  ומחקו כל  סיכוי שמעמדם  של  היהודים  במדינה  העצמאית  יהיה  זהה  או  דומה  למעמדם  של  היהודים  במדינות  מערב  אירופה החילוניות־דמוקרטיות .

בין  החששות  להתערערות  היחסים  בין  יהודים  למוסלמים  יש  להציב  כמובן  גם  את  הסכסוך  בין  ישראל  לארצות  ערב . סכסוך זה  עורר  דאגות  בתחום  הרגשי  והדתי  אצל  היהודים . גם  אם  לא  קרא  דבר  בימי  מבצע  סיני  ב1956-  במוקדם ובמאוחר  הסכסוך היה  עלול  לחדד  ניגודים  בין  שתי  הקהילות  ומעמד  היהודים  היה  נפגע . קורות  היהודים  ברוב  מדינות ערב  לא  היה  מקור  עידוד לעתיד  יחסי  השכנות  הטובה  בין  יהודים  ומוסלמים  במרוקו . לצד  חדירת  הנושא  המזרח־תיכוני למערכת  היחסים  היהודית־מוסלמית  במרוקו , התעורר  עוד  חשש  לאיבוד  היתרונות  שהושגו  בעבר  בהשוואה  למוסלמים . בלימת  יתרונות  אלה  על־ידי אימוץ  הערביזציה  איימה  לגרום , במוקדם  ובמאוחר , לאיבוד  העדיפות  בקבלת  משרות  ניהול שהושגה  מכוחה  של  ההשכלה הצרפתית . בקרב  בעלי  המקצועות  החופשיים  ובחוגי  הבורגנות  גברה  תחושת  החרדה  שכן נדרשו  להכריע  בין  השפה הצרפתית  ותרבותה , אליה  נפתחו  בצימאון  רב , ובין  תהליך  ערביזציה  צפויה , שתביא  אתה מטען  תרבותי־מוסלמי  שיד היהודים  תהייה  בו  על  התחתונה . החשש  מאיבוד  היתרונות  החינוכיים  עקב  הערביזציה הצפויה  הכניס  את  הקהילה  למצב  של חוסר  נוחות  כרוני  שהלך  והתעצם . כיוון  שמרוקו  לא  יכלה  להבטיח  עתיד  טוב יותר  לאזרחיה  היהודים  במדינה  ערבית־מוסלמית  לא  נותרה  אלא  דרך  הנטישה . רוב  יהודי  מרוקו  הבינו  שאי  אפשר להיאחז  מלאכותית  בצרפת  ובתרבותה  במדינה העצמאית . חבר  ועד  קהילת  קזבלנקה , סלומון  בן־ברוך , שלא  היה  בין חסידי  זרם  ההשתלבות , ציין : " איך  ניתן  להאמין בתמימות  שלא  יבוטל  המבנה  המלאכותי  שהקים  שלטון  החסות  הצרפתי , שהפסאדה  של  תרבות  צרפתית  לא  תהייה  בלתי קבילה  בעיני  העם  המרוקני , בעיני  ראשיו  ומנהיגיו . איך  לא  תדחה המדינה  גוף  זה . שום  פשרה  ושום  פטרנליזם  לא  יכלו להתקבל  על  הדעת . יש  לומר  בכל  הכנות , היה  צריך  להיטמע  או ללכת ".  ההנהגה  היהודית  הרשמית  נשארה  יחסית  אילמת  בשל הנאמנות  הכפולה . כדוגמת  עמדותיו  של  דוד  עמר , נאלצו היהודים  בהזדמנויות  שונות  לומר  דבר  והיפוכו  כדי  למנוע  חיכוכים עם  ההנהגה  המרוקנית  וגם  לנהוג  לפי  נטיות  הלב . האופציה  העברית־ישראלית  לא  הייתה  אידאלית  מבחינה  זו  אך  הייתה עדיפה  על  עתיד  יהודי  במדינה  ערבית־מוסלמית המתמודדת  על  אופי  משטרה .

ספרו  של  הסוציולוג  היהודי  צרפתי  ממוצא  תוניסאי  אלבר  ממי : " דמותו  של  נכבש  ודמותו  של  כובש "  שפורסם  בשנת 1957 השפיע  ללא  ספק  על  האינטליגנציה  היהודית  במרוקו  העצמאית .  ברם  בראשית  שנות  השבעים  ממי  מצא  לנכון להתייחס  למונח הטעון  " יהודים - ערבים " שהחל  להופיע  באותם  ימים  בעיתונות  הצרפתית . לדבריו : " אני  נדרש  לאומר את  הדברים  באופן ברור  יותר : הדעה  הרווחת  על  החיים  האידיליים  של  היהודים  במדינות  ערב  אינה  אלא  מיתוס . האמת  חייבת  להיאמר , כיוון שמכריחים  אותי  לאומר  זאת , היינו  קודם  כל  מיעוט  בסביבה  עויינת . ככאלה  היו  לנו  כל הפחדים  והמועקות  וגם  תחושה מתמדת  של  שבירות  אופיינית  לחלשים ".  שינוי  הדרגתי  זה  שחל  במשנתו  של  ממי מקביל  לא  מעט  לגורל  התפתחותו  של  רעיון ההתבוללות  היהודי  בחברה  המרוקאית . יחד  עם  זאת  יש  לציין  שדור המשפחות  שחי  במרוקו  העצמאית  עזב  מדינה  זו  ללא מרירות  וללא  טינה  ושמר  לה  פינה  נוסטלגית  בליבו .

תולדות  יהודי  מרוקו  היא  היסטוריה  שהגיעה  לקיצה . כותב  קורותיה  יודע  מראש  מה  היה  גורלה . עם  זאת  ניתן להשתעשע בשאלות  היפותטיות  כגון  מה  היה  קורה  לקהילה  זו  אילו  לא  פעלה  בה  רשת  ישראלית  שניסתה  להוציא ממרוקו  משפחות  באופן מחתרתי  תוך  העלמת  עין  מצד  השלטונות . מה  היה  קורה  לצעירי  הקהילה  אם  לא  היו  פועלים בה  באופן  דיסקרטי  תנועות  נוער ישראליות  ומה  היה  משתנה  אם  ארגונים  יהודיים  בינלאומיים  לא  היו  נוטלים  על עצמם  לדאוג  לזכויות  היהודים  בפני  שלטונות מרוקו  כולל  בתחום  ההגירה . האם  זרם  ההשתלבות  בחברה  המרוקנית  היה זוכה  להצלחה  סוחפת  יותר ? האם  שלטונות  מרוקו היו  ממשיכים  להרעיף  הטבות  ליהודים  כדי  לגרום  להשארותם  במדינה ? לאחר  מעשה  ובראיה  לאחור  ניתן  לומר  במידה  רבה של  ודאות  שמהלך  הדברים  לא  היה  משתנה  מהותית  וגם  ללא ההתערבות  החיצונית  של  ישראל  ויהדות  העולם  הקהילה היהודית  במרוקו  העצמאית  נידונה  לחיסול  גם  אם  חיסול  זה היה  מתעכב  בעשור  נוסף . הסכסוך  הישראלי  ערבי  ואיבוד היתרונות  עקב  הערביזציה  של  המנהל  היו  מכריעים  את  הכף . אך  עשור  זה  יכול  היה  להיות  קריטי  באשר  לגורלם  של המשפחות  שעלו  לישראל . הם  יכלו  להגיע  אליה  בשנות השבעים  ולא  בימי  הצנע  של  ראשית  שנות  השישים  וגם  היו  מגיעים למולדתם  החדשה  עם  מטען  כלכלי  ותרבותי  גדול יותר  שהמדינה  המרוקנית  העצמאית  העניקה  להם  באותם  ימים  בנדיבות רבה .

ביבליוגראפיה

ארליךאייל  ארליך , ' מי  הציל  את  יהודי  מרוקו  - הכבוד  האבוד  של  סוכני  החרש ' הארץ , המוסף  השבועי , 25  במאי 1987 , עמ ' 37,7,6 . 

בן־נון , אופוריהיגאל  בן־נון , " בין  אופוריה  לאכזבה : הקהילה  היהודית  אחרי  עצמאות  מרוקו ", גשר , כתב  עת  לעניינים יהודים , גיליון  מס ' 148 , ירושלים  2004 , עמ ' 59-45 .

בן־נון , דיפלומטיגאל  בן־נון , " דיפלומט  נון־קונפורמיסט ", הקדמה  לספרו  של  ג’ו  גולן , דפים  מיומן , הוצאת  כרמל  2006 , ירושלים , עמ ' 15-7 . 

בן־נון , זכויותיגאל  בן־נון ,  " הוויכוח  בעניין  זכויות  היהודים  והגירתם  בעיתונות  המרוקנית ", קשר  - כתב  עת  לחקר תולדות העיתונות  בעולם  היהודי  ובישראל  1965-1955 ", חוברת  40 , סתיו  2010 . עומד  להתפרסם .

בן־נון , חינוךיגאל  בן־נון , " התרבות  הצרפתית  וסוגיית  החינוך  היהודי  במרוקו  העצמאית ", ראה  REEH כתב  עת  לחקר העברית  באירופה , גיליון  מס ' 7 , פריס  2003 , עמ ' 41-19

בן־נון , מאבקיגאל  בן־נון , " המאבק  בגילויים  אנטי - יהודיים  בעיתונות  המרוקנית  בשנים  1963-1962 " קשר  - כתב  עת לחקר תולדות  העיתונות  בעולם  היהודי  ובישראל , חוברת  36 , סתיו  2007 , עמ‘  130-123 .

בן־נון , נענעיגאל  בן־נון , " על  חגיגות  המימונה  ומהפכת  הנענע , הארץ , 26  אפריל  1981 .

בן־נון , עדתיותיגאל  בן־נון ," על  תפיסות  עדתיות  מעוותות ", שדמות  ס " ג , אביב  תשל ' ז  1977 , עמ ' 30-33 .

בן־נון , שליחיםיגאל  בן־נון , " דמותה  של  הקהילה  היהודית  במרוקו  העצמאית  בעיני  שליחי  ישראל ", ראה  REEH כתב עת לחקר  העברית  

באירופה , גיליון  מס ' 9 , פריס  2005 , עמ ' 70-57 .

גולןג’ו  גולן , דפים  מיומן , הוצאת  כרמל  2006

לסקר , פוליטיקהמיכאל  מ '  לסקר , " מדינת  ישראל  ויהודי  מרוקו  בסבך  הפוליטיקה  המרוקאית  1960-1955 " מיכאל  י " ד , מאסף לתולדות  היהודים  בתפוצות , המכון  לחקר  הציונות , אוניברסיטת  תל־אביב  1997, עמ ' רמה  –  רפ .

לסקר , צפון  אפריקהמיכאל  מ ' לסקר , ישראל  והעלייה  מצפון  אפריקה , 1970-1948 , מוסד  ביאליק , ירושלים  2006 .

קנפו , חוברת  3מאיר  קנפו , עורך , חוברת  מספר  3 , ( ללא  תאריך ), ארגון  פעילי  המחתרת , ההעפלה  ואסירי  ציון  בצפון אפריקה . 

קנפו , יחזקאלימאיר  קנפו , עורך , ' ציוני  דרך  וקווים  לדמותו  של  שלמה  יחזקאלי ', חוברת  מחקר  מספר  4 , יולי  1994 , ארגון פעילי  המחתרת , ההעפלה  ואסירי  ציון  בצפון  אפריקה . 

שגב , יכיןשמואל  שגב , מבצע  יכין  - עלייתם  החשאית  של  יהודי  מרוקו  לישראל , משרד  הביטחון  - ההוצאה  לאור , תל־אביב 19847 . 

שגב , קשרשמואל  שגב , ' הקשר  המרוקני  - המגעים  החשאיים  בין  ישראל  למרוקו ', הוצאת  מטר , תל  אביב  2008 .

שושני , דברי  חבריםאליעזר  שושני , חלק  ב ', דברי  חברים  ( לא  ממוספר ) - סודי־ביותר , עותק  מספר  76 , מחלקת העלייה  של הסוכנות  היהודית  והמוסד  לתפקידים  מיוחדים  של  מדינת  ישראל , אפריל  1964 , ארכיון  גד  שחר .

שרביט  יוסף  שרביט , הנוער  בעלייה , תנועת  ' שרל  נטר ' במרוקו , משרד  הביטחון  - ההוצאה  לאור , תל־אביב  2004 .

אוחנהJoe Ohana,"Conscience nationale", Maroc Presse, 22  octobre 1955 . p. 1-2 .

אופקירRaouf Oufkir, Les invités, Vingt ans dans les prisons du Roi, Flammarion, Edition de poche revue et corrigée, J‘ai lu, Paris 2005 . 

אסרףRobert Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc, préface de Michel Abitbol Plon, Paris1997.

בוכריAhmed Boukhari, Le secret, Ben barka et le Maroc, un ancien agent des services speciauxparle, Michel Lafont, Paris 2002 .

בל  אייבה  Inès Bel Aiba , Younes Alami, Ali Amar & Aboubaker Jamaï, « Le Maroc et le Mossad,Dossier spécial » et éditorial, Le Journal Hebdomadaire, n°167 , Casablanca, 3  au 9  juillet 2004 , p. 3-4 , 20-29 .

בן־ברוך  Salomon Benbaruk, Trois quart de siècle pêle-mêle, Maroc-Canada, 1920-1950-1990, p. 6-7

בן־נון , שורקיYigal Bin-Nun, « Chouraqui diplomate, Débuts des relations secrètes entre le Maroc et Israël », Perspectives 12 , Revue de l’Université Hébraïque de Jérusalem, ed., F. Bartfeld, Editions Magnes 2008 , p. 169-204 . 

בן־נון , גולןYigal Bin-Nun, « Jo Golan - Un destin marocain  », Brit 29 , dir. A. Knafo, Ashdod 2010 , p. 78-85

בן־נון , הסכםYigal Bin-Nun, « La négociation de l'évacuation en masse des Juifs du Maroc», in La fin du Judaïsme en terres d'Islam, dir. Trigano Sh. , Denoël Médiations, Paris 2009 , p. 303-358 . 

בן־נון , פינויYigal Bin-Nun, « La quête d'un compromis pour l'évacuation des Juifs du Maroc », L'exclusion des Juifs des pays arabes, Pardès n°34 , In press éditions 2003 , p. 75-98 ; 

בן־נון , ארגוניםYigal Bin-Nun, « The contribution of World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Morocco ( 1956-1961 ), Journal of Jewish Modern Studies 9:2 ,Dir. G. Abramson, Oxford 2010 , p. 251-274 .

בן־נון , פסיכוזהYigal Bin-Nun, Psychosis or an Ability to Foresee the Future? The contribution of the World Jewish Organizations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco, 1955-1961, REEH 10 , Paris 2004 . 

דאלIgnas Dalle, Le règne de Hassan II, 1961-1999 , Maisonneuve et Larose, Tarik Editions, Paris 2001 ,Paris, 2001 .

דה  נזרי , יהודיםCarlos De Nesry, Les Israélites marocains à l'heure du choix, Éditions internationales,Tanger 1958 . 

דה  נזרי , מרוקוCarlos De Nesry, Les Juifs dans le Maroc nouveau, extrait de l'Information Juive,Alger 1957 .

טולדנו , אוחנהJoseph Toledano, Tadart-Nait O'hana, Préface Jacques Attali, Éditions Gaillard,Casablanca, 1994 .

טולדנו , משפחותJoseph Toledano, Une histoire de familles, ed. Ramtol, Jerusalem.

כהןPierre Cohen, La presse juive éditée au Maroc 1870-1963, Préface de Jamaa Baida, Editions Bouregreg, Casablanca 2007 .

להמןHal Lehrman, "L'El Wifak chez les Juifs marocains, entente cordiale ou collaboration", L'Arche n° 20 , 21 , août, sept. 1958 .

מלכא , עמרVictor Malka, David Amar ou la passion d'agir. Biblieurope, Paris 2003 .

מלכא , עצמאותVictor Malka, "L'indépendance? La situation des communautés juives en Tunisie et au Maroc. L'éxemple marocain". L'Arche n° 62 , mars 1962 .

ממי , ערביםAlbert Memi, Juifs et Arabes, NRF Idées Gallimard, Paris 1974 .

סמית , אופקירStephen Smith., Oufkir, Un destin marocain, Calmann-Levy, Paris 1999 . 

עבוIsaac-David Abou, Musulmans Andalous et Judéo-Espagnols, Éditions Antar, Casablanca1953 .

צרפתיAbraham Serfaty & Mikhaël Elbaz, L‘insoumis, Juifs, Marocains et rebelles, Desclée de Brouwer, Paris 2001 .

קאריץPinhas Karitz, L’organisation et les tendances politiques des Juifs au Maroc depuisl’indépendance, Thèse de doctorat (ronéotypé) Université de Paris [ 1984 ].

קלמנטClaude Clement, Oufkir, Édition Jean Dullis, Paris 1974 .

ריווהDaniel Rivet, Le Maroc de Lyautey à Mohammed V, Le double visage du protectorat,Denoël, Paris 1999 .