Le mouvement assimilationiste juif au Maroc indépendant1956-1967 suite1

Publié le par Yigal Bin-Nun

 

 זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית1967-1956‭,

 

פעמים‭, ‬גיליון‭ ‬127-125‭, ‬קובץ‭ ‬מיוחד‭: ‬יהודים‭ ‬ערבים‭? ‬פולמוס‭ ‬על‭ ‬זהות‭

‬עורכים‭ ‬אבריאל‭ ‬בר‭-‬לבב‭, ‬מרים‭ ‬פרנקל‭ ‬ויאיר‭ ‬עדיאל‭

מכון‭ ‬בן‭-‬צבי‭,‬‭ ‬ירושלים‭ ‬2011‭, ‬עמ‭' ‬284-235‭.‬

 

יגאל בן-נון

 

 

המשך 1


כאמור , הנהגת  אל־איסתיקלל  שבשלטון  נחלקה  בין  פרוגרסיבים  לשמרנים . המפלגה  איימה  להתפלג  בין  צעירים  תוססים ותאבי  שלטון  ובין  ההנהגה  המסורתית  שהובילה  את  המאבק  בצרפת  הקולוניאלית . לצד  מחלוקת  זו  התנהל  מאבק  מקביל בין אל־איסתיקלל  ובין  ארמון  המלך  מוחמד  החמישי , על  תפיסת  עמדות  כוח  בשלטון  ויצירת  עובדות  מוגמרות . בתחום מדיניות החוץ , למרות  הזיקות  הרגשיות , הלאומיות  והדתיות  כלפי  העולם  הערבי , שהצטרף  לגוש  המדינות  " הבלתי מזדהות ", מרוקו בחרה  עדיין , משיקולים  ענייניים , לנהל  מדיניות  פרו־מערבית . עם  זה , שמרה  לה  אופציה , שאם תתאכזב  מן  התמיכה  המערבית תוכל  לנהל  שיחות  עם  הסובייטים  ואף  להתקרב  למצרים  של  גמאל  עבדאלנאצר למרות סיוע  המצרים  למאבק  לעצמאותה מרוקו  ועל  אף  השפעת  השפה  והדת , בזכות  הרדיו  והעיתונות , הממשל  המרוקני  הסתייג מכניעה  להשפעה  מצרית  שתסכן  את המלוכה  והעדיף  לתמוך  בציר  הבעת ' יסתי  בראשות  הגנרל  קאסם  שתפס  את השלטון  בבגדד . עם  זה  המדינה  החדשה  נאלצה להזדקק  למורים  מצריים  שעסקו  בהוראת  הערבית , שפה  שהוזנחה  בימי החסות  הצרפתית . 

באוקטובר  1956 , שני  אירועים  איימו  לערער  את  יחס  המוסלמים  ליהודים  וליצור  אווירה  לאומנית  כל־ערבית  במרוקו . ב22- באוקטובר , נחטף  באוויר  מטוס  של  חברת  התעופה  הלאומית  של  מרוקו , שיצא  מרבט  בדרכו  לתוניס , ובו  ראשי התנועה הלאומית  האלג ' ירית , אחמד  בן־בלה , חוסיין  איית  אחמד  ומוחמד  בודיאף . יש  להזכיר  שבעבר , ראשי  המרד האלג ' ירי  העניקו סיוע  ממשי  לצבאות  השחרור  המרוקני . אחרי  החטיפה , שלטונות  מרוקו  הואשמו  בשיתוף  פעולה  עם הכובש  הצרפתי באלג ' יריה  והמלך  מוחמד  החמישי  נאלץ  בתגובה  להחזיר  את  שגריר  ארצו  מפריס . אולם  הדבר  לא מנע  התפרצות  מהומות  אנטי צרפתיות  במכנס , שם  נרצחו  באכזריות  ארבעים  וארבעה  צרפתים , דבר  שגרר  נטישה מוגברת  של  צרפתים  מן  המדינה . בין הנפגעים  היה  יהודי  שנהרג  כיוון  שנחשב  בטעות  לצרפתי . חברו  שצעק  למפגינים שהוא  יהודי  ניצל . בציבור  המרוקני  ראו בחטיפת  המטוס  פגיעה  אישית  במלכם  מצד  ממשלת  צרפת . כיוון  שהיהודים תמיד  הצטיירו  בעיני  ההמון  כמשתפי  פעולה  עם הצרפתים , ארגן  ועד  קהילת  קזבלנקה , ביזמת  הפעילים  הקומוניסטים , את  ההגנה  על  הרובעים  היהודיים  ואף  יזם  עצרת יהודית־מוסלמית  בהשתתפות  כארבעת  אלפים  יהודים  מול  בניין העירייה . בעצרת  נאם  ארמן  אסולין  נגד  הפעולה  הפיראטית הצרפתית  ודרש  את  שחרור  החטופים . בזכות  התגייסות מהירה  של  תומכי  ההשתלבות  למען  הרגעת  הרוחות  נמנעה  פגיעה אפשרית  ביהודים . על  כל  מקרה , דאגו  השלטונות ביזמתם  להציב  כוחות  צבא  בשכונות  היהודיות  ואוכלוסייתן  יצאה  ללא  פגע .

שבוע  לאחר  מכן , בפלישה  הבריטית־צרפתית  לחצי  האי  סיני , בסיוע  כוחות  צבא  ישראלים , נאלצה  מרוקו  להזדהות  עם הנושא הכל־ערבי  ועם  מדיניות  נשיא  מצרים  שהיה  לסמל  מובהק  של  האחדות  הערבית . מעורבות  ישראל , חידדה  את תחושת הלאומיות  הערבית  במדינה . אולם  תגובת  השלטונות  מפני  חשש  למהומות  הייתה  מהירה  ויעילה . עקב  ההתנגשות של  מפגינים בצרפתים  בעיר  מכנס , שיגרו  ראשי  השלטון  הוראות  מפורשות  למושלי  המחוזות  ודרשו  מהם  למנוע  כל פגיעה  ביהודים . הארמון  והמפלגות  קראו  לאוכלוסייה  להבחין  בין  יהודים  לישראלים  וכוחות  הביטחון  שוב  הוצבו  להגנת הרובעים  היהודיים . בוועידת  " המפלגה  הדמוקראטית  לעצמאות " שהתכנסה  באותם  ימים , צירים  יהודים  באספה  הלאומית המייעצת  ובהם  יצחק חליווה , תבעו  לא  להזכיר  את  ישראל  בנוסח  הודעת  הגינוי  לפלישה  המשולשת  לשטח  מצרים . נימוקם  היה  מניעת  מהומות  נגד הקהילה  והגברת  האהדה  בציבור  היהודי  למפלגה . צירי  הוועידה  קיבלו  את  הנימוקים וישראל  לא  הוזכרה  בהחלטות . 

לעומתם , תומכי  זרם  ההשתלבות  נהגו  בדרך  מרחיקת  לכת . הנציגים  היהודיים  באל־וויפאק  ניסחו  גילוי  דעת  בנושא שכינו בשם  " המתקפה  הישראלית " בסיני , ופרסמו  אותו  גם  הפעם  בשלוש  שפות : ערבית  ספרותית , צרפתית  וערבית־יהודית . בפגישה  שהוחלט  בה  על  הפרסום  השתתפו  סם  בן־הרוש , לאון  אלמעלם , ד " ר  ג ' ו  בן־דלכ , חיים  זעפרני , מרק  סבח  ואחרים . לדבריהם  מטרת  הפרסום  הייתה  להרגיע  את  הרוחות  ולמנוע  התפרצויות  אנטי־יהודיות : " אם  לא היינו  עושים  זאת , מצב היהודים  היה  קשה  מנשוא " טענו  המשתתפים . הפרסום  גינה  את  הפלישה  המשולשת  לשטח מצרים  וקרא  לאחדות  האומה המרוקנית , דבר  שימנע  פגיעה  ביהודים  עקב  התעוררות  הלאומיות  הכל־ערבית : " מתוך  בוז לחוק  הבינלאומי  הכריזו הבריטים־צרפתים־ישראלים  מלחמה  על  מצרים . העם  המרוקני  בשלמותו  מתקומם  נגד  המתקפה ומגנה  צעד  מלחמתי  יזום שכוונתו  להשפיל  את  האומה  המצרית  וליטול  ממנה  את  חרותה  ואת  עצמאותה . עלינו  להעניק את  כל  תמיכתנו  למצרים  ולמנוע מן  התוקפנים  להצליח  במזימתם . אירועי  השעה  מצווים  עלינו  איפה , אחים  יקרים , לקיים  את  ההרמוניה , הידידות , האחדות וההסכמה  בינינו , מוסלמים  ויהודים , ולחזקן  כי  רק  הן  מבטיחות  את  עצמאות מולדתנו . הקולוניאליסטים  ינסו  להפריד  בינינו כבעבר  וישתמשו  בכל  דרך  לסכסך  בינינו . כאן  במרוקו  יש  רק  אזרחים מרוקנים , מרוקנים  מוסלמים  ומרוקנים  בני  הדת היהודית , אך  כולם  מרוקנים . כל  המרוקנים  ללא  הבדל  דת  חייבים להרגיש  מגויסים  לשמירה  על  הסדר  ועל  השקט . מרוקנים אחים  יקרים , עלינו  להיות  דרוכים . באחדותנו , בעמידתנו  על המשמר  ובאמון  חסר־גבול  שאנו  נותנים  בהוד־מלכותו  המלך ובממשלתו  תלוי  עתיד  ארצנו . אל  תקשיבו  למפרידים  ביניכם . להפך , גנו  אותם . כך  מגויסים , אתם  נוטלים  חלק  במעשה  האציל ביותר  שהוא  השמירה  על  עצמאותנו ". 

עשרה  ימים  אחרי  פרוץ  מבצע  סואץ , ב8-  בנובמבר  1956 , גם  נשיא  ועד  קזבלנקה  דוד  בן־אזרף  הצטרף  לגינוי  הפלישה הבריטית־צרפתית  במכתב  ששיגר  לשר  הפנים  לחסן  ליוסי  ולמושל  העיר  אחמד  ברגש .  אולם  הרוב  היהודי  שללא  ספק אהדתו היתה  נתונה  לישראל , שמר  על  איפוק , לא  נקט  עמדה  והמתין  בדאגה  לבאות . ראשי  הקהילה  ציינו  בסיפוק  את העובדה  שמפלת נאצר  לא  גרמה  להתלהטות  יצרים  של  מוסלמים  נגד  יהודים , בעיקר  בזכות  התגייסות  השלטונות  בעוד מועד  להגן  על  הרבעים היהודיים . הצהרותיהם  המרגיעות  של  הארמון  ושל  ראשי  אל־איסתיקלל  מנעו  כל  תגובה  אנטי יהודית  ממנה  חששו  רבים .

*

מעתה  התחרו  המפלגות  מצד  אחד  ונציגי  הארמון  מצד  שני  על  אהדת  היהודים , למרות  ערכם  הפוליטי  והאלקטורלי הנמוך . לאספה  הלאומית  המייעצת  שהתכנסה  לראשונה  ב12-  בנובמבר  1956  בראשות  מהדי  בּן־בַּרכַּה , מינה  המלך חמישה  יהודים מתוך  67  צירים  והם  ייצגו  את  כל  המפלגות  והגופים  החברתיים  הפעילים  במדינה . החמישה  היו  נקיים מכל  רבב  של  שיתוף פעולה  עם  הנציבות  הצרפתית  וזוהו  כמתנגדי  ההנהגה  היהודית  הוותיקה . הם  כללו  את  נציג הסוחרים  ג ' ו  אוחנה  ואת  מזכיר ועדת  התקציבים  במשרד  האוצר  דוד  בן־אזרף , את  נציג  לשכת  המסחר  והתעשייה הפרסומאי  לוסיין  בן־סימון ,  את המשפטן ד " ר  סלומון  בן־שבת  מתטואן ואת  המשפטן  הצעיר  ז ' אק  אלקיים  מרבט . בפברואר  1959  צירף  המלך  לאספה  ציר  יהודי  שישי , את  החוקר  הרב  דוד  עובדיה  מספרו .  מפלגת  אל־איסתיקלל  ו " המפלגה  הדמוקראטית  לעצמאות " לא  פיגרו  אחר  חיזורי  הארמון וטיפחו  אף  הם  את  היהודים  שהצטרפו  אליהם . כל משרדי  הממשלה  ובהם  משרד  ההגנה  ומשרד  החוץ  נפתחו  לעשרות  צעירים יהודים  משכילים .  בשנת  1958  ציינו  אנשי הסוכנות  היהודית  ירידה  בנכונות  של  היהודים  לצאת  ממרוקו  וייחסו  אותה למינויים  של  יהודים  במשרדי  ממשלה . נציג מחלקת  העלייה , יהודה  דומיניץ , ציין  שמן  העיר  פס  בלבד  מונו  200  צעירים יהודים  בוגרי  בית  ספר  תיכון  למשרות ממשלתיות  ושהמזכיר  הראשון  בשגרירות  מרוקו  בהודו  הוא  יהודי .  

בממשלה  הייתה  מקובלת  ההנחה  שלכל  שר  היה  יהודי  משלו , בדרך  כלל  כראש  לשכתו  או  כמנהל  משרדו . הדעה הרווחת  הייתה שהיהודי  הוא  הפקיד  היחיד  עליו  השר  יכול  לסמוך  וגם  יהיה  בטוח  שלא  ייטול  כסף  לכיסו  בביצוע  עסקה . מספרים  על  שר בממשלה  שננזף  על  שלא  הכין  דו " ח  בעניין  כלשהו  והשיב : " לי  אין  יהודי  במשרדי  שינסח  את  הדו " ח ".  גם  ציבור  הפונים למשרדי  ממשלה  העדיפו  את  הפקיד  היהודי , שכן  ידעו  שיקבלו  ממנו  שירות  טוב , מבלי שידרשו  להפריש  דמי  שוחד . באותם ימים , בחוגי  הבורגנות  המוסלמית , נחשבה  קרבתם  החברתית  של  היהודים  ליוקרתית . בעסקים  העדיפו  אותם כשותפים והתגאו  בהם . מוסלמים  מן  החברה  הגבוהה  התחתנו  עם  יהודיות  שהתגיירו  מרצונן ויהודי  יכול  להראות  ברחוב  עם  בחורה מוסלמית  ללא  חשש .  בהדרגה , עם  התגברות  האחווה  הכלל־ערבית  והמוסלמית , נעשה  המושג  " סאחב  ליהוד " ( ידיד  היהודים ), מנושא  להתהדר  בו , לדבר  לא  תיקני  מן  הבחינה  הפוליטית . על  אף התמורות  שהחלו  לבצבץ , לא  נפסקה  עדיין  התלהבות יהודים  שעדיין  השתאו  מן  השינוי  לטובה  שחל  במעמדם  אחרי העצמאות . עדות  לכך  אפשר  למצוא  במכתב  שנשלח  ממרוקו לקרוב  משפחה  שעלה  לישראל  לפני  עצמאות  המדינה , שנאמר  בו : "[ … ] אתה  יכול  להיווכח  שלא  שגיתי  באופטימיות  שלי ובאמון  שנתתי  במרוקו . אף  בימים  הקודרים  ביותר היחס  אלינו  ואל  המוסלמים  שווה . האפליה  הגזעית  בין  מרוקנים  לבלתי מרוקנים  שהייתה  רצויה  בעיני  הקולוניאליזם חלפה  [ … ] הזכור  לך  כיצד  היה  בלתי  אפשרי  למרוקני  להיות  פקיד  ממשלתי ? כעת , יכול  אני  לבשרך , ששמונה  גברים ונשים  ממשפחתנו  הם  פקידים  ממשלתיים ". 

באופן  ציני  הגדיר  הוגה  הדעות  קרלוס  דה־נזרי  מינויים  אלה  כפרס  על  " ניטרליותם  ושתיקת  היהודים " במאבק  לשחרור לאומי . לדבריו : " באירופה  בוגרי  אוניברסיטאות  היו  נאלצים  להתיש  את  כוחם  לשווא  בתחרות  לקבלת  משרות  משניות במינהל כלשהו . כאן  הם  יכולים  להתחכך  עם  בכירי  המנהיגים  במדינה . המחסור  הלאומי  בפקידים  בכירים  הייתה הזדמנות  פז  ליהדות מרוקו ".  המחסור  המשווע  בבעלי  מקצועות  חופשיים  מוסלמים  ניכר  בכל  תחומי  החיים . לדוגמה  זמן מה  לפני  העצמאות , בשנת 1955 , היו  36  רופאים  מרוקנים , מתוכם  17  היו  יהודים . בקרב  הרוקחים  היחס  היה  גדול עוד  יותר . מתוך  17  רוקחים  11 מהם  היו  יהודים .  עד  מהרה  הבחינו  משקיפים  רבים  במשקלם  של  היהודים  במנהל הציבורי . נציג  הקונגרס  היודי  העולמי  ג ' ו גולן  מציין  שאחדים  מהם  שירתו  בכל  משרדי  הממשלה , גם  במשרד  החוץ , אך  לא  במשטרה  ולא  במשרד  הפנים . משפטנים יהודים  מונו  כשופטים  בבית  המשפט  לערעורים , המזכיר  הראשון  של שגרירות  מרוקו  בניו־דלהי  היה  יהודי  מפס  וג ' ורג ' ברדוגו  ממכנס  היה  מנהל  מחלקה  במשרד  החוץ . שלושה  יהודים , בהם  יהודה  אזואלוס , עבדו  במחלקה  הכלכלית  של  אותו  משרד בראשותו  של  אחמד  בלפרג '. גם  בפקידות  הנמוכה  יותר נמצאו  יהודים  רבים  בתפקידים  בהם  שירתו  בעבר  צרפתים . כך  נחלש הרצון  לעזוב  את  מרוקו  בשכבה  חברתית  זו . ד " ר  וולפגנג  ברטהולץ  מברן  ועקיבא  לווינסקי  שנשלחו  למרוקו  מטעם  משרד החוץ  הישראלי  ביולי  ובנובמבר  1958 , הופתעו  מכמות  היהודים  שמונו  כפקידים  בכירים  בכל  משרדי  הממשלה . פקידים  אלה , מציין  לווינסקי , למרות  היותם ממונים  מטעם  השלטון  וסמוכים  על  שולחנו , נשארו  " יהודים  טובים " ומדברים  חופשית  על השגותיהם . לווינסקי  הרהר בלבו  על  האפשרות  שאם  תמצא  הדרך  " לרכז  ולכוון  כוח  יהודי  זה , הרי  שאפשר  יהיה  לעשות גדולות ".

שלא  כלווינסקי , נציגים  יהודים  אחרים  ראו  בצעירים  שכיהנו  בוועדי  הקהילות , גורמים  אופורטוניסטים  שכל  מטרתם לקבל תפקידים  בכירים  במנהל  החדש  בזכות  פעילותם  המפלגתית . לדבריהם , פעילותם  הקהילתית  משמשת  להם  קרש קפיצה להשגת  מעמד  ציבורי  בעיני  המוסלמים . העיתון  Information juive שיצא  לאור  מטעם  הקונגרס  היהודי  העולמי  באלג ' יר , שימש תקופה  ארוכה  במה  לעמדות  ציוניות  של  יהודי  מרוקו . הביטאון  יצא  בהתקפה  חריפה  נגד  הוועד  החדש בקזבלנקה : " המכנה המשותף  לאנשים  שגרמו  למהפך  בהנהגה  הוא  ההתפרצות  הרעשנית , אך  מצומצמת  מבחינה  כמותית , של  קבוצה  קטנה שמחפשת  רק  קרש  קפיצה  לשאיפותיה  האישיים  במסווה  של  ססמאות  והצהרות  לאומיות  קיצוניות ". העיתון  הסתייג  ממגמת ההשתלבות  וטען : " אין  מקום  להשתלבות  כפויה  אלא  להשתלבות  עם  אורך  נשימה  דומה  לזו הקיימת  במדינות  הדמוקרטיות שיש  בהן  חופש  דת , קיימים  בהם  מפעלי  סיוע , ומתאפשרים  מגעים  לגליים  ורצופים  עם כל  העולם  היהודי  ( ובהם  ישראל )".בוועידת  הקונגרס  היהודי  העולמי  שהתכנסה  בלונדון , נשיאו , נחום  גולדמן , טען שצעירי  היהודים  במרוקו  " הורעלו " בתחושת החופש  ובהזדמנויות  שנפתחו  לפניהם  אחרי  אלפיים  שנות  גלות . הם  נעשו " לאיסתיקללים  יותר  מן  האיסתיקלל " ושכחו  את מורשתם  כדי  להתקבל  כפטריוטים  מרוקנים  שלמים . 

לעומת  התקפותיו  של  גולדמן , כך  תיאר  אחד  מצעירי  המשכילים  שהשתלבו  במינהל  הציבורי  החדש  את  השקפת  עולמו לעניין העתיד  במרוקו : " עלינו  להישאר  כאן . זכותנו  לחיות  במרוקו  אינה  פחותה  מזכות  המוסלמים , מכוח  הוותק  שלנו במקום . מוסלמים  רבים  מבינים  זאת  ועלינו  לגרום  לכך  שגם  אחרים  יבינו  זאת . הדבר  לא  יעשה  על־ידי  בריחה . אמנם קל  לברוח  אולם זו  דרכו  של  הפחדן  [ … ] היהודי  מוצא  תמיד  את  הדרך  להגן  על  עצמו . כך  עשה  במשך  דורות . היום יש  לו  תסביך  נטישה . בארץ  זו  נולדנו . היא  ארץ  טובה . יש  לנו  חובות  כלפי  הארץ  שאנו  חיים  בה . זו  מולדתנו . עלינו להוכיח  למי  שעולים  עלינו כמותית  שאנו  מרוקנים  אמתיים . יש  לנו  אויבים  כאן  וצריך  להתמודד  אתם  בנחרצות . יש  לנו חברים  כאן  ועלינו  לעזור  להם להיאבק  נגד  חוסר  הסובלנות  שאנו  נלחמים  בה . זו  הדרך  היחידה  אם  אנו  רוצים  לחיות בכבוד  כבני  אדם ". דובר  נחרץ  נוסף  של מצדדי  הזהות  המרוקנית  הוא  אלבר  אפללו . הוא  פרס  את  משנתו , ביולי  1958 , לפני  השליח  וולפגנג  ברטהולץ  שביקש  לעמוד על  עמדותיו : " אנו  יהודים  טובים , ואולם  אין  זו  סיבה  שלא  נהייה  גם אזרחים  לויאליים  למרוקו . במדינה  זו , כל  האזרחים , מוסלמים , ברברים  ויהודים  הם  אחים . שליחותנו  לשמש  הוכחה לקיום  שיתוף  פעולה  בין  יהודים  למוסלמים  במדינה  ערבית . לצורך  זה  יסדנו  את  אגודת  אל־וויפאק  שעושה  למען הידידות  בין  יהודים  למוסלמים . אנו  רואים  כעריקים  את  היהודים המוסתים  בידי  ארגונים  ציוניים  ומבקשים  לעזוב  את מרוקו  בגלל  פסיכוזת  הפחד  שנטעו  בהם . החלטתנו  נחושה  לעשות  הכול למניעת  הגירת  יהודים  לישראל , שכן  עם  עזיבת כל  יהודי , נחלשת  עמדתנו  במרוקו  [ … ] עד  עתה  לא  הייתה  אנטישמיות במדינה , אף  לא  בעת  ההתקפה  הישראלית  על מצרים . הגירת  יהודים  המונית  עלולה  לעורר  גל  של  אנטישמיות . אולם  אז , היא לא  תהייה  באשמת  המוסלמים , אלא באשמת  היהודים  עצמם  שבגלל  הגירתם  מוכיחים  שהם  לא  מרגישים  מרוקנים  והם פורשים  מן  העם  המרוקני ". 

לעניין  ההגירה  הבלתי  חוקית  שהתבצעה  בחשאי  על  ידי  הרשת  הישראלית , תיאר  אפללו  כיצד  חדרו  ארגונים  ציוניים למרוקו ושידלו  יהודים  בכל  דרך  אפשרית  לצאת  ממרוקו . לדבריו , הלכו  לבתי  עניים  וחסרי  השכלה  וסיפרו  לדייריהם שעומדים  לפרוץ פוגרומים  אנטישמיים .  הם  הפיצו  פסיכוזה  של  פחד  בקרב  היהודים  שיצרה  רצון  להגירה . הוא  מעיד שהיהודים  עצמם  פנו למשרד  הפנים  ודרשו  להפסיק  את  התעמולה  הציונית  הבלתי  חוקית  שגורמת  נזק  ליהודים . כהוכחה שהיהודים  אינם  רוצים להגר , מביא  אפללו  את  העובדה  שיהודים  רבים  קנו  מן  הצרפתים  חנויות , בתים  ומפעלים שננטשו  על־ידם , לעתים  במחיר  של כחמישה  עשר  אחוזים  מערכם . לדבריו , האינטליגנציה  היהודית  מתנגדת  להגירה . לעומתה , המסכנים  מבקשים  להגר  בעיקר מטעמים  כלכליים  כיוון  שהאמינו  שישתפר  מצבם  בישראל . הוא  ציין  לחיוב  את ראש  הממשלה  אחמד  בלפרג ', שבהיותו  שר חוץ , ביקר  ביום  כיפור  בבית־כנסת  והצהיר  שאין  למוסלמים  דרישה  לזכות יתר  על  מרוקו  וכי  כולם , יהודים  ומוסלמים , צריכים  לעבוד  שכם  אחד  למען  אושרה  של  המדינה . אפללו  לא  היה ביקורתי  רק  כלפי  הציונות  וישראל . הוא  לא  היסס  להגיב במאמרים  בעיתונות  נגד  התקפות  כלפי  סמלים  יהודיים . בדצמבר  1959  התפרסם  כרוז  אנונימי  בארבע  שפות , ערבית , צרפתית , אנגלית  ואיטלקית , שצויר  בו  סמל  מגן  דוד . מתחת  לכותרת  הופיעה  השאלה : " המכיר  אתה  סמל  זה ". בהמשך  הייתה התשובה : " כוכב  זה  הוא  סמל  שנאת  היהודים ותוקפנותם  כלפי  כל  הדתות . זהו  סמל  ישראל  המתנוסס  מעל  כל  המוסדות הציוניים . זה  סמלם  של  הרואים  בפלסטין  את מרכז  הכוח  הציוני  ואת  מרכז  ההשתלטות  על  העולם . זה  גם  מרכז  הדוחפים למלחמת  עולם  שלישית  [ … ] מחץ  אותו לפני  שימחץ  אותך ". עיתון  אחר  פרסם  את  המדבקה  שמופיעה  על  גבי  בקבוק  יין  כשר . מתחת  לתצלום  נכתב : " מי שרוצה  להאמין , שיאמין  ומי  שרוצה  להיות  ספקן , שיישאר  כך . פרסומת  זו  הנושאת  את  סמל  ישראל המודבק  באלפי עותקים  על  בקבוקים , לא  מודפסת  בישראל . ממשלת  בן־גוריון  לא  העניקה  לה  את  אישורה . הכתובת בקזבלנקה שבתחתית  המדבקה  מוכיחה  זאת . רבים  היהודים  המבטאים  את  אהדתם  לציונות  ומדפיסים  על  סחורותיהם  את הכוכב בעל  ששת  הקדקודים , סמלה  של  ישראל . היכן  עיני  המשטרה ? היכן  האחראים ?" 

במאמר  שפורסם  בעיתון  צרפתי , אלבר  אפללו  לא  נשאר  חייב , והיה  היחיד  ככל  הידוע , שהשיב  למתקיפים . הוא  הסביר שסמל המגן  דוד  ליווה  את  ההיסטוריה  היהודית  זמן  רב  לפני  הקמת  מדינת  ישראל . היהודים  לא  אשמים  שישראל  אימצה סמל  יהודי זה  בדגלה  והיום  כבעבר  משמש  הסמל  לציון  מאכלים  כשרים , מסעדות  ומוצרים  יהודיים , זאת  מבלי  להזכיר את  הטלאי  הצהוב .עיתון  " אל־איסתיקלל ", יצר  אף  הוא  קשר  בין  ישראל  ליהודים  במרוקו  בעת  שנעצרו  משפחות מהגרים  ליד  המובלעת הספרדית  סבתה  שבחופה  הים־תיכוני  של  מרוקו : " ברשות  היהודים  התגלו  דרכונים  מזויפים , דבר המוכיח  שכנופיות ישראליות  פועלות  במרוקו  ומעודדות  את  היהודים  להגר  מארצם . חקירת  המשטרה  העלתה  שסחורות ישראליות  נמכרות לעתים  קרובות  בשתי  חנויות  יהודיות  בתטואן  ואותיות  עבריות  נראות  על  דלתות  של  בתים  יהודיים רבים . לטענת  המושל  של הרובע  היהודי  בקזבלנקה , ביוני  1959 , הפגינו  כחמישים  אלף  יהודים  נגד  העברת  גופת  הצדיק רבי  אליהו  ממרכז  העיר  לבית הקברות  ברובע  בן־מסיכ . הדבר  גרם  לחשדנות  כלשהי  בין  יהודים  למוסלמים , אף שההעברה  נעשתה  באישור  ועד  הקהילה . 

מכוח  כניסתם  לוועדי  הקהילות , תומכי  זרם  ההשתלבות  התוודעו  לבעיות  החברתיות  האקוטיות  של  השכבות  העממיות ובהדרגה  שינו  רובם  את  דעתם  בעניין  ההגירה  לישראל  ואף  השלימו  עם  שמירת  מעמד  ייחודי  לקהילה . זיקתם  הרגשית לישראל  התחזקה  ככל  שקרוביהם  הגיעו  למדינה  העברית . בו  בזמן , התפתחה  ההכרה  בהנהגה  הוותיקה  ובחוגי  הסוחרים לנטוש את  הבדלנות  המסורתית  לטובת  חיי  שיתוף  עם  המוסלמים . כך  קרא  לחברת  שרל  נטר  ולהנהגת  תנועות  הנוער של  הדז ' שבעבר  לא  גילו  התלהבות  מן  העצמאות  אך  בהדרגה  תהו  אחר  אתגרים  אידאולוגיים  חדשים . המציאות החדשה  והגורל המשותף  טשטשו  את  הקצוות  הרעיוניים  וקירבו  בין  הצדדים  עד  כדי  טשטוש  עמדות . אישים  כדוד  בן־אזרף , מקס  לב , מרק סבח , סם  בן־אזרף  ואחרים  שתמכו  לכאורה  בזהות  המרוקנית  הנבדלת  ובהטמעות  בחברה  המרוקנית נעשו  בהדרגה  למסייעים נאמנים  לשליחי  ישראל  במרוקו  וגם  לדוברים  אמיצים  למען  זכויות  היהודים . דמותו  של  מקס לב  כחסיד  מחנה  ההשתלבות בחברה  המרוקנית  מצד  אחד  וכתומך  מסור  ברשת  המחתרתית  הישראלית  מצד  שני , עושים אותו , עם  מזכיר  מועצת  הקהילות דוד  עמר , סמל  למורכבות  הקיום  הפוליטי  של  ההנהגה  היהודית . לב  פעל  במפלגתו של  בּן־בַּרכַּה , " האיחוד  הלאומי  של  הכוחות העממיים " UNFP ונבחר  מטעמה  לסגן  יו " ר  מועצת  העיר  קזבלנקה בראשות  מעטי  בועביד . בימי  שלטון  החסות  הצרפתי , סייע למחתרת  המזוינת  " מוּנדַמָה  סִירִייה ", בראשות  הפְקיהְ  מוחמד בסרי . לעתים  תכופות  הסתיר  במפעלו  לוחמי  שחרור  מבוקשים על  ידי  המשטרה  הצרפתית , והסווה  אותם  לעובדים . הוא גם  תרם  כספים  ללוחמי  השחרור .  עם  קבלת  העצמאות , כאות  הוקרה לפעילותו , ליוו  אותו  בּן־בַּרכַּה  ועבדאללה איברהים  לארמון  והציגו  אותו  לפני  המלך  מוחמד  החמישי  שהודה  לו  על  עמדותיו . בהמשך , לב  קיים  קשרים  רצופים עם  מפקדי  " המסגרת " ונעשה  לאחד  מעמודי  התווך  בעורף  הציבורי  של  גוף  ישראלי  זה . 

בתהליך  עיצוב  אופיה  של  האינטליגנציה  היהודית  המקומית  למען  האסימילציה  בחברה  הערבית  מרוקנית , תפסה  המפלגה הקומוניסטית  מקום  מיוחד . בהיותו  לא־מוסלמי  וחילוני  היווה  הקומוניזם  מקלט  רעיוני  נאות  וכמעט  בלבדי  לצעירים יהודים . לדברי  ההיסטוריון  דניאל  ריוֶה , הקומוניזם  היה  בשכבת  המשכילים  של  יהודי  מרוקו  " גרסה  חילונית  של המשיחיות  היהודית המתאימה  טוב  יותר  מן  הציונות  למודאגות  ' האנוסית  החדשה ' ולשאיפה  לאוניברסליות  המאפיינת  את האינטליגנציה  היהודית של  אמצע  המאה ".  עם  " האיחוד  הלאומי  של  הסטודנטים  המרוקנים ", " איחוד  העבודה  המרוקני " והאגף  השמאלי  של האיסתיקלל , משכה  אליה  המפלגה  את  בעלי  המקצועות  החופשיים  ששבו  למרוקו  אחרי  לימודיהם בצרפת . ליהודים הקומוניסטים  היה  משקל  מכריע  בארגון  אל־וויפאק  ובוועד  קהילת  קזבלנקה . השפעת  המפלגה  על הצעירים  היהודים  הייתה כה  רבה  שפעילי  התנועה  הציונית  ראו  בקומוניסטים  היהודים  אויב  עיקרי  ואף  ניסו  להצר  את צעדיהם  בעזרת  שלטונות החסות  ובעזרת  חברי  התנועה  הלאומית .  

המפלגה  נוסדה  ב14-  בנובמבר  1943  כסניף  של  המפלגה  הקומוניסטית  הצרפתית , על־ידי  לאון  סולטן , עורך־דין  יהודי שערך במפלגה  רפורמות  אחדות . הוא נולד  באלג ' יריה  והתיישב  בשנות  העשרים  בקזבלנקה . בראשית  דרכו  היה  מאוהדי התנועה הציונית  ופעל  למען  השתתפות  משלחת  של  יהודים  ממרוקו  במכבייה  של  שנת  1935  בתל־אביב . בעת  שלמד משפטים  בצרפת פעל  באיגודים  המקצועיים  והיה  בין  התומכים  הראשונים  בתנועה  הלאומית  המרוקנית  שנעזרה  בשירותיו . בתקופת  שלטון וישי  פעל  במפלגה  הקומוניסטית  והוציא  לאור  את  ביטאונה  בתנועת  ההתנגדות  לכיבוש  הגרמני . כדי שלא  לפגוע  במאמצי צרפת  דגל  בהצנעת  תביעות  התנועה  הלאומית  המרוקנית  כל  זמן  שנמשכת  המלחמה  בנאצים . סולטן התנדב  למלחמה , נפצע קשה  ונפטר  בשנת  1945 . את  המפלגה  הקומוניסטית  המרוקנית  ייסד  אחרי  נחיתת  האמריקאים בצפון־אפריקה  ונבחר למזכ " לה . באותה  עת  היו  חברים  בה  בעיקר  אירופים  ויהודים  מקומיים . זמן  מה  אחרי  מותו , המפלגה  בראשות  מזכ " לה  החדש , עלי  יאטה , עדיין  התנגדה  ל " מנשר  לעצמאות " של  התנועה  הלאומית , למורת  רוחו של  עמרן  ( אדמון ) אלמליח  שהיה  היהודי היחידי  בהנהגה . אלמליח  נולד  באספי  בשנת  1917 . עסק  בהוראת  ספרות צרפתית . בראשית  דצמבר  1953 , מחמת  ההפגנות אחרי  הירצחו  של  מנהיג  האיגודים  המקצועיים  התוניסאי  פרחת  האשד , נאלץ  לברוח  ממרוקו  עם  עבדסלם  בורקייה  בעזרתו  של ברנר  לוי  שהסיע  את  השניים  במכונית  אביו  עד  לגבול  אלג ' יריה .  

בימי  גלות  יאטה  באירופה , הונהגה  המפלגה  בידי  טרויקה  שהורכבה  מעבדסלם  בורקייה , עבדאללה  לעיישי  ואדמון אלמליח . אחרי  שהאחרון  חזר  מסיור  בפולין  בשנת  1958 , מתח  ביקורת  חריפה  על  ברית  המועצות , וסירב  עם  שובו למרוקו  לבצע " ביקורת  עצמית " למרות  שהוצע  לו  להחליף  את  יאטה  בהעדרו . כיוון  שלא  הסכים  עם  עמדותיהם המדיניות  של  שני  שותפיו להנהגה  בעניין  הגוש  הסובייטי  גורש  מן  המפלגה  ופרש  ללא  הצהרות  מפעילות  פוליטית . אלמליח  עסק  בהוראת  הספרות ונעשה  לסופר  פורה  בגיל  63 .  מתוך  6000  חברי  מפלגה  בשנת  1948 , כ500-  היו יהודים  ו2500-  אירופים . ידיעות  אחדות שהגיעו  לישראל  בשנת  1951  מלמדים  על  מידת  השפעת  המפלגה  הקומוניסטית על  תנועות  נוער  ישראליות  בהן  תנועת " דרור " בעיר  פס  אליה  הצטרפו  גם  לא  יהודים . כתב  עיתון  " הדרור " ציין בדאגה : " למפעל  השליחות  הישראלית  בקהילות מרוקו  נשקפת  סכנה  חמורה  ביותר , משנתגלתה  פעילות  קומוניסטית בסניפי  תנועת  דרור־מפ " ם . עסקני  דרור  בפס , למשל , הם חברי  התנועה  הקומוניסטית , בהם  קומוניסטים  לא  יהודים  [ … ] לפני  כמה  שבועות  נערכה  הרצאה  כאן  על  הבדלי  השקפות  בין מפא " י  למפ " ם . המרצה  היה  ערבי  מתושבי  פס , חבר  המפלגה  הקומוניסטית . מעשה  זה  הסעיר  את  כל  הקהילות  היהודיות  עד שהרבנות  ראתה  צורך  להתערב  בדבר ".  

עם  פרישת  אלמליח , הדמות  הבולטת  בחבורת  היהודים  הקומוניסטים  היה  ללא  ספק  אברהם  צרפתי . צרפתי  שינה  את שמו מ " אנדרה " ל " אברהם " כדי  שצלילו  יתקרב  יותר  לגרסה  הערבית  של  השם  והיה  בין  הבודדים  שהשתמש  כבר  אז במונח " ערבי־יהודי " כדי  להגדיר  את  עצמו . הוא  נולד  בקזבלנקה  בשנת  1926 , למד  בבית־הספר  התיכון  על  שם  ליוטה בעיר  ואחרי בחינות  הבגרות  עבד  בנמל  עם  חיילים  אמריקאים . אחרי  פרסום  " המנשר  לעצמאות " של  התנועה  הלאומית המרוקנית בפברואר  1944 , הצטרף  בגיל  שמונה  עשרה  ל " תנועת  הנוער  הקומוניסטי ". שנה  לאחר  מכן , בספטמבר  1945 , התקבל  כחבר במפלגה , נסע  ללמוד  בפריס  בבית־הספר  למכרות  ובשנת  1949  חזר  למרוקו  כמהנדס . אחרי  חודשי  עבודה אחדים  כמנהל היחידה  לחיפוש  מכרות  באטלס  העליון , התפטר  מתפקידו  ובגיל  23  חזר  לקזבלנקה , פעל  בעיקר  באיגודים המקצועיים  והקדיש את  עצמו  למאבק  למען  עצמאות  מרוקו . שלטונות  החסות  אסרו  אותו  בשנת  1950  למשך  חודשיים ובראשית  דצמבר  1952 שוב  נאסר  בגלל  פעילותו  הפוליטית  והוגלה  עם  אחותו  אבלין  לכפר  במחוז  קנטל  שבמרכז  צרפת , אליו  הצטרפה  גם  משפחתו . עם  שובו  אחרי  העצמאות  התמנה  למהנדס  ראשי  ברשות  הלאומית  למכרות  במשרד  האוצר בתקופת  כהונת  השר  עבדרחים בועביד  ובשנת  1959  מונה  למנהל  הרשות  למכרות  ולגאולוגיה , למורת  רוחו  של  מזכ " ל המפלגה  עלי  יאטה ,  שלא  רצה , עם  עלל אלפסי  יחד , לחזק  את  חבר  ממשלתו  בועביד . שנה  לאחר  מכן , ניהל  את מחלקת  המחקר  והפיתוח  של  הרשות  הלאומית לפוספטים . הרשות  נעשתה  לחברה  הכלכלית  החשובה  ביותר  במדינה כאשר  קיבל  מוחמד  לע ' זאוי  את  ניהולה , אחרי  הדחתו מראשות  שירותי  הביטחון . בשנת  1960  מינה  השר  בועביד  את אברהם  צרפתי  כנציג  יחיד  בוועידה  מחוזית  שהתכנסה  בטנג ' יר מטעם  האו " ם  בתחום  הכלכלי־חברתי , מינוי  שעורר מחאות . בגלל  אהדתו  למפלגה  החדשה  של  מהדי  בּן־בַּרכַּה , " האיחוד הלאומי  של  הכוחות  העממיים ", נאלץ  צרפתי  לבצע " ביקורת  עצמית " לפני  עלי  יאטה  כדי  שוב  להיקלט  במפלגה . בשנת  1962 התחיל  ללמד  בבית־הספר  למהנדסים במוחמדיה . 

בד־בבד  עם  קידומו  המקצועי , המשיך  צרפתי  בפעילות  פוליטית  ונעצר  לראשונה  במדינה  העצמאית  בדצמבר  1962 . אחרי מהומות  הרעב  של  ה23-  במרס  1965  בעיר  קזבלנקה , נעצרו  צעירים  יהודים  אף  שמזמן  לא  פעלו  במפלגה  הקומוניסטית . מנהיג  המפלגה  נאלץ  לעזוב  את  מרוקו . צרפתי  שוב  נעצר  לתשעה  ימים  ועונה  עם  חבריו  סם  בן  הרוש , ג ' ו  לוי וסימון  לוי . האחרון  סבל  עינויים  קשים  והוטס  לצרפת  לטיפול  רפואי . באותה  שנה  התחיל  גם  ללמד  בפקולטה  לכלכלה ברבט . משנת  1966 צרפתי  והמשורר  עבדלטיף  לעבי ,  שהיו  עדיין  חברים  ב " מפלגת  החופש  והסוציאליזם ", שמה  החדש של  המפלגה , נקטו  בעמדות שלא  תאמו  את  מדיניותה  הפרו־הסובייטית  וממלחמת  ששת  הימים  דגלו  בגישות  פרו־פלסטיניות . בפעולותיה  למען  ההשתלבות בלאומיות  המרוקנית  הצליחה  הקבוצה  לסחוב  אליה  בעלי  מקצועות  חופשיים שנטלו  חלק  בהצהרותיה  הפוליטיות . לדברי הפעיל  הקומוניסטי  ג ' ו  בן־דלכ , אחרי  העצמאות  האמינו  רבים  באמונה שלמה  במרוקניזציה  ושאפו  למצב  שכולם  יהיו  שווים במדינה  מתקדמת , עד  שפרצה  מלחמת  ששת  הימים  שחידדה  את הסולידריות  הכל־ערבית  וערערה  את  האמון  בתהליך ההשתלבות . בין  פעיליה  הראשונים  של  המפלגה  אפשר  למצוא  נוסף לאלמליח  גם  את  החוקרים  אלבר  וג ' רמן  עיאש , ג ' ו  לוי יליד  פס , פקיד  בכיר  במשרדי  ממשלה  ברבט , ד " ר  יוסף בן־דלכ , האדריכל  אלי  אזגורי ,  ד " ר  ז ' אק  חסון  מפס , המהנדס  סם  בן־הרוש , עורכי־הדין  לאון  אלמעלם , רלף  בן־הרוש־מאודי ורוג ' ה  כהן , המרצה  לספרדית  סימון  לוי , המורה  לערבית  יליד  סוריה עבדו  סיטון , המורה  בכי " ח  יליד תורכיה  דניאל  חג ' ג ' ואשתו  ליסט  הלוי , ג ' ו  איפרגן , תואתי , יעקב  מלול  מנהל  בית־ספר  אורט בקזבלנקה , הזוג  בנאייר , רלף  סממה , ציון  אסידון ועוד . מראשית  שנות  השבעים  נטשו  יהודים  רבים  את  המפלגה , חוץ  מתאים אחדים  במכנס  ופס , ובהנהגה  נשארו  רק  סימון  לוי  ורלף  בן־הרוש . מי  שנשארו  נאמנים  ללא  פשרה  ללאומיות  המרוקנית ולרעיון הקומוניסטי  הקימו  ביזמת  אברהם  צרפתי  את  שלושת  ארגוני  השמאל  החדש  שכונו  " ג ' בהה " - החזית , וכללו  את תנועת " אילה  לאמם " ( קדימה ), " תנועת  ה23-  במרס " ותנועת  " לשרת  את  העם ". מעצר  צרפתי  במשך  17  שנה  העסיק  לא מעט את  ראשי  הקהילה  שמצד  אחד  רצו  להגיש  סיוע  הומניטרי  לאסיר  היהודי  ומצד  שני  חששו  מתגובת  הארמון .

מסוף  שנת  1959  ועד  סוף  שנת  1960 , סדרת  אירועים  טלטלו  את  מעמדם  של  יהודי  מרוקו , בעיקר  בתחום  חופש התנועה והקשר  עם  ישראל . בחודש  ספטמבר  1959  נוצר  פילוג  במפלגת  אל - איסתיקלל  כאשר  חלק  גדול  מן האינטליגנציה  היהודית העדיף  להצטרף  למפלגה  השמאלית  החדשה  " האיחוד  הלאומי  של  הכוחות  העממיים ". ב-22  של אותו  חודש  החליטה  ממשלת השמאל  לנתק  את  קשרי  הדואר  בין  מרוקו  לישראל  ויצרה  תחושת  מחנק  בקהילה  היהודית . הצטרפות  מרוקו  ל " איחוד  הדואר הערבי " וניתוק  קשרי  הדואר  אחרי  הקמת  ממשלת  השמאל  בראשות  עבדאללה איברהים  בדצמבר  1958  הם  אירועים  שפגעו בהבנה  היהודית - מוסלמית . גם  פעילות  אל - וויפאק  שהחלה  עם  העצמאות שקעה  בשנת  1959 , אחרי  הקמת  ממשלת  השמאל . ביטחונם  העצמי  של  היהודים  התערער  ככל  שהתהדקו  יחסי השלטונות  עם  העולם  הערבי  וככל  שהתפתחה  מדיניות  המסתייגת מן  המערב . למעשה , נקרעה  ההנהגה  המרוקאית  בין סובלנותה  הטבעית  לבין  לחצי  הליגה  הערבית . באותם  ימים , גילויים  אנטי יהודיים  רבים  שפורסמו  בעיתונות  הערבית במרוקו  יש  לפרש  בהקשר  למאבק  הפוליטי  הפנימי  בין  ארמון  המלוכה  ותומכיו לבין  מפלגות  האופוזיציה .


Publié dans Publcations

Commenter cet article