Le mouvement assimilationiste juif au Maroc indépendant 1956-1967

Publié le par Yigal Bin-Nun

 

זרם  ההשתלבות  של  היהודים  בחברה  המרוקנית  1967-1956

יגאל  בן־נון , אוניברסיטת  פריס  ‬8

 

פורסם  ב‬פעמים גיליון  127-125 , קובץ  מיוחד : יהודים  ערבים ? פולמוס  על  זהות

עורכים  אבריאל  בר - לבב , מרים  פרנקל  ויאיר  עדיאל

מכון  בן - צבי ,  ירושלים  2011 , עמ ' 284-235 .

 


המושג  " יהודים־ערבים " צמח  בעיקר  בשנות  השמונים  בקרב  אינטלקטואלים  ממוצא  " מזרחי ", כהתרסה  נגד  ההגמוניה  של הממסד  האשכנזי . למרות  שעם  הזמן  המונח  " מזרחי " התאזרח  יותר  בקלות  בציבור  כתחליף  ל " ספרדים " או  ל " עדות  מזרח ", הציבור  הנדון  דחה  את  שיוכו  למגזר  " יהודי־ערבי " וראה  בו  מעמד  נחות  שאין  להתהדר  בו  כתחליף  סקטוריאלי  לזהות הישראלית . בקרב  קבוצות  אחדות  באינטליגנציה  הישראלית , " המזרחיות " הפכה  תחליף  לזהות  היהודית - ערבית , התקבלה כמגדר  ונושאיה  המיליטנטים  ניסו , בהצלחה  מועטה , להפוך  לדובריה  של  המחאה  החברתית  מחד  ושל  התמיכה  הגורפת  בעם הפלסטינאי  מצד  שני . בקרב  רוב  האינטליגנציה  של  יוצאי  מרוקו  הזהות  היהודית־ערבית  נשאה  החל  משנות  השמונים  אופי תרבותי  יותר  בתופעת  " מהפכת  הנענע ", כתבלין  ריחני  שניתן  להעשיר  בו  את  התרבות  הישראלית . המזרחיות  של  חבורת " היהודים־ערבים " הפכה  למגדר  מקובל  לצד  מגדרים  אחרים  מבוססי  הזהות  המינת  אך  התנגשה  עם  מוצא  המרוקנים  שבאו מקצה  המערב  ( אלמע ' ריב ) ועם  רקעם  התרבותי  הצרפתי  נטול  ידע  בערבית  ספרותית . 

ללא  בסיס  חברתי  החורג  מקבוצת  אינטלקטואלים , מיליטנטים  ככל  שיהיו , ספק  רב  להערכתי  אם  הרעיון  " היהודי־ערבי " ישרוד  מעבר  לדור  ממציאיו  המתמודדים  עם  זהותם  האישית . כך  קרה  בעבר  בקהילה  היהודית  במרוקו  של  המחצית  השנייה של  שנות  החמישים . מעטים  יודעים  על  קיומו  של  זרם  אסימילציוני  בקרב  האינטליגנציה  היהודית  שחיפש  לבולל  את  היהודי בחברה  הערבית - מוסלמית  במרוקו , מבלי  לזנוח  את  יהדותו , וראה  במדינה  זו  את  מולדתו  שיש  ליטול  חלק  בבניית  חברתה אחרי  סילוק  הקולוניאליזם  הצרפתי . חברי  קבוצה  זו  הגדירו  עצמם  קודם  כל  כמרוקנים  ורק  אחר  מכן  כיהודים  כדוגמת  יהודי צרפת  שלאחר  המהפכה . מאמר  זה  חושף  לראשונה  את  השפעתו  של  זרם  הלאומיות  המרוקנית  בקרב  ההנהגה  היהודית , את פריחתו  עם  קבלת  העצמאות , ואת  דעיכתו  ההדרגתית  עקב  הנסיבות  הסוציו־פוליטיות  במדינה  ערבית־מוסלמית  אוטוקראטית . אציין  את  פעולותיה  העיקריות  של  הקבוצה , את  מידת  השפעתה  בקהילה , את  יחס  ההנהגה  המרוקנית  אליה  ובעיקר  את  שלבי התנתקותה  מן  הציבור  ואת  כשלונה  הסופי .

זמן  מה  לפני  עצמאות  מרוקו , ב15-  בפברואר  1956 , יזמה  קבוצת  צעירים  יהודים  תומכי  זרם  ההשתלבות  בחברה  ובפוליטיקה המרוקנית  את  הקמת  ארגון  " אל־וויפאק " - ההבנה  - בראשות  ד " ר  מוחמד  חסר  ובחסות  הנסיך  מולאי  חסן . בגילוי  דעת שפרסמו  ראשי  הקבוצה , והופנה  פורמאלית  לקהילה  היהודית , נאמר : " כתגובה  לרצון  הוד  מעלתם  מוחמד  החמישי  ומולאי  חסן לראות  את  כל  המרוקנים , מוסלמים  ויהודים , מאוחדים  כאחים , החליט  הנוער  המרוקני  להתארגן  באגודה  שתישא  את  השם  אל־וויפאק  - ההבנה . שאיפתנו  היקרה  ביותר  לבנות  בשמחה  ובשיתוף  פעולה  את  מרוקו  החדשה , מאוחדת , חופשית  ועצמאית . יחדיו  מאוחדים  בלב  ובנפש , מוסלמים  ויהודים , נצעיד  את  ארצנו  לעבר  הקידמה , העושר  והאושר . יחד , נעשה  ממולדתנו  היקרה אומה  מודרנית  ומכובדת  שהסובלנות , השלווה  והחופש  ישררו  בה . אגודתנו  מתכוונת  להילחם  בבערות , בפירוד  ובגזענות  בכל צורותיה . מטרות  אל־וויפאק  לקדם  את  המגעים  בין  יהודים  למוסלמים  ולחזק  את  הקשר  ביניהם  בכל  התחומים  ובעיקר בתחומי  התרבות , הספורט  והאמנות , ובתחום  המקצועי  והחברתי . אל־וויפאק  קורא  לכל  המרוקנים  להצטרף  לשורותיו ולהעניק  לו  סיוע , כדי  שימלא  בהצלחה  את  תפקידו , למען  גדולתה  של  מולדתנו  ואושרה ". גילוי  הדעת  שהופץ  בבתי  הכנסת נכתב  בשלוש  שפות , בערבית  ספרותית  כדי  שההנהגה  המרוקנית  תתוודע  אליו , בצרפתית  ובערבית־יהודית  באותיות  עבריות כדי  שכל  היהודים  יבינו  אותו .

עם  שחרורה  של  מרוקו  משלטון  החסות  הצרפתי  אובחנה  בחברה  היהודית  אווירת  אופוריה  שהדביקה  חלקים  גדולים  בתוכה . עד  מהרה  התפתחה  בהנהגת  הקהילה  מגמה  אסימילציונית  שנאבקה  במצדדי  הבדלנות  היהודית  על  פי  המוצא  האתני . הצעירים ביקשו  לתפוס  חלק  בחיי  המדינה  ובמוסדות  הקהילה  ולשנות  את  מדיניות  ההנהגה  הוותיקה  שצדדה  ברובה  באופן  פסיבי בשלטון  החסות  הצרפתי . מי  שהשתלבו  בבניית  המנהל  הממשלתי  החדש  מעידים : " שררה  במדינה  התלהבות  חלוצית  יוצאת  מן הכלל ".  אחדים  הרגישו  שעומד  להיפתח  עידן  חדש  ביחסי  יהודים  ומוסלמים  כמו  " תור  הזהב " בספרד  המוסלמית .  עוד  לפני העצמאות  כמעט  תמיד  העדיפו  היהודים  את  חברתם  של  המוסלמים  על  פני  הצרפתים  בתוך  כותלי  בתי  הספר  וגם  נסעו  יחד אתם  לביקוריהם  הראשונים  באירופה . לרוב  הרגישו  שבני  גילם  הצרפתים  מתייחסים  אליהם  בבוז  כילידים  וכבני  חסות . לכן הרגישו  רבים  את  העצמאות  כ " שחרור  לאומי ". גם  הצעירים  המוסלמים  לא  אהבו  במיוחד  את  בני  המתיישבים  הצרפתים  שהיו לרוב  אנטישמים . ארמן  סבח , יליד  פס  שגדל  במכנס  וברבט  מוסיף : " למרות  שאירועי  העצמאות  לוו  בדאגות  בקשר  לעתיד , חיינו  תקופה  זו  כזריקת  חמצן  נושאת  תקוות . למרות  החשש  שהכול  יכול  להשתנות  לרעה  ביום  מן  הימים , העתיד  המידי  נראה מבטיח . העצמאות  בישרה  תקופה  אופטימית  כמעט  אופורית ".  לאופטימיות  זו  היו  שותפים  גם  מבוגרים  שעוד  זכרו  מאורעות בהם  נהרגו  יהודים  לפני  בא  הצרפתים . לדבריו  היהודים  בטחו  באישיותו  של  המלך , שתמונותיו  קשטו  בתים  יהודיים  רבים , וסמכו  על  יכולתו  לנטרל  תופעות  לאומניות  ואנטישמיות  שהיו  קיימות  בנוף  הפוליטי  של  התקופה . השנאה  לצרפתים ואופוריית  העצמאות  הידקה  את  הקשרים  האישיים  בין  יהודים  למוסלמים .

הנציגים  היהודיים  באל־וויפאק  תמכו  בהגברת  לימודי  הערבית  בבתי־הספר  היהודיים  ותבעו  מרוקניזציה  של  הנהלות  מוסדות הסיוע  היהודיים  הבינלאומיים  ואף  בהכפפתם  למשרדי  הממשלה . במצע  הארגון  דובר  על  " עידוד  שיתוף  הפעולה  לפי  האינטרס הלאומי ". בנאום  המזכ " ל  סם  בן־הרוש , חבר  המפלגה  הקומוניסטית , ב7-  ביולי  1956 , הוא  הגדיר  את  ארגונו  כתנועה  לא פוליטית  אך  לאומית : " תנועתנו  נאבקת  למען  בית־ספר  אחיד , מוסדות  צדקה  משולבים , לימוד  חובה  של  השפה  הערבית  וגיוס יהודים  לצבא  ושילובם  במשרות  ציבוריות ". מרק  סבח ,  שדיבר  אחריו  קרא  אף  הוא  להסרת  המחיצות  אחת  ולתמיד  בתחומי החברה  התרבות , האמנות , הספורט  והכלכלה : " אם  קיימים  אנשים  הרוצים  להילחם  בעוני  ובמצוקתם  של  אחרים , חשוב שימנעו  מלשאול  מה  אמונתם  של  הנעזרים  בהם ". הוא  דחה  את  טענות  היהודים  השמרנים  המאשימים  את  חברי  אל־וויפאק בהתבוללות : " ליהודי  מרוקו  אין  צורך  יותר  בפטרונים . יש  להם  נשמה  יהודית , אמונה  יהודית  ומאפיינים  יהודים  שהם  גאים בהם . יש  להם  גם  מולדת  מרוקנית  הממלאת  את  לבם  גאווה ". באחד  מביקורי  נציג  הקונגרס  היהודי  העולמי , אלכסנדר איסטרמן , במרוקו , שבא  לנהל  שיחות  בעניין  הגירת  היהודים , פרסם  מרק  סבח  בעיתון  " אל־איסתיקלל " ( העצמאות ) מאמר  בו נאמר : " איזו  זכות  יש  לארגון  זה  לדבר  בשמנו ? אין  לנו  צורך  בהתערבות  זו . אנו  קודם  כל  מרוקנים  ורק  אחר  כך  יהודים ". 

אל־וויפאק  שהנהלתו  הורכבה  פריטטית  מיהודים  ומוסלמים , עסק  בעיקר  בארגון  הרצאות  ומפגשים  חברתיים  לקירוב  לבבות . לפני  חברי  הארגון  הופיעו  הסופר  אחמד  ספריווי  הכותב  צרפתית  ושרל  בן־סימון  שהרצה  על  הסימביוזה  התרבותית  בין מוסלמים  ויהודים  בתקופת  תור  הזהב  בספרד . ב9-  באוקטובר  סמוך  למבצע  סיני , ערך  הארגון  בקזבלנקה  קבלת  פנים  גדולה שנטלו  בה  חלק , לצד  הנהלת  ועד  הקהילה , ראשי  המוסדות  היהודיים  ובכך  הביעו  את  תמיכתם  הגלויה  בתהליך  האינטגרציה שהייתה  באותם  ימים  דבר  מובן  מאליו , ואיש  עדיין  לא  ערער  עליה .  בהשראת  חברי  אל־וויפאק  המקורבים  למושל  העיר , שאף הוא  היה  חבר  הארגון , התחולל  מהפך  בוועד  קהילת  קזבלנקה . אחרי  כהונותיהם  של  יחיה  זגורי ,  ז ' אק  דהן , יצחק־דוד  עבו וז ' אק  פרץ , ב11-  באוגוסט  1956 , מינה  מושל  העיר  אחמד  ברגש , לפי  הנהלים , מחצית  מחברי  הוועד , כולם  מתומכי ההשתלבות . הוועד  החדש  כלל  שלושה  חברי  מפלגת  האיסתיקלל :  הנשיא  דוד  בן־אזרף , המזכ " ל  ארמן  אסולין  והגזבר  דוד אזולאי , וכן  שלושה  חברי  המפלגה  הקומוניסטית : סם  בן־הרוש , ד " ר  ג ' ו  בנדלק  ולאון  אלמעלם . המחצית  השנייה  כללה  שבעה ותיקים : את  אלבר  לוי , ג ' ורג ' אלחרר , שמואל  חיות , אלבר  בן־שושן , ישראל  בן־הרוש , סלומון  פינטו  ויעקב  בנון . עד  מהרה הקים  ארגון  אל־וויפאק  סניפים  בקזבלנקה , באספי , בפס , באלג ' דידה , בקניטרה  ובמכנס .  עבודתו  התקיימה  בשבע  וועדות שהחשובה  בהן  הייתה  ועדת  קבלות  הפנים  והנשפים . כסגנו  של  מוחמד  חסר  נבחר  דוד  בן־אזרף  נשיא  ועד  קהילת  קזבלנקה . סם  בן־הרוש  מראשי  המפלגה  הקומוניסטית  נתמנה  למזכ " ל  וסגניו  היו  ארמן  אסולין  ומוחמד  דח ' יסי . הגזבר  היה  ד " ר  מוחמד דדון , שנבחר  לאחר  מכן  לנשיא , ולסגנו  נתמנה  דוד  אזולאי . שאר  חברי  הנהלת  אל־וויפאק  היהודים  היו : עו " ד  לאון  אלמעלם , מרק  סבח , ז ' אק  אוחנה , חיים  זעפרני , רֶן  לוי ,  האדריכל  דוד  אזגורי , ג ' ורג ' אלחרר , ד " ר  אליעזר  אלעופר  ועו " ד  אלבר  הרוש .בארגון  פעלו  כחמש  מאות  חברים  רשומים .

עם  בחירתו  כנשיא  ועד  קהילת  קזבלנקה  הצהיר  הנשיא  דוד  בן־אזרף  שמטרתו  לפעול  במישור  הארצי  כדי  לעורר  את  ההזדהות הלאומית  למען  הפיכת  היהודים  למרוקנים  לכל  דבר : " במישור  הלאומי  נשתדל  לעורר  את  המודעות  הלאומית  אצל  יהודי קזבלנקה . היהודי  חייב  ליטול  חלק  במאמץ  הלאומי , יד־ביד  עם  שאר  האזרחים  המוסלמים . עליו  להתעניין  לא  רק  בפעילות למען  בניית  המדינה , אלא  גם  במישור  המינהלי . מתפקידנו  אפוא  לעודדו  להשתתף  ולבנות  וגם  להגיש  מועמדות  בכל  הזדמנות לשם  קבלת  משרות  בשירות  הציבורי ". בן־אזרף  הרחיק  לכת  עד  כדי  תמיכה  בגיוס  יהודים  לצבא : " נשמח  אם  היהודים  יפנו לצבא  המלכותי , שהצעירים  ימצאו  בו  תעסוקה  מצוינת , ישרתו  את  המדינה  ויוסיפו  כבוד  לכל  הקהילה . לסיכום  עליהם  להיות מרוקנים  במלא  מובן  המילה  ולגרום  לכך  שמחר  לא  יהיה  הבדל  בין  מוסלמי  ליהודי , חוץ  מתחום  הדת . הוד  מלכותו  כבר  הצהיר על  זה : ' מולדת  אחת  לכולם  והדת  היא  עניין  למצפון  האישי  בלבד '".

לקראת  יום  הכיפורים , ב13-  בספטמבר , אירח  המלך  מוחמד  החמישי  את  ועד  הקהילה  החדש  של  קזבלנקה  בארמונו . לאחר ששמע  את  דברי  אורחיו  ואת  תכניותיהם  בתחום  החברתי , פרס  לפניהם  את  תפיסותיו  לעניין  מעמד  הקהילה  במרוקו  העצמאית והגיב  לדברי  נשיא  הקהילה  שציין  את  עמדת  המלך  כלפי  היהודים  בימי  משטר  וישי .  דבריו  משקפים  כראוי  את  הלך  הרוחות של  אחווה  בין־דתית  ושל  השתלבות  מוסלמים  ויהודים  בחברה  מרוקנית  אחת : " אני  מביע  לפניכם  את  שביעות  רצוני מיזמותיכם  ומן  התכנית  שבדעתכם  לבצע  [ … ] אולם  קיום  מפעלי  צדקה  מוסלמים  ויהודים  מקבילים  אינם  יכולים  להיות  אלא דבר  זמני  עד  למיזוגם . מכיוון  שלכולנו  אותה  אזרחות , אותן  דאגות  יעסיקו  אותנו . עלינו  לפעול  במישור  הלאומי  ולא  במישור הדתי . כל  המרוקנים  המוסלמים  והיהודים  הם  אזרחי  אותה  מדינה . יש  להם  אותן  זכויות , אותן  חובות  ואותן  מטלות . עליהם לפעול  יחדיו  במישור  הלאומי . עלינו  לאחד  את  כוחותינו  ואת  האמצעים  העומדים  לרשותנו  ולסייע  לכל  הנצרכים , תהייה  דתם אשר  תהייה . והרי  ברור  שבתחום  החברתי , למצוקה  אין  דת . נשיאכם  הזכיר  את  עמדתי  משנת  1941 . אין  צורך  לדעתי  לחזור לאירועים  אלה , שכן  מה  שעשיתי  הוא  חובתו  של  כל  שליט  ער  לחובותיו  כלפי  נתיניו . ברצוני  להזכירכם  שחוץ  מהדת , יש להסיר  את  כל  המחיצות  המלאכותיות  בתחום  החברתי  או  הפסיכולוגי , שהפרידו  בין  מוסלמים  ליהודים . אם  נוצרו  בעבר הפרדות  בגלל  נסיבות  פוליטיות , נסיבות  אלה  נעלמו  היום , והקהילה  המשותפת  מאחדת  אותנו . הרגש  הלאומי  צריך  לגבור  על הרגש  הבדלני ".  

כיוון  שהמלך  היה  ער  לגל  ההגירה  שגבר  ערב  סיום  תקופת  החסות  הצרפתית , ונמשך  באותם  ימים  בזכות  ההסכם  לפינוי  מחנה המעבר  לעולים  ' קדימה ', הוא  מצא  לנכון  לחדד  את  עמדתו  בעניין  ולהפוך  את  ההנהגה  היהודית  לגורם  פעיל  לצמצום  גל העזיבות : " ברצוני  לבקשכם  ליזום  פעולת  שכנוע  והסברה  בקרב  היהודים , ולשכנעם  לא  לעזוב  את  מרוקו , שכן  מקומם  כאן . מרוקו  זקוקה  לכל  בניה , יהיו  מוסלמים  או  יהודים . מרוקו  זקוקה  לכל  רופאיה , לכל  מהנדסיה , לכל  עורכי־הדין  שלה . אני  כמובן בעד  חופש  לכל  נתיני , אולם  יש  לשכנע  את  היהודים  שחובתם  לא  לנטוש  את  מרוקו  אלא  להישאר  בה . עלינו  לאחד  את כוחותינו , לראות  עצמנו  מגויסים  לשירות  המולדת  ולהתייחס  לעוזבים  כאל  עריקים . החובה  הלאומית  צריכה  לכוון  אותנו ועלינו  להציב  את  האינטרס  הלאומי  ואת  צרכי  הכלל  מעל  לדאגותינו  הפרטיות . אלה  עצותיי , עצות  של  אב  שרציתי  להביע לפניכם  לרגל  יום  הכיפורים  ולהצטרף  למועדיכם . אני  יודע  שבני  מולדתכם  המוסלמים  מצטרפים  אף  הם  לשמחת  חגיכם .  עלינו לפעול  כולנו  יחדיו  למען  צרכי  הכלל  ולעשות  כך  שתהיה  מולדתנו  גדולה , מאושרת  ופורחת ".  

למרות  דברי  השבח  המרגיעים  שהרעיף  המלך  על  שומעיו , התעוררו  אצל  חברי  קהילה  אחדים  ובעיקר  אצל  גורמים  ישראלים , חששות  כבדים  לעניין  גורל  מוסדות  הצדקה  היהודיים , ששירתו  עד  עתה  רק  אוכלוסייה  יהודית  ואותם  ביקש  המלך  למזג  עם שאר  המוסדות  המרוקנים . מוסדות  אלה  כללו  את  בתי־הספר  של  כי " ח  ( כל  ישראל  חברים ) ואת  מרפאות  אוז " ה  ששירתו  רק אוכלוסייה  יהודית . שאר  מוסדות  החינוך  והבריאות  במדינה  שירתו  את  כל  האוכלוסייה  ובהם  האוכלוסייה  היהודית . באחד באוקטובר  ערכו  ראשי  הקהילה  קבלת  פנים  למושל  העיר , אחמד  ברגש , וסיירו  עמו  במוסדותיה . המושל  ופמלייתו  החלו  את סיורם  בבית־כנסת  " רבי  אליהו " שקבור  בו  צדיק  המשמש  מוקד  לתפילות  ולעליה  לרגל , משם  סייר  המושל  בשכונות  היהודיות והגיע  עד  לבית־ספר  " תלמוד  תורה ". נשיא  הוועד , בן־אזרף , ניצל  את  המעמד  לציין  את  מגמות  הנהגת  הקהילה  לעניין  שילובה בחברה  המרוקנית  החדשה . לדבריו , האוכלוסייה  היהודית  בעיר  מעוניינת  ליטול  חלק  במאמץ  הלאומי  ולהשתלב  בחברה המרוקנית  ומצהירה  בכך  על  רצונה  להפוך  למרוקנית  במלא  המשמעות  של  המושג  ועם  כל  הנובע  מן  הזכויות  והחובות הכרוכות  בו .  

בדברי  תשובתו  שיקף  המושל  אחמד  ברגש  את  הציפיות  שטיפחה  ההנהגה  המרוקנית  בשילובם  האינטגרלי  של  יהודי  המדינה בחברה  הלאומית  החדשה : " אני  שמח  על  ההזדמנות  לומר  לכם  מה  מידת  העניין  שאני  מגלה  בקהילתכם , שכן  בעיותיה  זהות לבעיות  שאר  האוכלוסייה  המרוקנית . איני  עושה  שום  הבחנה  בין  מוסלמים  ליהודים . כולנו  בנים  לאותה  מולדת . עלינו  להישמע יחד  לעצות  שמעניק  לנו  המלך  מוחמד  החמישי . מולדתנו  לא  תתכחש  לעולם  לאחד  מבניה  ומצדנו , בשום  אופן  לא  נתכחש  אליה או  נימנע  ממאמצים  שיעניקו  לה  את  המקום  הראוי  לה  במשפחת  העמים . הגיע  הזמן  שמרוקו  תסמוך  יותר  מתמיד  על  בניה שיציעו  את  תרומתם  למפעל  המשותף . אין  זה  עיקר  להיות  מוסלמי  או  יהודי , חשוב  להיות  מוכנים  לפעול  למען  האינטרס הכללי . ידוע  לכם  שבעבר  הוצב  מחסום  מלאכותי  בין  שתי  הקהילות , כדי  לשבור  את  הסימביוזה  שתמיד  שררה  בקרבן . היום , בזכות  מאבקם  של  המלך  ועמו  ולעקשנותם , השגנו  את  עצמאותנו  שתאפשר  לנו  להחיות  סימביוזה  זו  ולהפוך  אותה  לחסינה מפני  כל  פגיעה . ידוע  לי  שהאוכלוסייה  המוסלמית  משוכנעת  מאוד  ברעיון  זה . אני  מציע  שתבצעו  מצדכם  את  ההתקרבות הדרושה . יש  להתעניין  יותר  בשפה  הערבית , שהיא  לא  רק  השפה  הרשמית  של  המדינה , אלא  צריכה  להיות  גם  שפת  הדיבור של  כל  המרוקנים , ללא  הבדל  [ … ]".

ההנהגה  המרוקנית  החדשה  הייתה  כאמור  מעוניינת  להרחיק  מראשות  וועדי  הקהילות  את  ההנהגה  הוותיקה , המורכבת  בעיקר מסוחרים  ומנכבדים , ששיתפו  פעולה  עם  שלטונות  החסות  הצרפתית . עם  כניסת  צעירים  תומכי  ההשתלבות  לתפקידים בוועדים , הם  ביצעו  רפורמות  במוסדות  הקהילה . בעיקר  בהשפעת  חברי  המפלגה  הקומוניסטית , הם  העניקו  טיפול  מיוחד לבעיית  הקבצנות  היהודית  שחיסלו  כמעט  כליל  ברחובות  העיר , דבר  שנעשה  סמל  לגאוותם . קבוצת  הדוגלים  בהשתלבות האשימה  את  ההנהגה  הוותיקה  שלא  חזתה  בעוד  מועד  את  צעידת  העם  המרוקני  לעבר  העצמאות  ושלא  הכינה  את  הקהילה לתנאים  שעתידים  להיווצר . במקום  זאת , מסרה  ההנהגה  מידע  מוטעה  ליהודי  הקהילה , לא  הרגיעה  אותם  ולא  אמרה  להם שזכויותיהם  לא  יפגעו  במדינה  העצמאית . כיוון  שכך , תומכי  ההשתלבות  מתאימים  יותר , לדעתם , להנהיג  את  הקהילה  וגם להעניק  ביטחון  לציבור  נבוך . תגובת  הנהגה  זו  לא  איחרה  לבא . מזכ " ל  מועצת  הקהילות  בימי  החסות , ז ' אק  דהן , שארגונו  נסמך עד  אז  על  שולחן  הנציבות , מיהר  לקרוא  ליהודים  לגלות  סולידריות  עם  המנהיגות  המרוקנית  החדשה . עם  זה , ביקש  להעניק ליהודי  מרוקו  מעמד  ביניים  המתחשב  במצבם  המיוחד . לדבריו  יש  לתת  ליהודים  בתקופת  ההסתגלות , אפשרות  להגר  לצרפת . זו  הדרך  הטובה  ביותר  לדעתו  להחזיקם  במרוקו . אולם  הצעה  זו  נשללה  על  ידי  תומכי  ההשתלבות , שראו  בה  אמצעי  לחיזוק החשדנות  בין  יהודים  למוסלמים . 

הלך  הרוחות  החדש  הביא  בהדרגה  למהפך  גם  במועצת  הקהילות . במוסדות  הקהילה  כיהנה  הנהגה  ותיקה  שכללה  את  ז ' אק  דהן , מוריס  בוטבול , יוסף  ברדוגו , יצחק־דוד  עבו , סם  נהון , אלבר  לוי  וג ' ורג ' בן־עבו  מקניטרה . לצידם  ניצבה  חבורת  נכבדי  טנג ' יר והצפון  שהתיישבו  בקזבלנקה  וכללה  את  שמואל־דניאל  לוי , רפאל  ואברהם  בן־אזרף , אלפונסו  סבח , ז ' אק  לסרי , דניאל  לוי , יצחק  כהן  אוליבר , יוסיטו  טולדנו ופעילי  הארגונים  הציוניים  פול  קלמרו , סלומון  כגן , זדה  שולמן  ובלה  בנדרלי . לעומת  הנהגה זו , צמחה  הנהגה  צעירה  ופעלתנית  שחרטה  על  דגלה  את  עיקרון  ההתבוללות , ברמה  זו  או  אחרת , בחברה  המרוקנית . באותה עת , התאחדות  הרופאים , הרוקחים  ורופאי  השיניים , שאיגדה  בקרבה  מוסלמים  ויהודים , שיגרה  עצומה  לחברי  מועצת הקהילות , המבקשת  מהם  להדיח  את  ז ' אק  דהן  מתפקידו  ולגנות  פומבית  את  עמדותיו  מכיוון  שמעשי  המזכ " ל  דהן  עלולים לפגוע  ביהדות  מרוקו  ובמועצת  הקהילות  שהיא  גוף  לא־פוליטי . 

בעידוד  ראשי  סניף  הקונגרס  היהודי  העולמי  בקזבלנקה  התקיימה , ב9-  בדצמבר  1956 , וועידה  של  מועצת  הקהילות  שדנו  בה בהצעה  לארגן  מחדש  את  מבנה  הקהילה  ותכננו  להגיש  הצעה  לתקנון  חדש  לאישור  השלטונות . שמואל  חמו , נשיא  הוועד  בפס ויוסף  ברדוגו  נשיא  ועד  מכנס  התנגדו  לוועד  קזבלנקה , בטענה  שהוא  ועד  ממונה  על  דעת  השלטונות  מקרב  נאמני  " הזהות המרוקנית ", כאשר  הם  עצמם  נבחרו  מתוך  הציבור  היהודי . הוויכוח  הרעיוני  ניכר  בהצעת  תקנון  מועצת  הקהילות  לעניין מעמדה  המשפטי  של  הקהילה , דבר  שדחה  זמן  רב  את  אישורה  בידי  השלטונות , עד  שהנושא  איבד  מחשיבותו . לפי  שעה הקהילות  המשיכו  לפעול  ללא  תקנון  חוקי  מאושר  ובעצם  ללא  הכרה  פורמלית  של  השלטונות . בשאר  וועדי  הקהילות  במדינה התבצעו  מהפכים  שהביאו  לראשות  הקהילות  פעילים  חדשים . בערים  פס , מכנס  ומְרָכְּש  אף  הצליחו  לגרום  לכך  שהנציגות לוועד  תבחר  באופן  דמוקרטי  ולא  במינויים  כמקובל  בקזבלנקה  וברבט . בעיר  פס  התנגד  המושל  למינויו  של  מועמד  לנשיא הקהילה , שהיה  מזוהה  עם  " המפלגה  הדמוקראטית  לעצמאות " יריבתה  של  מפלגת  " אל  איסתיקלל ", ובמְרָכְּש  התגלעו  סכסוכים חריפים  בין  המועמדים  היהודיים  לוועד  הקהילה  עד־כדי  כך  שנאלץ  המושל  להתערב .

לא  מעט  יהודים  מצאו  לנכון  ליטול  חלק  בחייה  הפוליטיים  של  המדינה  העצמאית  החדשה  על־ידי  הצטרפותם  למפלגה  שתקדם את  עמדותיהם . קבוצת  הדוגלים  בהשתלבות  התרכזה  בעיקר  בקזבלנקה  ובטנג ' יר , אולם  בזמן  שמרק  סבח , מאיר  טולדנו ,  דוד אזולאי , דוד  ברדוגו  וג ' ו  אוחנה  תמכו  באגף  השמאלי  של  " אל־איסתיקלל " בראשותם  של  מהדי  בּן־בַּרכַּה , עבדרחים  בועביד ומזכ " ל  " איחוד  העבודה  המרוקני " מחג ' וב  בן־סדיק , תמכו  מאיר  עובדיה  וארמן  אסולין  באגף  השמרני  בראשות  המנהיגים הוותיקים  עלל  אלפסי  ואחמד  בלפרג '. אחדים  היו  חברים  בכירים  ב " מפלגה  הדמוקראטית  לעצמאות ", מפלגה  שהשתעשעה  זמן מה  ברעיונות  רפובליקניים . בין  פעילי  המפלגה  אפשר  למצוא  את  הוגה  הדעות  והמשפטן  מטנג ' יר  קרלוס  דה־נזרי , מנכ " ל משרד  המסחר  בממשלה  הראשונה , סם  בן־אזרף , סגן  נשיא  הקהילה  היהודית  בסלָה , יצחק  חַליווה , חבר  ועד  קהילת  קזבלנקה , יעקב  בנון , ויקטור  עבדו , מוריס  שריקי , סם  נהון  ולימים  גם  ז ' אק  דהן . לעומת  עמדת  דהן  שדרש  להעניק  לקהילה  מעמד  של מיעוט  אתני  נבדל , התגבשה  חבורת  צעירים  שראו  עצמם  כמרוקנים  בני  הדת  היהודית . בין  פעילי  קבוצה  זו , יש  למנות  נוסף על  דוד  בן־אזרף , צעירים  כמרק  סבח , ארמן  אסולין , דוד  אזולאי , דוד  ברדוגו , אלבר  אפללו , אברהם  יצחק  לרדו ,  מאיר  טולדנוומאיר  עובדיה . לקבוצה  זו  יש  להוסיף  את  ג ' ו  אוחנה  שהקים  בעבר  את  " התנועה  הלאומית  המרוקנית " שלא  ארכה  ימים  ונקטה בגישה  אסימילציונית  קיצונית  ששללה  את  עצם  קיומה  של  הקהילה .

כבר  באוקטובר  1955 , פרסם  ג ' ו  אוחנה מאמר  חריף  בעיתון  " מרוק  פרס " Maroc Presse, בכותרת  " המצפון  הלאומי ". הוא  יצא בהתקפות  חריפות  על  מוסדות  הקהילה  היהודית : " היהודים  מבקשים  זכויות , כלום  ממלאים  הם  את  חובותיהם ? הם  מבקשים ביטחונות  דמוקרטיים , כלום  ידוע  להם  לפחות  מה  המושג  אומה  דורש  מהם ? הבטחות  ניתנו  להם  בהזדמנויות  רבות , אך  הן דורשות  תמורה  ברורה  [ … ] רק  עם  מילוי  חובותיהם  הלאומיות  ייהנו  היהודים  ממלא  זכויותיהם  הלאומיות  [ … ] הפטריוטיות של  היהודים  באה  לידי  ביטוי  בשתיקה  חסרת  אומץ , בה  רק  קול  מנהיגיהם  שיקף  את  תחושותיהם  האמתיות . תנועתנו  התנגדה למצב  שעלול  לפגוע  קשות  באחדות  הלאומית . היום  היהודים  חייבים  להרים  קול  להדחת  החבורה  המעוניינת  להפוך  את היהודים  למיעוט  אתני  נבדל  וליצור  מדינה  בתוך  מדינה . על  היהודים  לפעול  מתוך  אחדות  ולהגיע  לאינטגרציה  מהירה , טוטלית וסופית  באומה  המרוקנית  [ … ] יש  צורך  דחוף  לחסל , פשוטו  כמשמעו , את  " מועצת  הקהילות  היהודיות ", את  ועדי  הקהילות ובכלל  כל  מנגנון  ספרטיסטי  הגורם  להפרדת  היהודים  מן  האומה  המרוקנית . יש  להעביר  את  תפקידיה  המקוריים  של  מועצת הקהילות  לידי  מוסדות  צדקה  לגליים , שיטפלו  רק  בתחום  זה  [ … ] משיחוסלו  המוסדות  שהכבידו  על  צוואר  היהודים  כאבן־רחיים , דבר  לא  ימנע  מהם  ליטול  חלק  פעיל  בחיים  הציבוריים , כאחיהם  המוסלמים . הגיע  הזמן  שהיהודים  המרוקנים  ידעו  מה חובותיהם . הם  רומו  דיים  על  ידי  נציגיהם . אולם  עדיין  לא  מאוחר  לפעול ". יהודי  הקהילה , ברובם  הגדול , האשימו  את  אוחנה בבגידה  וראו  בו  " יהודי  קתולי  יותר  מן  האפיפיור ". כידידו  הקרוב  של  מהדי  בן־בַּרכָּה  הצטרף  אוחנה  לאגף  השמאלי  של  " אל־איסתיקלל ". 

שליחי  המוסד  שהגיעו  למרוקו  כשנה  לפני  עצמאותה , כדי  לארגן  את  ההגנה  העצמית  של  היהודים  מפני  פרעות  צפויות , נאלצו להודות  שפעילותם  באותם  ימים  הייתה  אומללה  למדי . בניתוח  מצב  שערכו  נציגי  המוסד  במרוקו , הודו  שתקופה  זו  הייתה  אכן " תור  זהב " ביחסי  יהודים  ומוסלמים  במרוקו : " היציאה  ההמונית  של  הצרפתים  ממרוקו , שהגיעה  אז  לעיצומה , הביאה להתרוקנות  הדרגתית  של  כח־אדם  ברמה  אינטלקטואלית  הדרושה  להפעלת  המכונה  האדמיניסטרטיבית  במדינה , המסוגל  לקיים את  הפעילות  הכלכלית  הלאומית  ולהגבירה . למרוקנים  לא  הייתה  רזרבה  מוכנה  של  דור  המשך , לכן  היו  חייבים  לגייס  את החסר  מקרב  האוכלוסייה  היהודית . היה  זה , כביכול , תור  הזהב  לאינטליגנציה  ולמעמד  הבינוני  היהודיים ".  מפקד  " המסגרת ", שלמה  יחזקאלי ,  מציין  שבאותם  ימים  נמנעו  היהודים  לבא  במגע  עם  שליחים  ישראלים  והתקופה  לא  בישרה  טובות  לעבודה המחתרת : " עסקנים  יהודיים  מחוגים  שונים  צירפו  קולם  להטפה  למיזוג  בקרב  העם  המרוקני  המחדש  כוחו . כמובן  שההתפכחות לא  איחרה  לבא  ובוודאי  שעבודתנו  העקבית  והמתמידה  תרמה  לא  מעט  להתפכחות  זו ". עם  הזמן  התברר  שפעילות  שליחי ישראל  ומדיניות  שגוייה  של  השלטונות  המרוקנים  גרמו  יחדיו  לערעור  תור  זהב  זה . פעילות  " אל־וויפאק " שקעה  בשנת  1959 , עם  הקמת  ממשלת  האגף  השמאלי  של  אל־איסתיקלל  בראשות  עבדאללה  איברהים . 


Publié dans Publcations

Pour être informé des derniers articles, inscrivez vous :

Commenter cet article