La campagne de presse israélienne contre le Maroc après le naufrage du Pisces en Janvier 1961

Publié le par Yigal Bin-Nun

Le-Petit-Marocain-12-Jan.-1961.jpg
המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו אחרי טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בינואר 1961



יגאל בן-נון

פורסם בכתב העת "קשר" 38, עמ' 65-55



אסון טביעת ספינת המעפילים "אגוז" הוא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות הקהילה היהודית במרוקו. האסון זעזע את היהודים והחיש את החלטתם למצוא חלופה טובה יותר לחייהם במדינה שזה עתה קיבלה את  עצמאותה. במאמר זה לא אדון בסיבות שגרמו לטביעה ובאחראים לאסון אלא בתגובותיהם של מדינת ישראל, של הארגונים היהודיים העולמיים, של ראשי הקהילה המקומית ושל שלטונות מרוקו לטביעה. כמו כן אדון בתגובות  שליחיה החשאיים של ישראל במרוקו על האסון. כשבעה חודשים אחרי האירוע סוכם בין נציגי ישראל ומרוקו על יציאה מאורגנת של הקהילה.
אחרי מחדל טביעת הספינה מול חופי מרוקו ב-10 בינואר 1960, נציגי ישראל בשגרירויותיה בעולם הגיעו למסקנה שאפשר יהיה להתגבר על המשבר אם יהפכו את הכישלון ליתרון תעמולתי נגד מרוקו. באופן עקיף, טביעת  "אגוז" על 45 נוסעיה, סיפקה את המאוויים שפיתחו גורמים ישראליים לפעולה ספקטקולרית שתזעזע את דעת הקהל העולמית ותפעיל לחץ על ארמון המלוכה. יומיים בלבד אחרי שנודע על הטביעה, החלה ישראל במסע תעלומה  עולמי רב היקף. הממשלה, הסוכנות היהודית והמוסד גייסו את נציגויותיהם בעולם המערבי ואת קשריהם עם העיתונות כדי לנהל מתקפת הסברה אינטנסיבית בנושא אחריותה של ממשלת מרוקו. משרד החוץ הדריך את כל  נציגויותיו בעולם המערבי ליזום מאמרים בעיתונות שהצביעו על העובדה כי יהודי מרוקו חיים במשטר של פחד, רדיפה ואפליה. הושם דגש על שאיפתם הגוברת של היהודים לעזוב את מרוקו ועל עוצמת כמיהתם לישראל גם  במחיר סיכון חייהם. הנציגויות נדרשו להביא את הבעיה לידיעת הציבור ולהטיל את האשם לאסון על שלטונות מרוקו עקב רדיפתם את היהודים בניגוד להתחייבותם בעת קבלת העצמאות. הנציגויות נדרשו לייחס את הרדיפות  למדיניות האוהדת של שלטונות מרוקו כלפי שליט מצרים, גמאל עבד אלנאצר.
פרשת הטביעה העיבה על היחסים בין מרוקו לישראל, שהיו מתוחים ממילא עקב התייצבות מרוקו, לפחות כלפי חוץ, במחנה הנאצריסטי כשלוש שנים לאחר עצמאותה. לאחר גל ראשון של מאמרים וכתבות ברדיו, מסרה שרת החוץ,  גולדה מאיר, הודעה בכנסת שגררה גל נוסף של מאמרים. בדיון שהתקיים בכנסת ב-18 בינואר 1961, הטילה ממשלת ישראל את האשמה לטביעת הספינה על מרוקו ופתחה במאבק גלוי נגדה. לאחר שגולדה מאיר גינתה את ממשלת  מרוקו על שהיא מונעת מיהודיה חופש יציאה, סיימה את נאומה בכנסת במילים: "ידעו יהודי מרוקו כי אין הם בודדים במערכה". בעיניה, טביעת הספינה לא הייתה אלא "חוליה בשרשרת הטרגית של ניסיונות יהודיים לפרוץ  דרך למולדת". להערכת פקידי מחלקת המדינה האמריקנית, הודעת שרת החוץ בכנסת יצרה לפרשה תדמית של סכסוך ישראלי-מרוקני, דבר שהקשה את עורפם של המרוקנים במקום לרככם. המרוקנים חששו שהענקת חופש יציאה מוחלט  ליהודים יביא ל"אקסודוס" כללי שמשמעותו בריחת הון והפסד כוח אדם מקצועי, פגיעה במוניטין של מרוקו ויתרונות כלכליים לישראל. הדיפלומטים האמריקנים ציינו גם שיהודי מרוקו לא רוו נחת מן ההודעה.

מסע התעמולה של הארגונים היהודיים העולמיים
בפריס נפגש נשיא הליגה לזכויות האדם, דניאל מאייר, עם יעל ורד בבית שגרירות ישראל ודיווח לה כי שכנע "ידיד המקורב לנסיך מולאי חסן ומכיר אותו שנים רבות", לשגר אליו מכתב מפורט בנושא הבטחת זכויות  היהודים ובהן גם זכות ההגירה החופשית. הוא ביקש לקבל עוד מידע ואם הדבר ישכנע אותו הוא מוכן להמשיך לפעול. הוא מתח ביקורת על דברי שרת החוץ בכנסת וטען שההצהרה הייתה נמהרת ונבעה בוודאי מהתרגשות הגורמים  הישראליים. הוא הביע נכונות לפנות לידידו, מהדי בן בַּרכָּה, ולדבר עם נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, למרות היחסים המתוחים בינו ובין הנסיך, מולאי חסן. שגרירות ישראל שללה את רעיון הפנייה לבן בַּרכָּה,  יריבו של המלך, כיוון שנציגי ישראל ומרוקו עמדו בפני הסכם על יציאה קולקטיבית של יהודי מרוקו תמורת תשלומים שיועברו לארמון המלך.
ב-6 בפברואר התכנסה בניו יורק מועצת הארגונים היהודיים העולמיים (CCJO - Consultative Council of Jewish Organisation) שנשיאה היה נחום גולדמן. השתתפו בה נציגים מארצות הברית, מקנדה, מאוסטרליה,  מארגנטינה, מצרפת ומבריטניה. משה לוויט, סגן נשיא הג'וינט, הוזמן בידי גולדמן כמרצה אורח. אנדרה וייל מצרפת הדגיש שהוא מייצג את הקרי"ף (CRIF, ארגון הגג של הארגונים היהודיים בצרפת) ושהוא אינו מדבר בשם  חברת "כל ישראל חברים" (להלן: כי"ח). וייל חשש שהשתתפות כי"ח בכנס תחיש את קצב הלאמת רשת בתי הספר שלה במרוקו. הוא הדגיש שגירוש מנכ"ל אורט, ברנאר ואנד פולאק, ממרוקו היה עניין אישי ולא כוון נגד פעילות  החברה במדינה. לוויט ווייל עמדו על מרחב התמרון שיש לארגונים היהודיים העולמיים במרוקו, אך ציינו שמצב היהודים במדינה הולך ומחריף וכי מן הראוי שהשלטונות ירגישו שקיימת בעולם "עין יהודית" ולא יהודית  פקוחה העוקבת אחר יחסם לקהילה. השניים התנגדו בחריפות למסע פרסום מאורגן בעיתונות האמריקנית אשר מטרתו יצירת אווירה אנטי-מרוקנית. אנדרה וייל הסביר תופעות שראו אותן כתופעות אנטי-יהודיות כנובעות  ממקורות כלליים יותר. לדעתו, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל מקורו בקסנופוביה, והאיסור על יציאה מן המדינה קשור לעקרון האזרחות המרוקנית הנובע מ"הבעת נאמנות תמידית" (allégeance pérpétuelle), ולפיו אדם  שנולד במרוקו לא מאבד לעולם את זכותו לשוב למדינה. מכאן נבע החשש שהיהודים היוצאים לישראל עלולים לרצות לשוב למרוקו ולדרוש את זכויותיהם כאזרחים מרוקנים. להערכת וייל, עתיד היה בסופו של דבר לשלוט  במרוקו משטר קיצוני על פי הדגם של הדמוקרטיות העממיות.
נציג הקונגרס היהודי העולמי (להלן: קי"ע), אלכסנדר איסטרמן, תמך בדברי וייל ולוויט והדגיש שהוא עומד בקשר יומיומי עם הנהגת יהודי מרוקו ועם השלטונות, וייתכן שביטול היתרי היציאה הוא פרי קשרים אלה. גם  איסטרמן מתח ביקורת על הודעת שרת החוץ בכנסת והדגיש שליהודי מרוקו יש כעת נציגות קהילתית חדשה ואמיצה אשר העזה לפנות אל יורש העצר ואל שר הפנים אחרי הפגיעות בקהילה בימי ביקורו של נאצר בוועידת קזבלנקה  בראשית ינואר. הוא דיווח שהנסיך מולאי חסן עודד את המשלחת לכנס את ועדי הקהילות כדי לדון בבעיה. איסטרמן מסר כי הוא עתיד לנסוע למרוקו לקראת סוף פברואר לפגישה סודית עם "דרג גבוה ביותר", כדי לשאת ולתת  עמו. הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, שהוזמן אף הוא לכנס, הסביר את המניעים להודעתה של שרת החוץ ואת האופי הנאצי של התעללות משטרת קזבלנקה ביהודים בעת ביקור נאצר, שמקורו כנראה ביוזמה שנטלו אנשי  הביטחון המצריים אשר ליוו את נשיאם לוועידה במרוקו.
בכינוס התגלעו, כרגיל, חילוקי דעות בין ראשי הארגונים היהודיים ובין נציגי משרד החוץ הישראלי. גולדמן תקף את קונסול ישראל בניו יורק, בנימין אליאב, עקב בקשתו לשגר מחאות של ארגונים יהודיים לשגריר מרוקו  בוושינגטון. נשיא קי"ע סיכם את הכנס וקבע שיש הסכמה כללית לפרסום הודעות מחאה, אך יש להימנע מפרסום בעיתונות. הוא סיפר שהעיתון ניו יורק טיימס סומך בעיקר על המידע של סופרו ברבאט ועל מחלקת המדינה  האמריקנית, המתנגדת לפעולה נגד ממשלת מרוקו. גם גולדמן וגם איסטרמן היו פסימיים בשאלת היציאה החופשית של היהודים, שכן לדעתם המלך אמנם מצטייר להלכה כפרו יהודי, אך למעשה הוא נעשה בהדרגה למתנגד חריף  לישראל, משיקולים פנימיים של הישענות על הליגה הערבית. גולדמן הציע להמתין לשלושה אירועים: ועידת מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, פגישה של משלחת יהודית עם מלך מרוקו, מחמד החמישי, לפי הבטחת הנסיך מולאי  חסן, וביקור איסטרמן במרוקו. בכינוס צוינו הפגיעות הנפשיות והפיזיות ביהודים והובעה דאגת היהודים בעולם מהתנהגות משטרת קזבלנקה בימי ביקור נאצר, ומן הפגיעה בזכויותיהם ובחירויותיהם היסודיות של היהודים.  התנהגות המשטרה הייתה בלתי מתקבלת על הדעת ולא היה לה קשר לביטחון המדינה:
  קשה להאמין שממשלת מרוקו אישרה או התירה פגיעות כאלה בזכויות ובחירויות של חלק מאזרחיה. יש לקוות שהממשלה תעשה את כל הדרוש ותנקוט בכל האמצעים כדי להסיר את החששות מלב יהודי מרוקו ולהבטיח לכל  חלקי האוכלוסייה המרוקנית שביטחונם האישי וכבודם האנושי יכובד […] יהודי מרוקו סובלים מהגבלות בחירויותיהם הבסיסיות הכוללות את הזכות האנושית הבלתי ניתנת לביטול: האפשרות החוקית להתאחד עם המשפחות איתן  הם מעוניינים לחיות בארצות אחרות. נטילת זכויות החופש יוצרת פגיעה וסבל ברווחת יהודי מרוקו.
למסע ההסברה נרתם גם שגריר ישראל בצרפת, ולטר איתן, שנפגש ב-9 בפברואר עם ראש ממשלת צרפת לשעבר, פייר מנדס פרנס, בביתו. לדעת מנדס פרנס שעקב אחר האירועים, אין המרוקנים עצמם יודעים לקראת מה הם הולכים,  וברור דבר אחד בלבד: עד עתה הצליח בורגיבה במדיניותו כלפי היהודים ואילו המרוקנים נכשלו. באוקטובר הוא שוחח ביוזמתו עם הנסיך מולאי חסן בניו יורק על הבעיה היהודית, אך ניכר שהנסיך לא שבע נחת מן הדברים  והניח לו להרגיש כי העלאת הנושא פוגמת בטעם הטוב. לדעתו הנסיך הוא הקובע, שכן בידיו השלטון המעשי ולכן הכרחי למצוא דרך אליו. הוא שאל את השגריר אם יש במרוקו אדם או גוף אשר יעז לחלוק על מדיניות הממשלה.  כאשר ציין איתן את שמו של בן בַּרכָּה, השיב מנדס פרנס שאין ערך לדבריו, שכן הוא תמיד יאמר אוטומטית את ההפך ממה שאומרת הממשלה, בהיותו איש אופוזיציה.
כל אלה לא סיפקו את נציגי ישראל, שחיפשו דרכים נוספות להפנות את דעת הקהל נגד מרוקו. במוסד לתיאום, שהורכב מנציגי הממשלה והסוכנות היהודית, הועלתה הצעה ליזום כינוס עולמי לא יהודי למען הקהילה במרוקו,  כמו הכנס שנערך בפריס למען אוטונומיה תרבותית ליהודי ברית המועצות. שרת החוץ התייעצה עם גולדמן כדי לבדוק את סיכויי ההצלחה ואת דרכי הביצוע, וראתה בכנס מסוג זה "ניסיון אחרון" להשפיע על ממשלת מרוקו.  מאחר שהתנהל כבר מסע הסברה, וכיוון שעמדותיהם של ראשי קי"ע ושל ארגונים יהודיים אחרים זכו לפרסום נאות בעיתונות, החליטו נציגי ישראל שאין צורך בקיום הכינוס. הם לא יכלו להתעלם מן העובדה שמיד אחרי ועידת  קזבלנקה חל שינוי לטובה בהצהרות השלטונות ובמעשיהם. עם זאת חיפשו במשרד החוץ אישיות שתיסע לחודש-חודשיים למרוקו ותחבר דוח על חיי היהודים. מתל-אביב שלחו ראשי התאחדות עולי צפון אפריקה, בראשות ח"כ אשר  חסין ומוריס תימסית, מברק למזכיר הכללי של האו"ם דאג המרשלד וביקשו את התערבותו בפני ממשלת מרוקו לשמירת זכויותיהם של היהודים.
בעקבות הכינוסים והפרסום שהתלווה להם, ובהשפעת השדולה היהודית האמריקנית, התגייסה העיתונות העולמית למסע הסברה נרחב שהאשים את שלטונות מרוקו בנסיבות שגרמו לטביעה. הדגש הושם על הרעת מצב היהודים מאז  כינוס ועידת שרי החוץ של הליגה הערבית בקזבלנקה בספטמבר 1959, ועידה שבה הוחלט לנתק את קשרי הדואר עם ישראל. בין המאמרים שתיארו את מצבם המדאיג של יהודי מרוקו בלטו מאמר בעיתון Reporter (רפורטר)  האמריקני בכותרת "הצרות של יהודי מרוקו", ומאמר של מרווין האו (Marvine Howe) בעיתון ניו יורק טיימס וכן ידיעות רבות בעיתונים Le Monde (לה מונד) ו-L'observateur (לובסרווטר). העיתון Christian Century  (קרישטיאן סנצ'רי) הפרוטסטנטי מבריטניה הציע שהאומות המאוחדות יחקרו את הידרדרות זכויות האזרח במרוקו ויזכירו לשלטונות שמעמד מרוקו בקהילה העולמית לא יצא מחוזק "אם היא תחזור על פשעי הנאצים". וושינגטון  פוסט ציין במאמר מערכת ב-19 בפברואר את שתי המדינות בצפון אפריקה שהיהודים מצויים בהן במצב של איום עקב נגע הנאצריזם: "אם ליהודים לא תותר הזכות להגר, קשה לראות איך אפשר להתאפק ולא להפגין רגשות. במשך  יותר ממאה שנה יהדות צפון אפריקה לא הוטרדה יחסית. החיים המשותפים יצרו תקווה למצב שונה מזה שהיה במזה"ת. דומה שמרוקו אינה יכולה או אינה מעוניינת להגן על אזרחיה היהודים או לאפשר להם לעזוב את המדינה  בשלום, והדבר אינו מבשר טובות".
נציגי ישראל ציפו שהאסון ותגובות המרוקנים יציעו הזדמנות להוכיח, על סמך עובדות מוצקות, שמרוקו מפירה את האמנה לזכויות האדם אשר התחייבה לכבד. להערכתם, תגובות אלה יגרמו ליהודים העניים ולשכבת המשכילים  להבין שרק המסע התקשורתי שהתנהל מחוץ למרוקו נגד הפגיעות ביהודים ישכנע את השלטונות שהיהודים זוכים לתמיכה בכל העולם. נציגי ישראל ציינו "שמכל מקום פונים אלינו שלא להרפות מן המאמצים שכן רק החשש של  המרוקנים לראות את העולם כולו מודאג מן היחס לו זוכים יהודי מרוקו ימנע מהם לפגוע ביהודים". מסע הפרסום הישראלי הגיע לממדים שלא ציפו להם וכלל מדינות רבות, ובהן צרפת, גרמניה, שוויץ, איטליה, בנלוקס,  פורטוגל, מדינות סקנדינביה ורוב מדינות אמריקה הלטינית וכן אנגליה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ארצות הברית ואפילו תוניסיה. התעמולה הישראלית נגד מרוקו הצליחה בעיקר בצרפת, במדינות סקנדינביה ובשוויץ;  פחות בארצות הברית, שם הופעלו בעיקר אישים ידועים כמו אלינור רוזוולט, שפנתה אישית למלך מחמד החמישי. בישיבת ממשלה בירושלים שדנה במסע ההסברה, האשימה שרת החוץ יהודים מרוקנים "מתבוללים", תומכי ההשתלבות  בחברה המרוקנית, בפעילות בקרב דיפלומטים זרים כדי להשפיע עליהם לדווח לממשלותיהם על אשמת ה"ציונים" במצב הקהילה. במהלך כל מסע ההסברה מעם ישראל והארגונים היהודיים העולמיים נמנעו גורמים אלה מלהתייחס  לאסון הטביעה ולאחראים לו, ולא האשימו את מרוקו באחריות ישירה לטביעה ביודעם שהיה זה מחדל של הגורמים הישראלים שטיפלו בנושא.

התגוננות שלטונות מרוקו
התגובות המרוקניות על אסון "אגוז" ועל המתקפה הישראלית לא איחרו לבוא. הנימה הכללית התבססה על ההפרדה בין יהודי מרוקו שאליהם יש להתייחס כאל בני מולדת משותפת ובין ה"ציונים" הזרים, המחרחרים ריב בין  מוסלמים ליהודים ומסיתים את האחרונים לעזוב את מולדתם. עיתוני מרוקו הופתעו מן המתקפה הישראלית ונאלצו להתגונן. הם הפנו אצבע מאשימה כלפי "המחתרת הציונית" הפועלת בשטח מדינתם. בהצהרה לעיתון ניו יורק  טיימס, ב-21 בינואר, ערך שר ההסברה המרוקני אחמד עלאוי הפרדה ברורה בין יהודים לציונים: "מקום היהודים המרוקנים במרוקו ולא במקום הערבים בפלשתין. ההגירה לישראל היא עריקה ומעשה בגידה. אין לאף אחד זכות  לנטוש את ארצו. עליו להיצמד אליה כי גורלנו משותף. שתי הקהילות חיו תמיד ביחסי שכנות טובים, עד שקשה להבחין בהבדל בין יהודי למוסלמי בעיקר באטלס העליון, כי שפתם אחת, אורחות חייהם זהים, מנהגיהם זהים  וגם שמות משפחותיהם זהים. אם תועמלנים ציוניים מלבים שנאה, רק הם ישאו באחריות לתוצאות תעמולתם". עלאוי הפנה את זעמו נגד הארגונים הציוניים המנהלים "מערכה פושעת" כדי להפנות יהודים מרוקנים לישראל "בכל  תנאי". הצהרה זו לא נעמה למנהיגי הקהילה שהיו רגילים להודעות מרגיעות מצד ראשי השלטון.
עיתון מפלגת השמאל אלעַלאם (העולם) השתדל אף הוא להפריד בין יהודי המדינה ובין "הציונים". במאמר מערכת מן ה-25 בינואר 1961 הגיב על מתקפת ההסברה הישראלית, שהטילה את האחריות לטביעת הספינה על מרוקו:  "האמת היא שטביעה זו משמשת את ישראל כתירוץ לתקוף את מרוקו שכינסה את הוועידה הפן אפריקנית שישראל הואשמה בה כמשרתת המעצמות הקולוניאליות". המאמר ציין את הזכויות שמהן נהנים היהודים אך, לדברי הכותב,  הנאמנות למולדת היא חובתם הראשונה, בתנאי שישראל לא תהיה בשבילם מולדת שנייה. הדבר נכון לכל אזרח, גם למוסלמים. הכותב גינה את הסטודנטים היהודים שלמדו בצרפת על חשבון ממשלת מרוקו אך העדיפו להגר לישראל  ולא לחזור לארצם. "על היהודים לדעת שהגירה בלתי חוקית 'ובסיטונות' אסורה בכל הארצות". כצפוי, ניצל עיתון האופוזיציה את ההזדמנות להתקיף את ממשלת מחמד החמישי ודרש ממנה להתנגד "לפעילות ארגונים מסוימים  אשר מטרתם היא להבריח יהודים לישראל. ארגונים אלה הם הקושרים את היהודים למולדת אחרת שאינה מרוקו ועוזרים להם לברוח לישראל כפי שקרה למאות מהם. יהודים אלה התחרטו על צעדם שכן שימשו מטרה לאפליה גזעית  בישראל".
ב-16 בינואר התבטא העיתון אלפג'ר (השחר), שופר הארמון, בחריפות רבה אף יותר. הוא תקף את "הציונים" ואת היהודים ששיתפו אתם פעולה:
הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות, אף שלא הקריבו עצמם כמונו על מזבח העצמאות. הם עשו את ההפך. בתמיכת השלטונות הצרפתים הקימו מוסדות ציוניים והפיצו את תעמולתן. הם חדרו למנהל הציבורי ותפסו בו משרות  בכירות, דבר שאפשר להם נגישות לסודות מדינה אותם יכלו לגלות. במקום להשתלב במאבק הלאומי, הארגונים היהודיים נעשו לתאי ריגול וחבלה המסכנים את ביטחון המדינה. המצב גרוע יותר ממה שתיארנו לעצמנו. יש לבדוק  אפוא מחדש את השאלה היהודית, ולנקוט באמצעים המתבקשים נגד אלה הרומסים ברגל גסה את יוקרת המדינה, מפירים את חוקיה ומסכנים את מוסדותיה המקודשים".
נוסף על ההתגוננות התקשורתית נפוצו ידיעות שדיווחו על החרמת עסקיהם של כ-300 סוחרים ברובע דרב עומר בקזבלנקה, אשר עסקו במסחר סיטונאי, למן ה-17 בינואר. ימים אחדים לאחר מכן הוסר סמל מגן דוד מחזית בית  הכנסת בית אל בקזבלנקה. במארס נשמעו הערות אנטישמיות בעת הקרנת הסרט מיין קמפף בשני בתי קולנוע בקזבלנקה.
שגרירות מרוקו בוושינגטון התגייסה אף היא להגיב על המאמרים שהתקיפו את ממשלתה והאשימה את הארגונים הציוניים בניצול הטרגדיה של ספינת המהגרים לניהול תעמולה נגד מרוקו וליצירת חיץ בין הקבוצות האתניות  באוכלוסייה המרוקנית: "אין לציונים כל יסוד לטענה שיהודי מרוקו מדוכאים. מעולם לא הייתה בעיה יהודית במרוקו וגם לא תהיה כזאת, מסיבה פשוטה שיהודי מרוקו מוכרים כאזרחים על ידי ממשלה השואפת לשמור על  החירויות, השוויון והרווחה לכל אזרחיה". לייבל כץ, יושב ראש המועצה הבין-לאומית של בני ברית וסגנו מוריס ביסגייר (Bisgier) נפגשו למשך 45 דקות עם שגריר מרוקו בארצות הברית, ד"ר מהדי בן עבוד, ומחו נגד  התנהגות ממשלתו. השגריר השיב לבני שיחו שטביעת הספינה נוצלה מראש על ידי תעמולה המשרתת מטרות זרות.

התגובות לאסון בתוך הקהילה
אחרי שמזכיר מועצת הקהילות, דוד עמר, קיבל את ההודעה על טביעת "אגוז", הוא טלפן אל מפקד "המסגרת" במרוקו, אלכס גתמון, ומסר לו: "הטלפון שלי לא פסק מלצלצל כל היום בביתי ברחוב ללנד ברבט. ידידים יהודים  התעניינו בחדשות או הביעו את מבוכתם וחברים מוסלמים רבים, בהם פוליטיקאים אחדים, גמגמו לעתים בשלומיאליות מילות ניחומים". ימים אחדים לאחר מכן קיבל גתמון מכתב מפתיע מדוד עמר המביע תמיכה בלתי מסויגת  ברשת המחתרתית הישראלית ומבקש להגביר את פעילותה אחרי האסון. צעדו של דוד עמר הפתיע בנועזותו אך גם עורר תמיהות, שכן הוא עמד בסתירה לעמדה הרשמית של מועצת הקהילות שפורסמה ב-12 בפברואר ולתגובותיהם של  שאר מנהיגי הקהילה. עמר כתב עוד במכתבו:
שמענו בהתרגשות עמוקה על אובדן משפחות יהודיות בלב ים. אחרי המאורעות החמורים האחרונים בקזבלנקה, נפגעה האוכלוסייה היהודית. מועצת הקהילות היהודיות במרוקו וועד קהילת קזבלנקה שיגרו מברק למלך ובו בקשה  להתקבל לראיון. האסון לא ישנה במאומה את אמונתה של קהילתנו ואת תקוותה. אני נשאר דבק באמונתי שלאור הנסיבות הנוכחיות אתם חייבים להכפיל את מאמציכם ולהגשים את תקוותם העזה של יהודי מרוקו לעלות לארץ.  המאורעות האחרונים בקזבלנקה גרמו לראקציה חריפה בקרב מתנגדי השלטון, ומכאן מצב הרוח הכללי של התגוננות עצמית. לאן יובילו המאורעות בקזבלנקה? עד היכן רוצים השלטונות להגיע? מהן השאלות ששואלים עצמם יהודי  מרוקו? תקוותנו תלוייה בכם ואני מבקשכם להגביר פעילותכם ומאמציכם למרות ועל אף הכול.
בשיחה של דוד עמר עם מוריס קרשן, נציג קי"ע במרוקו, הגיעו השניים למסקנה שאל לישראל להרפות ממסע ההסברה המתנהל בעיתונות, שכן הוכח עתה שזהו האמצעי היחיד המשפיע על יחס המרוקנים ליהודי ארצם. עם זאת הם  התנגדו לביקור נוסף של איסטרמן במרוקו במועד כה רגיש, והעדיפו לדחותו לתאריך אחר. יד ימינו של עמר, יצחק חליווה, נשלח לראשי הוועדים בקהילות הערים השונות כדי להרגיעם אחרי האירוע הטרגי. אלכס גתמון נפגש  עם אישים בהנהגת הקהילה שתמכו, לדבריו, בהמשך פעולות "המסגרת", אך מנהיג תנועות הנוער של הדז' (DEJJ), אדגר גדז', נמנע מפגישה עם גתמון בגלל הסתייגותו מפעולותיו.
מנהיג הקהילה, דוד עמר, טען כי לאירועים אלה היה גם צד חיובי, שכן לקולם של המנהיגים היהודיים הייתה עתה אוזן קשבת בארמון והם הוזמנו על ידי יורש העצר לייסד ארגון גג חדש למוסדות הקהילה שיזכה בהכרת  השלטונות. גוף זה אמור היה לרכז את כל מוסדות הסיוע היהודיים בתחומי הסעד, הבריאות והתרבות ולכוון את פעילותם. דוד עמר ביקש לכנס בפריס ועידה של כל הארגונים היהודיים הפועלים במרוקו לדיון במצב. הוא  תכנן להקים גם נציגות ציבורית חדשה שיהיו חברים בה השר לשעבר, ד"ר לאון בן זקן, ואישים חדשים שלא נטלו חלק עד כה בחיים הציבוריים היהודיים, כמו המהנדס הקומוניסטי אברהם צרפתי ואלבר ששון שייצגו את פקידי  הממשלה היהודים. הצעות אלה נידונו בהמשך בפגישת ראשי הקהילה עם יורש העצר.
שגריר שבדיה ברבאט, פיטרי, נפגש באמצע ינואר עם נכבדי הקהילה ולדבריו התרשם שהם מגנים את התערבות ישראל ו"הציונות העולמית" שעלולה להזיק לקהילה. בדוח רווי טיעונים לא מחמיאים לישראל ולקהילה היהודית  ששלח לממשלתו, ציין שהיהודים תמיד התנשאו מעל פני המוסלמים מסיבות דתיות, והאירועים האחרונים הם תוצאה הגיונית של התנהגותם. השלטונות המרוקנים שואפים לבטל את המחיצות המסורתיות בין יהודים למוסלמים מבלי  לפגוע בפולחן היהודי. סגירתם של בתי הספר היהודיים המחנכים לבדלנות היא צעד חשוב ברוח זו, אולם רבים מן היהודים מסרבים להכיר במציאות המרוקנית ובאורח פרובוקטיבי מוסיפים לדגול בתרבות צרפתית. האחריות  לאסון מוטלת על התעמולה הציונית למען הגירה לישראל. יתר על כן, אסון טביעת "אגוז" נוצל על ידי התעמולה של הארגונים היהודיים משום שישראל זקוקה להגירה ולא משום שהיא דואגת בתום לב ליהודי מרוקו. הראיה  לכך היא שיהודי מרוקו החיים בישראל אינם נחשבים כשווים לשאר האוכלוסייה היהודית וסבלם הוא מן המפורסמות. השגריר נפגש עם ראש הממשלה לשעבר, עבדאללה איברהים, שהבטיח לו כי כל המפלגות חותרות לבטל אפליית  היהודים. פיטרי סיים את דבריו בבקשה מממשלתו שתפעיל את השפעתה על עיתונאי ארצו שיפסיקו את ההשוואה בין רדיפות היהודים בשנות השלושים בגרמניה ובין המתרחש במרוקו, שכן הדבר עלול להזיק ליהודי מרוקו  עצמם.

מפגש ראשי הקהילה עם יורש העצר
יוזמת הנסיך מולאי חסן להיפגש עם ראשי הקהילה שמה קץ לאווירה העכורה שנוצרה בעת ביקור נאצר בקזבלנקה. יומיים לאחר טביעת "אגוז", ב-13 בינואר 1961, בפגישה עם יורש העצר שתוכננה לפני האסון, השתתפו שר  הפנים מְברכְּ בכּאי ומנהל הקבינט של יורש העצר רֶדָה גֶדירָה. במשלחת הקהילה נטלו חלק השר לשעבר, ד"ר לאון בן זקן, מזכיר מועצת הקהילות, דוד עמר, הרב שלום משאש וחברי ועד קהילת קזבלנקה, מרק סבח, אליאס  ואחניש וסלומון בן ברוך. האווירה בקרב היהודים הייתה מתוחה וראשי הקהילה התבטאו בחריפות. אליאס ואחניש בן ה-76 לא המתין לקבלת רשות דיבור והצהיר שהיהודים לא סבלו השפלה כזו בימי שלטונם של ארבעה  שולטאנים: "הכרתי את מולאי חסן, מולאי עבדלעזיז, מולאי יוסף ואביך ותמיד חיינו התנהלו בשקט". בן זקן, שהנסיך ביקש ממנו מידע ממוסמך על התנהגות המשטרה, הציג בפני המלך את האישורים הרפואיים של רב ישיבת  "נווה שלום", מאיר ורשנר (Wrechner), שנעצר והוכה, והודיע בהתרגשות שהוא מוכן ללכת יחף עד הארמון ברבאט או להיאסר במחנה ריכוז ורק לא להשלים עם ההשפלה שממנה סבלו היהודים באותם ימים. שר הפנים נטל על  עצמו את האחריות למעצרים בעת ביקור נשיא מצרים ולהתנהגות הפסולה של המשטרה. בתשובתו דיבר הנסיך מולאי חסן בשם אביו והבטיח להעניש את השוטרים שפעלו על דעת עצמם, ולהבהיר לעם המרוקני שהיהודים הם אזרחים  שווים ושחסות המלך מגינה עליהם. הוא חזר על הבטחתו שכל יהודי שירצה בכך יוכל לקבל דרכון ולצאת מן המדינה, אך לא לישראל.
למרות האווירה הפייסנית שהנסיך רצה לשוות לפגישה, לא נמנעה תקרית בינו ובין מרק סבח. לדברי המקורות הישראליים, כשרצה איש מחנה השמאל וידידו של בן בַּרכָּה להגיב, השתיק אותו הנסיך ונזף בו בפומבי: "אתה  תדבר רק כשאתן לך רשות דיבור. במקום לתמוך באויבי הארמון ולהצטרף אליהם, כדאי יותר שתבקש מיהודי אמריקה לעזור לנו ולהפנות אלינו את הסיוע שהם מעניקים בנדיבות למתנגדינו. אנו נדע להשתמש בסיוע זה לטובת  הכלל". דברי הנסיך רומזים על ידיעתו על המגעים בין נציגי ישראל וקי"ע ובין יריבו בן בַּרכָּה. הוא הציע לראשי הקהילה לא לפזול למפלגות השמאל ולהקים ארגון חזק של הקהילה שישמש משענת למלוכה ויזכה לתמיכת  המלך. הוא ביקש לקבל תכנית להקמת ארגון זה שתובא לאישורו. באופן פרדוקסלי, גם בפגישה זו דוד עמר וחבריו לא העלו את נושא טביעת "אגוז" והסתפקו במחאה על גיור קטינות יהודיות שהוצאו ממשפחותיהן על ידי  צעירים מוסלמים שרצו להתחתן אתן. עם זאת שר הפנים לא התעלם מטרגדיית הטביעה והצהיר בפני המשלחת: "המרוקנים שטבעו באסון הספינה הם משלנו ובשבילנו זהו אבל. אנו לא אדישים למותם". בתום הישיבה הודיע הנסיך  שדלתו פתוחה בפני הנציגות היהודית בכל עת והטיל על בן זקן לתאם את הפגישות עם ראשי הקהילה. לבקשת הנסיך, בירך הרב שלום משאש את המלך מחמד החמישי החולה, שנפטר כחודש וחצי לאחר מכן.
יורש העצר דאג לפרסם בהרחבה בכלי התקשורת את פגישתו עם ראשי הקהילה ואת עמדותיו בשאלה היהודית. הדבר תרם להרגעת האווירה. גם ראשי הקהילה דאגו להביא לידיעתם של ועדי הקהילות את הצהרתו החד משמעית בנושא  הדרכונים וחופש התנועה. על פי מקורות המוסד, מיד אחרי הפגישה הועברו ממשרותיהם 233 שוטרים שהיו מעורבים בהתנכלויות בימי ועידת קזבלנקה והוצבו בעיירה המדברית תַרפַיָה שבסחרה המערבית. להערכת ראשי  הקהילה, השינוי לטובה נבע מכוח הפרסום שניתן לגל האנטי-יהודי בעיתונות העולמית. האווירה הקשה בביקורו של נאצר יכולה הייתה להתפוגג במהירות לולא העובדה שמיד לאחר מכן טבעה "אגוז".
אסון הטביעה והתנכלויות המשטרה בימי ביקור נאצר עוררו את ההנהגה היהודית ואת השכבות הבינוניות בקהילה. אירועים אלה חידדו את החששות לעתיד הקהילה. הדילמה הייתה אם להדק את הקשרים עם מרוקו ולהמתין לבאות  או לבדוק חלופות לחיים במקום אחר. במעמד הבינוני נטו ההורים ללכת אחרי ילדיהם, שפנו לפריס להמשך לימודיהם. בשכבות העניות לא היו התלבטויות ולא היו צריכות לחכות לפניות פעילי "המסגרת" אליהן. הן לחצו על  שליחי ישראל לרשום אותן לעלייה, בציפייה לשיפור מצבם בארץ חדשה שתדאג לקליטתם. אף אם יהיו קשיים כלכליים בישראל, הן העדיפו את אלה, שלוו בתקוות לעתיד טוב יותר, על פני גורל בלתי צפוי במרוקו, עתיר חששות  ודאגות בקרב חברה מוסלמית. בסיכומו של דבר, אסון טביעת "אגוז" לא נתפס ברחוב היהודי ככישלון של ישראל ושליחיה, אלא ככישלון האופציה להשתלבות בחברה המרוקנית. התקווה שהיהודים יחיו במרוקו וימשיכו להתפתח  בה כבימי החסות הצרפתית ספגה מהלומה, וכך השיגו ראשי "המסגרת" את מטרתם. האכזבה מעתיד שוויוני במרוקו הלכה והתחזקה עד שהגיעה לשיא במלחמת ששת הימים, אולם אז כבר לא נשארו במרוקו יהודים רבים.
גם מקורבי הארמון וראשי המפלגות נאלצו לערוך חשבון נפש אחרי האירועים. הם הסיקו שאין להתכחש יותר לקיום בעיה יהודית בארצם. לצד חששות היהודים, גברו חשדות המוסלמים. הם האמינו שהיהודים לא פיתחו רגשות  לאומיים כלפי הארץ שחיו בה מדורי דורות, אלא כלפי מדינת ישראל הנלחמת באחיהם הערבים. מנהיגי המפלגות לא התערבו ולא הרגיעו את הרוחות פן יאבדו מאהדתם בשכבות העממיות שתמכו בסיסמאות הלאומניות של  נאצר.

תגובת "המסגרת" על טביעתה של ספינת העולים
ביום השלושים לטביעת 44 יהודים בספינה "אגוז", הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כ-10,000 כרוזים שכתב גתמון:
לאחינו היהודים במרוקו. 44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את  אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. ייתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי-יהודי המציף אותנו בזמן האחרון.  אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלאם, אך יש שונאי ישראל שגמרו בלבם בחשאי לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן – יד הגורל תשיגם.  רשימת צוררינו ארוכה, אך אנו לא לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותיו. ראו את הסערה האמיתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא-יהודיים ובבתי  הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותיו רק מתחיל!
מנסחי הכרוז אמורים היו להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית, הפונים לחברי קהילתם. הכרוז נפתח באזכור האסון, שבו יהודים "נטרפו בלב ים". הכרוז אינו מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים  להפלגה. יש להניח שמנסחיו היו ערים לטענות בציבור על אחריותם של גורמים "ציוניים" בהפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל  מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. המנסח מעמיד זו מול זו שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד "התקווה בת שנות אלפיים",  כדברי ההמנון הלאומי הישראלי. כיוון שנציגי ישראל ניהלו זה זמן מה מגעים עם יורש העצר, הקפיד המנסח להפריד בין ארמון המלוכה ובין אויב בלתי מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי-יהודי. גם דת האסלאם זוכה  להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז זהות המנסח משתנה והוא מאיים על "שונאי ישראל", שצפוי להם סוף מר ושסופם יהיה כסופם של רשעים מן המיתולוגיה המקראית (עמלק והמן) וכסופם של  צוררים נאציים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים אמור לגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז מסיים ברמז לדברי  שרת החוץ במליאת הכנסת: "אתם לא לבד". הוא מזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: "יבואו עוד פעולות".
ההיסטוריון ירון צור הבחין בניסוח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. לדעתו הכרוז מטפח את זכר קורבנות העלייה "תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל  היהודית המקודשת ומצד שני לרעיון אחדות האומה". לא נעלמה מעיניו גם זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים של הכרוז: "אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה  הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים". ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: "אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים,  אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות".
השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם האמיתית של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. ברור היה שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות  הסגנון, היהירות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי הביטוי של יהודי המקום. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפועל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק של  מנסח הכרוז, אלכס גתמון, שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, גרם לו להתעלם מן הנתונים האמיתיים במציאות המרוקנית ולהשליך את ניסיונו האישי בזמן המלחמה בפולין על יהודי המקום. אחד השליחים  שהיה מפיקודיו העיד: "אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה". גם השליח  פנחס קציר זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שעבר גתמון בילדותו.
זו לא הייתה הפעם הראשונה ש"המסגרת" השתמשה בכרוזים כדי להשפיע על הרחוב היהודי. באפריל 1959 ניסחה "המסגרת" כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בקזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות למשרד הפנים ולבקש דרכונים.  הכרוזים נוסחו כאילו הם מופצים מטעמו של ועד הקהילה, שהיה רגיל להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה "המסגרת" לחשוף את שקרי השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש  וללא אפליה, ולהבליט בפני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה: אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון. כרוז אחר הפיצו ראשי "המסגרת" בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים  ב-28 בספטמבר 1960. הפעם היה זה כרוז ברכה לראש השנה שהופנה "לאחינו בממלכת מרוקו". המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית במטרה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק מקהילה גדולה יותר שדואגת  לשלומם. בקהילה זו מצויה גם ישראל: "באותן תפילות יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו  ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה". גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית, אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.
לימים סיפרה כרמית גתמון שבעלה התייעץ עם ראש הקהילה, דוד עמר, בסוגיית פרסום הכרוז, ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו לפרסמו בכל זאת. הרופא ג'ו לוי, שסייע ל"מסגרת",  ידע לדבריה על הכרוז, וכך כנראה גם חבר מועצת העיר קזבלנקה, מקס לב. עם זאת היו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על יעילותו ועל החשש מתגובות שליליות. גתמון ניסח את הכרוזים ואפרים רונאל, מפקד "המסגרת"  בצפון אפריקה שישב בפריס, אישר אותם לאחר לחצים רבים שהופעלו עליו. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן הכריעו את הכף אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל במרוקו. אף  שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע לקראת הנזקים הצפויים מהפצתו. שליח "המסגרת" פנחס קציר ציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בכרוז נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד  להם. בעיני גתמון נראו הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו כדבר אחד המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זאת, צעירי תנועות הנוער שהבינו כי מפיצי הכרוז הם ה"ציונים", התמלאו גאווה ולשליחי ישראל נוספה  הילת גיבורים שהגבירה את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה בעיניהם. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בהחלטתם על עתידם במרוקו.
טביעתה של ספינת המעפילים המחישה לחברה הישראלית ולתפוצה היהודית שגורל הקהילה במרוקו קשור לגורל עם עולם ולתבניות המאפיינות את תולדותיו. כמיעוט נרדף בקהילת העמים, היהודים נאבקו למען שחרור לאומי  שעובר בהכרח דרך ייסורים המובילים לגאולה בארץ המובטחת. אחד הביטויים המובהקים לתהליך השחרור הלאומי והשיבה לציון עובר דרך ההעפלה וקורבנותיה. כך נקרתה בדרכה של הקהילה היהודית המרוקנית ההזדמנות ליטול  חלק בתהליך זה ולרשום את שמה בפרק ההעפלה. השם "אגוז" יכול לשכון מעתה לצד סמלים לאומיים כאניות המעפילים "אקסודוס" או "פטריה". ירון צור, החוקר את קהילת יהודי מרוקו מנקודת מבט זו, מציין:
בפעם הראשונה בתולדותיה הפכה העלייה המרוקנית למוקד של חרדה והזדהות כללית. לכך סייעה בוודאי העובדה, כי האסון הימי קישר אותה בתודעה הציבורית [הישראלית] אל אחד המיתוסים המרכזיים של המאבק הלאומי בדרך  להקמת המדינה – מיתוס ההעפלה, כלומר החתירה ההרואית והמרטירית אל אדמת ארץ ישראל. העלייה החשאית והאסון הימי שפקד אותה תרמו, אפוא, לעליית מעמדה של תדמית העלייה המרוקנית בסולם התדמיות של החברה הלאומית  המתפתחת בישראל. פרדוקסלית מילא אסון זה, שיסודו ברשלנות פושעת, תפקיד חיובי בקירוב היהדות המרוקנית לנפש הציבור הישראלי.
אליעזר שושני, שחקר מטעם המוסד את מחדל "אגוז", אמר כי עם אסון זה "נסתיים דף נוסף של המרטירולוגיה היהודית". בדברו בפני המוסד לתיאום אחרי שובו מפריס, נדרש יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, משה שרת,  למושג המרטירולוגיה כחלק מייסורי ההעפלה והוסיף עליה סופרלטיבים: "אני סבור שבכל פרשת המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה פרק כזה כמו העלייה ממרוקו […] מבחינת היציאה, הכול [התנהל] במחנק,  במחתרת ובגנבה בסכנת נפשות ממש. מפני שאם תופסים יהודים מרוקנים […] ואפילו אם נניח שלא תופסים, אבל פתאום קמה העיירה בבוקר ויש בית ריק מתושביו […] אז מיד מכות ומאסרים".
לאחר מעשה, ייסורי המצפון גרמו לראשי המוסד לכרוך יחדיו את אסון הטביעה בהסדר הדיפלומטי עליו סוכם בראשית אוגוסט 1961 שאִפשר יציאה קיבוצית של היהודים מן המדינה. בכך אמרו בעקיפין שהטובעים לא נפלו  לשווא. טענתם קבעה שרק האסון הניע את הארמון להגיע להסכם: "הדחף להגיע להסדר נבע לדעתי לא במעט מתהודת אסון ספינת 'אגוז' ואולי מבצע יכין לא היה יוצא אל הפועל לולא אסון זה". גם זכריה שוסטר ואברהם  קרליקוב, מראשי הוועד היהודי האמריקני, השתמשו בטיעון דומה: "אלימות המשטרה [המרוקנית], הפרסומים האנטי ציוניים בעיתונות ומאורעות אחרים הפכו למעשה לתעמולה הפרו־ציונית הטובה ביותר. ככל שהדבר יכול  להראות מוזר, טביעת ספינת "אגוז" רק חיזקה ולא החלישה את האספקט הזה". הלקח שהפיקו ראשי המוסד ושאר נציגי ישראל מטביעת "אגוז" הוא שעם כל הכאב שבדבר, האסון השתלם. מרוקו הוכפשה בדעת הקהל העולמית ונאלצה  להתגונן. כיוון שכך, אפשר היה לנצל את המצב ולהחריף את היחסים עם השלטונות. באווירה זו עלה רעיון הפצת הכרוז הפרובוקטיבי של גתמון נגד שלטונות מרוקו, בשם הקהילה.
למרות עמדתו של ירון צור נראה שבציבור הישראלי ובעיני יוצאי מרוקו בישראל, לא נקשרה הילת גבורה לעלייה זו. ההפך הוא הנכון. העלייה ממרוקו נתפסה וגם הוגדרה כעליית "מצוקה" או "הצלה", שחלקם של היהודים בה  היה פסיבי. לתדמית הבלתי הרואית תרמו לא מעט דיווחי השליחים, שהרבו לתאר את היהודים במרוקו כאבק אדם החי בניוון תרבותי וחברתי. סרטי התעודה שצולמו על עלייה זו מראים אבק אדם זה מובל על ידי שליחים לארץ  המובטחת. גיבורי עלייה זו אינם דוד עמר, סם בן אזרף, יצחק כהן אוליבר או מקס לב. גם רפאל ואקנין וחיים צרפתי לא נעשו למרטירים אפופי תהילה. כתר הגבורה הונח על ראשיהם של שליחי המוסד, ובראשם אלכס גתמון,  שסביב דמותו נקשרו אגדות ומיתוסים לרוב. גם מחדל הכרוז שיזם וההתמוטטות שגרמה הפצתו לא פגעו בתדמיתו אלא הוסיפו ליוקרתו.

סיכום
פרשת "אגוז" עוררה שאלות נוקבות על הפעלתה של רשת מחתרתית ישראלית במרוקו: האם נשקפה סכנה ליהדות מרוקו אחרי קבלת העצמאות? האם נזקקה יהדות מרוקו להצלה? האם לא התעלמו נציגי ישראל מן המציאות וקראו רק  מהרהורי לבם? האם הצדיק המצב בקהילה נקיטת פעולות בלתי חוקיות, מחתרתיות שסיכנו את חייהם ואת ביטחונם של היהודים? האם יהודי מרוקו לא היו עוזבים במוקדם או במאוחר את מרוקו ללא גורם מאיץ ומזרז? האם לא  נבעה הפניקה שאחזה בנציגי ישראל מתפיסות רעיוניות לא רלוונטיות למצב? האם לא נבעו דיווחיהם הפסימיים של השליחים מן הרצון להצדיק את פעילותם, לזכות ב

Publié dans Publcations

Pour être informé des derniers articles, inscrivez vous :

Commenter cet article