חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי
יגאל בן־נון
עוד לפני כיבוש מרוקו בידי כוחות צרפת, התחיל תהליך הדרגתי של חינוך יהודי עצמאי בקהילה, ששפתו ותרבותו צרפתית. עם הקמת בתי־הספר של כי"ח בראשית המאה, השיג היהודי יתרון
על רוב המוסלמים. אחרי העצמאות התעוררה שאלת תרבותם של יהודי מרוקו במדינה החדשה. אף שאין טבעי מכך שמדינה עצמאית תאמץ את שפתה כשפת הוראה וכשפת המנהל בה, תהליך הערביזציה בחינוך, במנהל ובבתי המשפט הפך
לגורם מאיים על תהליך היטמעותם של היהודים בתרבות הצרפתית. הערביזציה יכלה לשים קץ לקידום החברתי והמקצועי שהושג בעמל רב בזכות החינוך הצרפתי. נחיתות היהודים בשליטה בשפה הערבית הקלאסית היוותה מחסום
עיקרי בתהליך התערותם בחברה המרוקאית החדשה. שלא כצרפתי שישיבתו במרוקו הפכה לארעית אחרי העצמאות, נדרש היהודי להדגיש את מרוקאיותו דרך אימוץ השפה הערבית הכתובה. עם זאת, ההטפה לערביזציה מצד חסידים
כעלל אלפסי ומוחמד דואירי לא מנעה מהם לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר צרפתייםתוך התעלמות מססמאותיהם.*1* אולם, היהודי נדרש להתאים עצמו למציאות ולאמץ את השפה הערבית, אף שהתאמה זו היא במידת מה התיישרות כלפי
מטה. כדי להתגבר על הקושי, נאלץ היהודי ללמוד ערבית ברמה שיהיה מסוגל להתמודד באמצעותה שווה בשווה עם המוסלמי. מצד שני, עליו לשמור על יתרונו בשליטה בשפה הצרפתית וגם לרכוש יסודות בסיסיים בעברית
שיאפשרו לו לקיים את מסורת אבותיו. עם זה, לא מעט מורים יהודים לימדו ערבית בבתי־ספר מוסלמים, אך לא היו מוסלמים שלימדו בבתי־ספר יהודיים. במצב דברים זה התבשרו היהודים על רצון השלטונות להלאים חלק
מבתי־הספר של כי"ח, מקור כוחה ויתרונה של הקהילה.*2*
כבר בחודשים הראשונים אחרי העצמאות רווחה הדעה בקרב פקידי משרד החינוך שמעמדם אז של בתי־הספר של כי"ח חייב להשתנות. על פי הסכם שנחתם בין ראשי החברה ובין שלטונות צרפת,
משנת 1928, זכתה הרשת בסבסוד רב מצד הנציבות במרוקו. השאלה שהדאיגה את ראשי כי"ח ונציגיה במרוקו הייתה סוגיית הישגיהם החינוכיים של היהודים במרוקו העצמאית והחשש לפגיעה בהם בעתיד. שר החינוך הראשון דר'
מוחמד אלפסי, הזדרז להרגיע את היהודים והצהיר שהם יכולים להיות אזרחים טובים רק אם יהיו יהודים טובים.*3* ממשלת מרוקו מימנה למעשה את משכורות מורי בתי־הספר, אף שאחדים ראו במוסדות אלה גוף זר ששיתף
פעולה בעבר עם הקולוניאליזם הצרפתי וניתק את יהודי המדינה מזיקתם הטבעית למולדתם. למן שנות הארבעים גורמים אלה ידעו גם על שיתוף פעולה שהתקיים בין ראשי כי"ח ובין נציגי הסוה"י.
מטרת החברה אחרי העצמאות היה לדאוג למעמדה החדש במדינה העצמאית, להבטיח חינוך יהודי כל זמן שמתקיימת קהילה במקום ולהתקפל מיישובים אחדים כאשר מספר התלמידים לא הצדיק
קיומו של בית ספר. כי"ח היה מיוצג במטה המבצעי בפריס יחד עם ארגונים יהודיים וישראלים אחרים שטיפלו ביהדות מרוקו ולחברה היה מעמד של גוף נספח שקיבל מידע אך לא היה מעורב בפעולות המטה. המטה התייעץ עם
כי"ח הנושא הגנת קהילות יהודיות מרוחקות במקרה של מהומות.*4*
ב15- בינואר 1956 נפגש שר החינוך הראשון של מרוקו דר' מוחמד אלפסי עם נשיאה העולמי של החברה בפריס רֶנֶה קסן ועם שליחו אנדרה שורקי, אחרי שנפגש קודם לכן עם שליחי כי"ח
ז'ול ברנשוויג ושורקי. השניים ביקשו מן השר החדש שממשלת מרוקו, היורשת החוקית של שלטון החסות הצרפתי, תיטול על עצמה את מימונו של אותו חלק בתקציב כי"ח שמומן בעבר בידי צרפת ושסגל המורים והעובדים ישולבו
בצוות עובדי ההוראה של המדינה. השר השיב להם שהוא מוכן לשלב את עובדי כי"ח בסגל ההוראה הלאומי ושהפנסיה שלהם תהייה מובטחת. הוא ביקש שראשי החברה ידאגו לכך שהוראת השפה הערבית תשולב באופן הדרגתי בתכנית
הלימודים בבתי הספר היהודיים.*5*
לפי עצת ראש הממשלה בכָּאי וראשי האסתיקלל, הזמין השר את ג'ו גולן לארוחת צהריים במלון קריון בפריס כדי להתייעץ אתו בנושא עתידם של בתי הספר של כי"ח ודיווח לו על
שיחותיו באותו בוקר עם ראשי החברה קסן ושורקי. השר ציין שמתוך כל מאה מרוקאים שזכו להתקבל לבית־ספר שבעים מהם הם יהודים ופירוש הדבר שהחינוך הכללי במרוקו, להבדיל מן היהודי, אינו קיים למעשה. גולן
שאל איך השר מתכוון לשמור על הצביון היהודי של בתי הספר והשר השיב שימונה לשם כך רב בכל בית ספר שיהיה אחראי על לימודי עברית ויהדות כפי שמלמדים את הקוראן בבתי הספר המוסלמיים. אחרי שגולן גילה הסתייגות
מצמצום הידע בנושא יהדות רק לנושא הדת, הודה לו על כך אלפסי ואף הביע ביקורת על רמתם התרבותית של רבנים אחדים במרוקו. הוא ביקש מגולן שקי"ע תסייע למרוקו להקים ישיבה גדולה מסוג הקראווין בפס שתכשיר
ל־"משיחיות אמתית". השר הבטיח שהשפה הערבית תהפוך בהדרגה לשפת ההוראה ואילו הצרפתית כמו האנגלית, תילמד כשפה זרה: "הגיע הזמן שאחינו היהודים ילמדו ערבית. בלי הכרת השפה הערבית הם לעולם לא יוכלו להשתלב
בחיי המדינה". גולן הזהיר את השר מתהליך ערביזציה מזורז שללא ספק יגרום להגירה מסיבית של יהודים ממרוקו. הוא המליץ לאלפסי לנטוש לזמן מה את רעיון הערביזציה של חיי היום יום שתפגע בחיי המשפחה היהודיים
וגם את רעיון מינויים של רבנים. השר לא השתכנע מן האזהרות של בן שיחו אך הבטיח להעביר את עצותיו למלך.*6*
באותו יום נפגשו גולן וריגנר עם בועביד ומוחמד שרקאוי. דעתו של השר הייתה שאין סיבה לגרום למרוקניזציה של של בתי הספר של כי"ח ושיש לשמור על קיומם העצמאי במסגרת חילופי
התרבות עם צרפת. הוא ציין שיזמין את שורקי אליו כדי לדון בהכנסת סעיף זה לסדר היום של הוועדה המכינה הצרפתית־מרוקאית. לפי בקשת בּן־בַּרכַּה, ביקש בועביד מאורחיו לעודד את היהודים באמצעות מנהיגיהם
להצטרף לאיחוד העבודה המרוקאי. בועביד התעניין במערכת היחסים הקיימת בין קי"ע לממשלת ישראל כיוון שהעובדה שגולדמן שימש גם כנשיא קי"ע וכיו"ר הנהלת התנועה הציונית העולמית יצרה בילבול בקרב ההנהגה
המרוקאית. רבים לדבריו מציעים לו ולחבריו להיפגש עם נציגים רשמיים של ישראל. אכן השגריר בצרפת יעקב צור ביקש באמצעות ז'אן ז'אק סרבן שרייבר ובריג'יט גרוס לסייע לו בארגון פגישה עם מולאי חסן בפריס. גם
דן אבני דובר השגרירות ביקש משורקי לארגן עבורו פגישה עם השר בועביד.*7*
במחצית הראשונה של יולי, קיימו רֶנֶה קסן ומנהל כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי, פגישות נפרדות עם שר החינוך ודנו עמו בתכניות הערביזציה ובהשפעתה הצפויה על בתי־הספר של החברה.
קסן הדגיש לבני שיחו המרוקאים: "אתם מכירים את הרגישות של אוכלוסייתכם [היהודית]. ככל שתאיימו עליהם ותמנעו מהם את חופש התנועה כן תעודדו את רצונם להגר. אם במקום זאת תשמרו על מוסדותיהם, ובהם בתי־הספר
של כי"ח, ותפיחו בהם ביטחון, החלטותיהם יתבצעו ללא לחצים: מי שירצו ללכת ילכו ומי שירצו להישאר במולדתם יוכלו לעשות זאת".*8* בו בזמן דן ראובן תג'ורי עם שר החינוך בסוגיית מעמד המורים ובייחוד "בהסבת
הסגל המרוקאי לפקידי מדינה ואם אפשר להציבם או לחלופין קיום הסטטוס־קוו בהתחייבות להסב אותם לפקידי מדינה בעיתוי הולם".*9*
נשיא כי"ח דיווח לשר לאון בן־זקן על שיחותיו עם שר החינוך וציין את שביעות רצונו של מוחמד אלפסי ממאמצי הערביזציה שביצעה הרשת ביזמתה בכיתותיה במרוקו. עם זה, חש קסן
שצפויה סכנה לרשת בתי־הספר מצד מורים יהודים מתומכי השמאל, הדוגלים בקשר לאומי למרוקו והיו חברים ב"איחוד העבודה המרוקאי" בראשות מחג'וב בן־סדיק. קסן כתב ברוח זו לבן־זקן וסיכם את השקפתו בעניין עתיד
החינוך היהודי במדינה: "אנו חושבים יותר מתמיד שיהיה זה לטובת מרוקו שילדי היהודים ילמדו בבתי־ספרינו אזרחות טובה במולדת המרוקאית עם נאמנות למסורת היהודית. לא נוכל להשיג זאת אם תישלל מאתנו האחריות
לעיצוב אופי הנוער היהודי. כמו כן, מיותר לומר איך ישפיע שינוי עמוק בבתי־הספר שלנו על מצב רוחם של הורי התלמידים ועל המשפחות היהודיות ומה יהיו ההשפעות האפשריות על דעת הקהל היהודית בעולם".*10* לאחר
פנייה דומה של קסן לשר אלפסי, נמשך בעצם הסטטוס־קוו במעמד בתי־הספר. עד אז, המשיכה הממשלה לממן את פעולות הרשת במרוקו, על פי אותם קני מידה שבהן סבסדה בעבר הנציבות הצרפתית את בתי־הספר של כי"ח.
עם פרסום דהיר המרוקניזציה ב26- בנובמבר 1958 וסגירת משרדי קי"ע והיא"ס, התפנו השלטונות לטפל בעניין כי"ח שפעלה במרוקו בהאם לאמנה שנחתמה עם הנציבות משנת 1928.*11* כל
הגורמים היו אמנם משוכנעים בחשיבות תרומת החברה לחינוך ילדי הקהילה, אך הפריעה להם העובדה שנותרה מחוץ לפיקוחם וגם נוהלה בידי גורמי חוץ, דבר המנוגד לדהיר העמותות. ראשי כי"ח נאלצו להכין תקנון לאגודה
חדשה בשם "אליאנס־מרוקו". עם קבלת המסמך ביקשה מזכירות הממשלה לשנות את שם האגודה ולהסיר ממנה את המילים "ברית יהודית אוניברסלית". השלטונות דרשו באותה הזדמנות לאפשר רישום חופשי של תלמידים במוסדות
האגודה ללא הבדל מוצא. בדצמבר 1959, ביקשו השלטונות שאחד ממנהלי כי"ח בפריס ייבא לדיון דחוף על עתיד החברה במרוקו. בגלל הדחיפות, חשבו תחילה בפריס לשלוח את אג'ן וייל Eugène Weil לניהול השיחות, אך
המרוקאים ויתרו על הדחיפות והמתינו עד לפברואר 1960, חודש שיגיע בו רנה קסן, כיו"ר האספה הלאומית הצרפתית, לסדרת הרצאות במרוקו בעניין זכויות האדם.*12*
ב9- במרס 1960, קיבל שר החינוך החדש עבדלכרים בן־ג'לון,*13* החלטה להלאים שליש מבתי־הספר של הרשת החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר. הכוונה הייתה להשתלט בעיקר בבתי הספר
המפוארים יותר כגון בתי הספר המקצועיים בקזבלנקה על שם ויליאם ואליד, מואיז נהון ובתי ספר תיכוניים במרכש ובפס. התכנית המעשית הייתה לחלק את יום הלימודים הארוך של שבע שעות שקיים בבתי הספר של כי"ח לשני
חלקים. בבוקר ילמדו התלמידים היהודים במשך שלוש וחצי שעות ולאחר מכן יחליפו אותם תלמידים מוסלמים. הדבר נודע לאנדרה שורקי מידיעה שפרסמה סוכנות ידיעות צרפתית ברבט על כוונת ממשלת מרוקו להלאים החל
מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר את בתי הספר המנהלים במרוקו על־ידי כי"ח. אך ראשי כי"ח לא קיבלו שום הודעה רשמית על כך. בראשית יולי, דיווח שורקי על כך לג'ו גולן והאחרון העריך שזו שיטה מרוקאית טיפוסית
ושכוונתם לבחון את תגובות דעת הקהל בחוץ. כיוון שלא היו תגובות, הם יתחילו בביצוע בעוד זמן מה הם. להערכתו טעו ראשי כי"ח כיוון שלא ניסו לכלול, בזמן המשא ומתן לעצמאות מרוקו, את מימון הפעלת בתי הספר
במסגרת הסכמי התרבות צרפת־מרוקו. על ראשי כי"ח היה להודות שבתי ספר אלה היו מוסדות צרפתיים לכל דבר, אך במקום זאת קיבלו החלטה לכלול אותם ברשימת הנכסים ששלטון החסות מעביר לרשות הממשלה המרוקאית החדשה.
תוצאות מדיניות זו יצרו עיוות בולט לעין. האוצר המרוקאי הקציב כל שנה, משך ארבע שני, 600 מיליון פרנקים להפעלת בתי הספר בזמן שהמימון הכולל של כלל החיוך היסודי במרוקו הגיע רק ל1800- מיליון פרנקים.
הדבר יצר דיספרופורציה לטובת המיעוט היהודי ועלול ליצור להערכת גולן אווירה לאומנית־דתית בלתי נמנעת.*14*
עם בחירתה, הגישה ההנהלה החדשה של מועצת הקהילות ב11- ביולי 1960, לשר הפנים מְברכְּ בכּאי, תזכיר ובו פירוט הבעיות שהעסיקו את הקהילה. המסמך התעכב בייחוד על כוונות
הממשלה להלאים חלק מבתי־הספר של רשת כי"ח ואת החששות שאחזו בציבור היהודי מן הערביזציה הצפויה בחינוך. באותו חודש נסע חבר ההנהלה העולמית של כי"ח איש העסקים האמריקאי מרסל פרנקו לפגישה עם ידידו שר החוץ
דריס מחמדי במרוקו כדי לדון איתו בסוגיית כי"ח, אך ללא תוצאות ממשיות. לקראת פגישותיה הצפויות של משלחת קי"ע ב21- ביולי, עם יורש העצר, מברכּ בכּאי ומחמדי ביקשה יעל ורד מגולן שבשיחותיהם עם השלטונות
יזכירו את נושא החינוך היהודי המסורתי מבלי לדון מפורשות בהלאמת בתי הספר של כי"ח.לדברי שורקי, נשיא כי"ח רנה קסן עמד לכנס מנהיגים יהודים מן העולם כולו, גם מישראל, כדי לדווח להם על הקשיים שנתקל בהם
כי"ח במרוקו ולבקש מהם לשאת יחד באחריות למדיניות יהודית ביחס למדינה זו.*15*
בראשית אוגוסט 1960, נסע סגן נשיא כי"ח בפריס ז'יל ברנשוויג,*16* למרוקו כדי לברר עם השלטונות את דרך ביצוע ההלאמה ולנסות לבטל את הגזרה. בפגישותיו עם השר בן־ג'לון
התלווה אליו המפקח חיים זעפרני.*17* הוא הגיע למסקנה שהממשלה המרוקאית עומדת על דעתה להלאים את בתי־הספר אולם השלטונות הסכימו לתת לברנשוויג ארכה של חצי שנה לפני הביצוע, כך שההלאמה תתבצע הלכה למעשה רק
בספטמבר 1960, עם פתיחת שנת הלימודים. הם גם דרשו שהטיפול בענייני כי"ח יתבצע על־ידי ועד יהודי מרוקאי וכי חברת כי"ח בפריס תמשוך את ידיה מן הנושא. ברנשוויג התנגד לכך בתוקף וראה בהעברת בתי־הספר לידי
אזרחים יהודים מרוקאים את חיסול החברה במחי יד ולכן על כי"ח להילחם במגמה זו.*18* אחרי ביקורו במרוקו, דיווח ברנשוויג על שיפור יחסי במצב היהודים. לדבריו רבים מן הצעירים והצעירות היהודים מועסקים
כפקידים במשרדים ממשלתיים, בבנקים ובחברות ביטוח. המצב הכלכלי השתפר במידה רבה, ואף על פי כן קיימת דאגה לעתיד. הרגשתו הייתה שעוד שנים אחדות, משכילים מוסלמים יתפסו את מקומות העבודה של היהודים. דבר
זה, עם איסור ההגירה לישראל, מגבירים לדעתו את הרגשת חוסר הביטחון ואת הרצון לצאת מן המדינה.*19*
בפריס דיווח ברנשוויג על שיחותיו ליעקב צור,*20* והציע להפוך את בתי־הספר של כי"ח למוסדות פרטיים ובכך למנוע את ההלאמה. לדבריו, לשם הפעלתם יידרש תקציב של 800000 דולר
לשנה. הוצע שהנהלת הג'וינט העולמי תממן את הסכום ותתבע אותו לאחר מכן מן המגבית היהודית המאוחדת UJA. בהתייעצות בין צור לגולדמן סוכם שהסוה"י או המגבית יקציבו את מחצית הסכום ואת המחצית השנייה יפריש
הג'וינט מתקציבו, אחרי קיצוץ בסעיפים אחרים. צור העדיף שהסוה"י תיטול חלק במימון, כדי שתוכל לפקח על הנעשה בבתי־הספר.*21*
בקיץ 1960, ביקשה שרת החוץ גולדה מאיר מן הקונסול הישראלי בניו־יורק, שמשון ארד, להיפגש עם אלינור רוזוולט, אלמנת הנשיא לשעבר פרנקלין רוזוולט, ולבקשה להתערב לפני
השלטונות המרוקאים למען ביטול החלטת ההלאמה. לדברי ארד, הגברת רוזוולט נענתה לבקשה כיוון שהייתה מעוניינת שהמפלגה הדמוקרטית תזכה בקולות היהודים בבחירות לנשיאות שעמדו להתקיים בארה"ב. *22*
למרות מאמצי השתדלנים, הולאמו 19 בתי־ספר של הרשת, בפתיחת שנת הלימודים 1960, בערים קזבלנקה, רבט, פס, מכנס, מְרָכְּש, ספרו, ואזן, אספי, בוג'עד, סלה וסטאט. בסך הכול
נכללו בחלק המולאם 224 כיתות עם 9653, תלמידים וכי"ח העצמאית נשארה עם 64 בתי־ספר עצמאיים בהם 538 כיתות ו20741- תלמידים. בהודעת השר נמסר שההקצבה שניתנה בעבר על־ידי משרד החינוך תופסק החל מראשית
אוקטובר 1960. לעומת זאת, שכר המורים והוצאות התפעול בבתי הספר שהולאמו יכוסה על־ידי המשרד. באשר לשאר המוסדות שלא הולאמו, המשרד יסבסד אותם על פי הנהלים המקובלים לגבי מוסדות חינוך פרטיים, בהתאם למספר
התלמידים הלומדים בהם.*23*
אחרי ההלאמה החלקית, הרגישו מוסדות סעד וארגוני סיוע חברתי שסכנה מאיימת על קיומם. הכוונה בעיקר לבתי החולים של רשת אוז"ה OSE, לרשת בתי־הספר של אורט, לארגון הג'וינט
ועוד. בעיית מוסדות אלה הייתה ניהולם בידי נתיני מדינות זרות ולא בידי יהודים מרוקאים. מצב דברים זה הוסיף לתחושת חוסר הביטחון של הקהילה לעניין העתיד במרוקו עקב הפגיעה בתחום הרגיש במיוחד, החינוך
העצמאי בשפה הצרפתית.
הפגיעה בבתי הספר של כי"ח הנחיתה מכה קשה על מצב רוחה של הקהילה. בתי ספר אלה היו מאז שנת 1960 סמל לקידומה של הקהילה לעבר מודרניזציה המאפשרת קידום חברתי ושוויון
זכויות. מועצת הקהילות הקדישה ישיבה מיוחדת ברבט, ב23- באוקטובר, להחלטת הממשלה. בתום הישיבה, נשלחה הודעה מפורטת לשר בן־ג'לון המדגישה את חרדות היהודים בעניין שינוי מעמד כי"ח. ההודעה ציינה שבחלק
מבתי־הספר שבוצעה בהם ההלאמה פחת מספר שעות הלימוד במידה ניכרת, דבר ששיבש את התכניות ולא תרם דבר לנושא הלאומי. השינויים הדאיגו את הציבור היהודי שנהנה זה כמאה שנה מתרומתה ההומנית של חברת כי"ח, וזכתה
בעבר לתמיכה ולעידוד של שליטי מרוקו, תרומה שנהנתה ממנה המדינה כולה. ההודעה ציינה את הרחבת לימודי הערבית בבתי־הספר לפי הרוח הלאומית ולצורכי האוכלוסייה והדגישה שבתי־הספר נתונים לפיקוח פדגוגי ומנהלי
של המדינה לפי התכנית הלימודים הממלכתית, דבר שעושה אותם לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הלאומי. עם זה, דאגו בתי־הספר להפעיל מערכת לימודים ייחודית, המתאימה לאמונות הדתיות של תלמידיהם. חברת כי"ח תרמה
גם כוח־הוראה מיומן בתחומים פדגוגיים רבים וגם סיוע כספי לתפקודם השוטף של בתי־הספר. כתוצאה מן המצב, שאפה מועצת הקהילות למצוא את הנוסחה הראויה להמשך הפעלת מוסד ייחודי זה, כדי שיתמיד בפעולתו החינוכית
והחברתית בשיתוף עם השלטונות, פעולה שעשתה אותו לגורם חשוב בתהליך שילוב האוכלוסייה היהודית בקהילה הלאומית המרוקאית.*24* לפי שעה החליטה מועצת הקהילות להקים ועדה בהשתתפות דוד עמר, מרק סבח, איזון אלבז
ושרל בן־סימון, שתטפל בהלאמה. הוועדה פנתה, בנובמבר 1960 אל המועצה המרכזית של כי"ח בפריס ודרשה את שיתופם בקביעת המדיניות של הרשת בעתיד ואת ייצוג מועצת הקהילות במוסדותיה המרכזיים של
החברה.*25*
בשיחותיו התכופות של בן־בַּרכָּה עם יעל ורד בפריס,*26* עלה לעתים נושא כי"ח. בפגישה עמו ב3- בנובמבר 1960, ביקשה לשמוע את דעתו ואת דעת מפלגתו בעניין. תשובתו לא הייתה
חמקנית. לדבריו, הוא וחבריו תומכים בחינוך לאומי מרוקאי ומתנגדים לקיום שרידי האימפריאליזם ובהם בתי־ספר צרפתיים ופרטיים למיניהם. משום כך, אין מקום לקיום נפרד לבתי־הספר של כי"ח. מצד שני, ברור לו
שהקמת מערכת חינוך לאומית דורשת תכנון יסודי וביצוע הדרגתי מסודר. לדבריו, אין להרוס את הקיים לפני נקיטת צעדים מתאימים להפעלת חלופה טובה יותר. לכן מפלגתו, אלכ"ע, התנגדה אז להלאמת כי"ח וראתה בהלאמה
פעולה אקראית שאינה פותרת בעיות אלא יוצרת אותן. ראשי המפלגה הבינו שהמיעוט היהודי תמיד יהיה מעוניין בקיום חינוך יהודי והם ידאגו לזה בתכניות ועדות החינוך שיוקמו ליד כל בתי־הספר שישתתפו בהן נציגי
המורים, ההורים והממשלה.*27*
מסקנותיה של ורד היו פסימיות. על פי תחזיותיה, אם יגיע השמאל לשלטון יהיה קיצוני יותר מן הארמון בלאומנותו הערבית. לכן אין מקום להשקעות כספיות מצד כי"ח בהקמת בניינים
חדשים כהצעת ברנשוויג. היא המליצה לראש לשכת שרת החוץ יוחנן מרוז להקים מיד ועד מקומי של כי"ח, מורכב "מאנשינו", בהתכוונה לאישים ששיתפו פעולה עם המסגרת. היא העריכה ששלטון השמאל עלול להחליף את הוועד
שיבחר ויכלול בו אנשים כמאיר טולדנו שהסתייגו ממנו במשרד החוץ. משום כך יש לכלול כבר עתה בוועד כזה אישים מן השמאל כדוד אזולאי ומקס לב מנאמני המסגרת. ראשי כי"ח בפריס התנגדו להצעות ורד, בטענה
שהשלטונות עלולים להפעיל לחץ על ועד כזה ולכן אין להקימו.*28*
לנציגי ישראל התברר שראשי החברה בפריס נמנעו מלשתפם במהלכים שיזמו עם השלטונות. רק באיחור נודע להם מנציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין, שברנשוויג תכנן להקים עוד
מוסדות של הרשת במרוקו, בהשקעה רבה. שלא כעמדת ברנשוויג, מרסל פרנקו התנגד להקנות לבתי־הספר מעמד של מוסד פרטי, כיוון שהדבר ישלול מהם את התמיכה הכספית של ממשלת מרוקו. להערכתו, גם אין לכלול את הסיוע
לבתי־הספר בהסכמי התרבות של מרוקו עם צרפת, כיוון שהם עלולים להתבטל במוקדם או במאוחר. לעומת זאת, יש לגרום לכך שהמרוקאים יכירו במעמד חוקי מיוחד לכי"ח.*29*
מרסל פרנקו נפגש עם יורש העצר במהלך ביקורו בניו־יורק באוקטובר 1960 ושוחח עמו על מצב כי"ח במרוקו. פרנקו החליט לנצל את האווירה הטובה שנוצרה בשיחתו עם הנסיך ויזם
במחצית נובמבר את שליחות נציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין.*30* שגרירות ישראל וסניף כי"ח בפריס תידרכו את רובין לקראת שיחותיו עם השלטונות והוא הגיע לרבט בלווית עו"ד אנרי מונריי Henri Monneray.
האחרון ייצג כשנה קודם לכן את ענייני הג'וינט והיא"ס במרוקו נוכח סכנת המרוקניזציה לפי דהיר העמותות החדש. רובין נפגש תחילה עם שגריר ארה"ב ברבט צ'רלס יוסט, שמסר לו שמתוך 224 כיתות לימוד שהן שליש
מבתי־הספר שהולאמו, רק כשישים עברו הלכה למעשה לרשת הממלכתית. ביתר הכיתות נשארו התלמידים המקוריים אך נאלצו ללמוד בשתי משמרות, דבר שפגע במפעל ההזנה שסיפק לחלק מן התלמידים ארוחות צהריים חמות.
בבתי־ספר שהולאמו, המורים לא קיבלו את משכורותיהם והם נאלצו לבקש את ההגנה המקצועית של "איחוד העבודה המרוקאי" המעוניין להרעיש עולמות בעניין, בגלל יריבותו הפוליטית עם הממשלה החדשה.
בפגישתם הקצרה של רובין ומונריי עם שר החינוך עבדלכרים בן־ג'לון, חזר השר על העובדה שארבעים אחוזים מילדי מרוקו זוכים לחינוך סדיר, בזמן שבקהילה היהודית מספרם הגיע
ליותר מתשעים אחוזים. הממשלה הקציבה עד אז עשרים אלף פרנק לילד בשנה, אולם נאלצה להקטין את הסכום בחצי בגלל הגירעון התקציבי. הוא גילה לאורחיו שהוא קיבל מברק בעניין מן הנסיך בימי ביקורו בארה"ב
ושההחלטה הממשלתית התקבלה בנוכחותו. לטענת יורש העצר, "הפעולה כבר נעשתה ולא נוכל לשנותה". שלא כעמדותיו, לא הצליח הנסיך למנוע את ההלאמה החלקית של הרשת. שר החינוך כעס על מכתב שהגיע אליו מנשיא כי"ח,
שקסן התלונן בו במילים חריפות על המצב שנוצר בבתי־הספר של הרשת. השר ראה בטענות אלה התערבות לא רצויה של אדם זר בענייניה הפנימיים של מדינתו. רובין ומונריי התרשמו שלמרות עמדתו התקיפה של השר, הדבר
שהדאיג אותו יותר מכל היה העול הכספי הנוסף שהוטל על משרדו לתפעול בתי־הספר החדשים בתנאים דומים לבתי־הספר הקיימים וגם שר האוצר לא היה להוט לשאת בתקציב הנוסף ולהשקיע את הכספים הדרושים לביצוע
ההלאמה.*31*
מחשש שהדבר יפגע באמינותו אם הפגישות ייוודעו לשלטונות העדיף רובין לא להיפגש עם דוד עמר ועם מאיר טולדנו. אחרי שנכשלו ניסיונותיו להתקבל לשיחה אצל יורש העצר, רובין
נאלץ לעזוב את מרוקו ולבקש ממונריי להמשיך במגעים. משיחת מונריי עם מנכ"ל המשרד התברר שלמרות החלטת ההלאמה, אין מסמך ממשלתי המגדיר מה הוחלט ואיך יבצע משרד החינוך את ההחלטה. הנסיך קיבל לבסוף לשיחה את
מונריי והבטיח לו שוב לבדוק את הנושא.*32*
רובין הבין שאם כי"ח רוצה לשמור על מעמדה במרוקו, עליה ללחוץ בעיקר בעניין הכספי ולהוכיח שכך עוזרת החברה לממשלה לקדם את החינוך הכללי ולממנו. לדבריו, כדאי להציע
לשלטונות מרוקו תכנית ארוכת טווח לבניית מוסדות לחינוכם של ילדים מוסלמים, שיעמידו לרשות הממשלה. יעל ורד הגיבה בחריפות על ההצעה וטענה שאין מקום להשקיע כספים בנכסים, שכן השאיפה היא להוציא את היהודים
מן המדינה. בג'נבה ניהל סיי רובין שיחות עם מנהל הג'וינט צ'רלס ג'ורדן בעניין מפעל ההזנה לילדים. ראשי הג'וינט היו מודאגים מבעיית המימון הנוסף שיוטל עליהם אם תקטין ממשלת מרוקו את חלקה במימון החזקת
בתי־הספר.*33*
אחרי טביעת הספינה אגוז, בינואר 1961, העלה מזכ"ל מועצת הקהילות דוד עמר את רעיון הקמת בתי־ספר יהודיים עצמאיים ותכנית לריכוז מוסדות הסיוע היהודים בארגון גג משותף.
לדבריו, הוא הצליח לשכנע את מוריס קרשן, נציג קי"ע במרוקו.*34* ב20- בפברואר פורסם הדהיר הקובע את מעמדה של האגודה שנקראה מאז "איתיחד־אלמע'ריב" ונוהלה בידי המשפטן סימון אברג'ל.*35* המורים נכללו במצבת
מורי משרד החינוך וקיבלו ממנו את שכרם. באותו חודש בו הוקמה האגודה החדשה נפטר גם מנהלה הראשי של כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי*36* שהיה הרוח החיה של הרשת ובמקומו התמנו אליאס הרוס*37* וחיים זעפרני.*38*
בנובמבר 1962 עזב זעפרני את מרוקו והרוס ניהל את הרשת לבדו.
באפריל 1961, נציג כי"ח בארה"ב, מרסל פרנקו, ביקש באמצעות שר ההסברה אחמד עלאוי להיפגש עם המלך חסן השני בעניין גורל כי"ח במרוקו אחרי ההלאמה החלקית. בשיחתו עם יעל ורד
ובנימין רותם מן המוסד, ב18- באפריל, נודע לו שיוקרת שר החינוך בן־ג'לון נפגעה כיוון שההלאמה לא נשאה תוצאות חיוביות. מספר הילדים המוסלמים שלמדו בכיתות החדשות היה זעום ובגלל הלחץ התקציבי על המשרד,
כי"ח המשיכה לשלם את משכורות המורים. בן־ג'לון הסתכסך גם עם רקטור אוניברסיטת רבט שנאלץ להתפטר, עם אוניברסיטת הקראווין בפס שביקש להלאים, התעמת עם המורים המצרים בפקולטה למשפטים וכולם ציפו
להדחתו.*39*
לרגל חג ההכתרה השנתי, סמוך להשגת "הסכם הפשרה" ליציאה הקולקטיבית של היהודים ממרוקו, הגיע פרנקו עוד פעם לרבט, ב21- בנובמבר 1961, כאורח רשמי של חסן השני. הוא נפגש עם
המלך ועם שרי האוצר והחינוך ובאותה הזדמנות, העניק לו מנהל הפרוטוקול המלכותי דריס בנונה את "אות הוויסאם העלאוי" בטכס מיוחד בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי עבדלטיף פיללי, שר האוצר אחמד דואירי, שר החינוך
החדש דר' יוסוף בלעבס, שר העבודה עבדלקדר בן־ג'לון והקולונל מולאי חפיד עלאוי.*40* פרנקו עוד נשלח למרוקו בראשית יולי 1962, להבטיח את תמיכת הממשלה בבתי־הספר כבעבר ובכדי שיכללו את מורי בתי־הספר
במנגנון השכר הממשלתי. בפגישותיו עם המלך ועם שר החינוך דר' יוסוף בלעבס הובטחה לו את תמיכת הממשלה. הוא לא הסתפק בהבטחות אלה ופנה לידידו עורך הדין דריס מחמדי, לשעבר שר הפנים ושר החוץ, וביקש ממנו
לייצגו לפני שר האוצר אחמד דואירי בעניין התמיכה הממשלתית בכי"ח. ב17- ביולי 1962, התקשר מחמדי לפרנקו והודיע לו שהעניין סודר. אשר למעמד המורים, שמונה חודשים קודם לכן הוכן דהיר בעניין שהועבר למשרד
הממונה על פרוטוקול הארמון, הקולונל מולאי חפיד עלאוי, אולם בגלל עיכובים מנהליים לא הוגש עדיין לחתימת המלך. בד בבד התפתחה ידידות בין פרנקו למולאי חפיד שהבטיח להסדיר את הנושא בהקדם.*41*
השתדלנות שהשקיעו ראשי כי"ח, נציגי הוועד היהודי האמריקאי ונציגי ישראל למניעת ההלאמה, נחלה כישלון. אך לאחר מעשה התברר, שבתחום הרגיש הקשור לתוכני הלימודים, דבר לא
השתנה ובחלק שהולאם המשיכו ללמוד כרגיל כמו בבתי־הספר שלא הולאמו. השינויים היחידים שהורגשו היו מנהליים בלבד ונגעו לנושאים תקציביים ולמעמדם הפורמלי של המורים. הממשלה מימנה כארבעים אחוז מתקציב התפעול
של הרשת שלא הולאמה ובשנת 1956 ויתרה סופית על כוונות הלאמה נוספות. יחד עם זאת, השפעתו הממשית של איום ההלאמה היה עקיף. לפני שהתקבלה ההחלטה לשנות את מעמד בתי־הספר דאגו ראשי החברה להכניס ביזמתם
למערכת הלימודים שיעורים בערבית ספרותית כשיעורי חובה. קודם לכן, נלמדה הערבית במרוקו כשפה זרה שנייה. ראשי החברה הבינו את האבסורד שבדבר ותיקנו במקצת את העיוות מבלי לערער את יסודות החינוך הבסיסיים
שנשארו צרפתיים לכל דבר. השתדלנות האינטנסיבית שהתנהלה בעניין חשפה חילוקי דעות ארוכי טווח בין שני מחנות. מצד אחד ראשי הקהילה המקומית וחלק מנציגי היהדות העולמית שדאגו בראש ובראשונה להמשך הקיום
היהודי במדינה ומן העבר השני, נציגי ישראל מטעם הסוה"י והמוסד, שלא ראו תועלת בהשקעות בקהילה ובמוסדותיה החינוכיים, והעדיפו להפנות את עיקר המאמץ לפינוי מוקדם ככל האפשר של היהודים מן המדינה. למרות
ההיגיון בטענת השלטונות, צדק בן־בַּרכָּה בציינו שהממסד הפוליטי והחינוכי לא היה ערוך דיו לבצע רפורמות שיבטיחו את הלאמת כל בתי־הספר במדינה ולקיים בהם ערביזציה מידית. מכאן הסתפקותם בהלאמה חלקית בלבד
ובאי התערבותם בתכניות הלימודים ובתכנים החינוכיים.
סגירת בית־הספר הראשון של כי"ח בתטואן בשנת 1972, אחרי 110 שנות קיום, סימל יותר מכל סיומה של תקופה בחיי קהילה בשלבי פינוי אחרונים. החל נובמבר 1961, גלי ההגירה דילדלו
משנה לשנה את כמות התלמידים ובתי ספר נסגרו בזה אחר זה. בשנת 1962 נותרו 62 בתי ספר עם 18228 תלמידים לעומת 79 בתי ספר ו28800- תלמידים בשנת 1959. בשנת 1973 נותרו 17 בתי ספר עם 3166 תלמידים ובשנת 1984
נותרו רק עשרה בתי ספר עם 1553 תלמידים.*42*
*1* הסופר עבדלחק סרחן, הכותב צרפתית, למחבר איניאס דל. I. Dalle, Le règne de Hassan II, Paris, 2001, p. 40
*2* ארכיון כי"ח בפריס כולל תיעוד על מרוקו עד שנת 1945. ההתכתבות הקשורה להנהלת משלחת כי"ח במרוקו מסוף המלחמה ואילך הועברה בשנת 1962 על ידי אליאס הרוס וחיים זעפרני מחוץ למרוקו. בשנת 1976 עבר החומר
דרך מרסיי לבניין ENIO ומשם לבניין הנהלת כי"ח ולספרייתה. חומר זה לא קוטלג ועדיין לא נגיש לחוקרים. שאר החומר המנהלי של בתי-ספר כי"ח במרוקו מצויים במשרדי כי"ח ברחוב ראובן תג'ורי (אלאונור פורנייה)
בקזבלנקה באחריות נשיא החברה הקולונל בדימוס מכלוף אסולין.
*3* Cahiers de l'AIU n° 96 mars1956
*4*ג'ו גולן, לכתוב את ההיסטוריה, 12 במאי 1982, ארכיון אסתר גולן, רומה וירושלים
*5* ג'ו גולן, מרוקו 1956, ארכיון אסתר גולן, רומה וירושלים
*6* שם. ראו גם ג‘ו גולן, דפים מיומן, פרק החינוך היהודי.
*7* שם, שם.
*8* Cahiers de l'AIU n° 100 juillet 1956
*9* ראובן תג'ורי מקזבלנקה לנשיא כי"ח רֶנֶה קסן בפריס, 11 ביולי 1957, ארכיון כי"ח בפריס.
*10* רֶנֶה קסן מפריס לל' בן־זקן, 26 ביולי 1957, ארכיון כי"ח בפריס.
*11* ראו בהמשך פרק "דהיר המרוקניזציה וסגירת משרדי היא"ס". דהיר זה דרש רישום מחדש של כל הגופים הוולונטריים, יהודים כמוסלמים והכפפתם לביקורת ציבורית. הרישום כעמותה הותנה במינוי אזרחים מרוקאים בלבד
להנהלת הגוף ההתנדבותי ותקציבו לא יהיה ממקורות חיצוניים למדינה אלא מדמי חבר ומתרומות ממשלתיות. כחודשיים קודם לכן בספטמבר ניתקה מרוקו את קשרי הדואר שלה עם ישראל. אליאס הרוס מציין דהיר המרוקניזציה
פורסם ב15- בנובמבר ולא ב26- בו. E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, p. 203.
*12* בן־בַּרכָּה הציע ללילי קסטל להצטרף לרֶנֶה קסן בנסיעה זו, אם ייפגש קסן עם המלך, ולהעלות לפניו נושאים הקשורים לקהילה היהודית ולא רק את נושא כי"ח. ל' קסטל למ' גזית, 19 בדצמבר 1959, אמ"י, חץ
4318/3/I. נ' יעיש מן הנציגות הישראלית באו"ם בג'נבה למ' גזית, 6 בינואר 1960, אמ"י, חץ, 4318/3/I.
*13* עבדלכרים בן־ג'לון נולד בפס בדצמבר 1911. למד בבית־הספר המוסלמי בעיר ובמכון המרוקאי ללימודים גבוהים, בוגר לימודי משפטים ומדעי הרוח. התמנה לשופט בשנת 1934 ובתום עשר שנים פוטר ממשרתו בגלל
עמדותיו למען העצמאות. היה בין חותמי מניפסט העצמאות בינואר 1944. שימש בעורך־דין ברבט ונאסר בשנת 1951 לשלושה חודשים. שוב נאסר בשנת 1952 והוגלה לסחרה, שם ישב במאסר בית עד שנת 1954. חבר הוועד הפועל
של האיסתיקלל מיום הקמתו. כיהן כשר משפטים בממשלות בכּאי ובלפרג' ובממשלת איברהים מונה לשר החינוך בדצמבר 1958. באוקטובר 1959 הכריז על מרוקניזציה וערביזציה של החינוך. הוא השתייך לאגף השמרני של
האיסתיקלל וזכה לאמונו של המלך מוחמד החמישי.
*14* ג' גולן לנ' גולדמן בבאד גסטיין, העתקים לאיסטרמן, ז'אבס וריגנר, 8 ביולי 1960, ארכיון פרטי אסתר גולן, רומה וירושלים.
*15* שם.
*16* ז'יל ברנשוויג (1993-1908) נולד בפריס. סבו בנימין, רב בעיר ליון, כבר התיישב בטנג'ה בשנת 1889 וסחר במוצרי משי. אביו ג'ורג', סחר בנכסים בפריס ובקזבלנקה והיה בעל טחנות קמח במרוקו. ז'יל אף הוא
עסק במסחר בין שתי המדינות, אך התפנה גם לפעילות ציבורית ומשנת 1932 היה חבר בהנהלת כי"ח. בשנת 1935 ייסד עם מרקוס כהן את בית־ספר "מיימוניד" (הרמב"ם) ליד פריס, שלמדו בו גם תלמידים ממרוקו. במלחמת
העולם שירת כקצין בצבא צרפת ונשבה במשך חמש שנים באוסטריה. מרקוס כהן שהיה שבוי יחד אתו לימד אותו עברית, משנה ותלמוד. לאחר שחרורם, התרכז ברנשוויג בפעילותו בכי"ח ובשנת 1973 התמנה לסגנו של קסן כנשיא
הארגון. בהזדמנויות רבות תיווך בין שלטונות צרפת ובין הקהילה במרוקו. בעיני שלטונות החסות נחשב עם פרוספר כהן כתעמולן ציוני. משנת 1976 עד 1985 שימש כנשיא כי"ח. ייסד את בית הספר כרם בירושלים לקירוב
דתיים וחילוניים. עסק שנים רבות בציור והציג תערוכה בירושלים בשנת 1991. Les Cahiers de l'AIU, Nouvelle série, avril 1994, n° 7. ביוגרפיה של ברנשוויג אמורה לצאת לאור פרי עטו של ההיסטוריון אלן מישל.
שיחה עם גלדיס ברנשוויג, ירושלים, 11 בינואר 2002.
*17* שיחה עם חיים זעפרני, פריס, 4 במרס 2003. שלטונות מרוקו לא אהבו במיוחד את ברנשוויג וראו בו נציג הקולוניאליזם הצרפתי בגלל עסקיו במרוקו והשר בן־ג'לון נמנע זמן מה להיפגש עמו.
*18* י' ורד לי' מרוז, 14 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*19* שם.
*20* יעקב צור סיים את תפקידו כשגריר ישראל בפריס בספטמבר 1959 ומונה לתקופה קצרה למנכ"ל משרד החוץ ונבחר לאחר מכן להנהלת הסוה"י.
*21* י' ורד לי' מרוז, 14 באוגוסט 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*22* מ' לסקר 'מדינת ישראל ויהודי מרוקו בסבך הפוליטיקה המרוקאית', מיכאל י"ד, עמ' רע"ו. אלינור רוזוולט נפטרה בדצמבר 1962.
*23*E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, p. 204
*24* "משאלה", החלטות מועצת הקהילות היהודיות, מאת דוד עמר, 23 באוקטובר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4 A. Chouraqui, L'Alliance Israélite Universelle et la renaissance juive contemporaine (1860-1960), pp.
331-340
*25* אלכסנדר [קורני] לי' מרוז, 7 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*26* יעל ורד תושבת ירושלים, בוגרת האוניברסיטה העברית בלשון ובספרות ערבית, באיסלם ובבוטניקה. עבדה שנים רבות במשרד החוץ, בתפקיד יועצת בשגרירות ישראל בפריס ומיולי 1963 החליפה את שמואל דיבון במחלקה
למזרח התיכון במשרד החוץ בירושלים. כיהנה גם כשגרירת ישראל באונסקו וכסמנכ"ל לארגונים בינלאומיים במשרד החוץ. בשנת 1976 פרסמה את הספר "הפיכה ומלחמה בתימן" ושימשה גם כפרשנית בנושא המזרח התיכון בקול
ישראל. במאי 1998 כתבה את הספר "פליקס רב העלילות" על חיי פליקס גולדשמידט בימי השואה. גולדשמידט היה שליח המסגרת במרוקו בשנת 1956 ועסק שם בציור.
*27* י' ורד לי' מרוז, 10 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 3757/15.
*28* שם.
*29* י' ורד לי' מרוז, אחד בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*30* סיימור רובין ביקר בעבר במרוקו עם מונוריי סמוך ל10- בנובמבר 1957.
*31* נתן בר-יעקב היועץ לענייני עבודה בשגרירות ישראל בוושינגטון לי' מרוז, 22 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I.
*32* שם.
*33* שם.
*34* דו"ח של המסגרת בצרפתית, 26 בינואר 1961, אמ"י, חץ, 4318/4/I. נ' בר-יעקב, וושינגטון לי' מרוז, 22 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I. מוריס קרשן מקניטרה מוזכר בכינוי טיציאן.
*35* סימון אברג'ל שימש קודם לכן כסגן נשיא אוז"ה. להנהלת האגודה החדשה בראשות אברג'ל צורפו גם אליאס הרוס וחיים זעפרני שניהלו את שאר מוסדות כי"ח. E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de
l'Alliance au Maroc, p. 208
*36* ראובן תג'ורי (1961-1895), נולד בטריפולי שבלוב, למד ב־ ENIO בפריס עד 1914. משנת 1920 לימד במרוקו, במכנס וניהל בתי-ספר בסלה ובבית־הספר על שם נרסיס לוון בקזבלנקה. החליף את י"ד צמח בתפקיד נציג
כי"ח במרוקו בשנת 1940. עוזריו היו סוזן כהן וכוכבא לוי. זכה באות הוויסאם העלאוי. ב26- באפריל 1963 החליטה מועצת עיריית קזבלנקה ביזמת מקס לב להסב את שמו של רחוב אלאונור פורנייה לרחוב ראובן תג'ורי.
'קול הקהילות' גיליון 1, פברואר 1961. E. et S. Harrus, Témoins associés à l’œuvre de l'Alliance au Maroc, pp. 205-208.
*37* אליאס הרוס נולד בשנת 1919 בבני מלל. למד ב־ ENIO בפריס בשנת 1935. לימד במְרָכְּש וניהל בית־ספר בדמנת. הרוס לימד מקצועות חקלאיים במכון החקלאי של כי"ח באלג'יריה וניהל בשנת 1946 את בית־הספר
החקלאי במְרָכְּש. בשליחות הנהלת כי"ח, הקים בתי-ספר בכפרי הדרום. בשנת 1949 למד בסמינר למורים בעיר סן־קלו. בשובו למרוקו סייע לחוקר פיאר פלמאן Pierre Flamand במחקרו על התפוצה היהודית בדרום מרוקו.
אחרי שאלפונסו סבח עזב את מרוקו התמנה הרוס במקומו כנשיא הדז'. הרוס עסק במחקרים אתנוגרפיים וצילם בשנות החמישים קהילות יהודיות במחוזות הכפריים. תערוכה מצילומיו התקיימה בבית התפוצות בתל־אביב
ובמוזיאון לאמנות יהודית בפריס. 'קול הקהילות' גיליון 2, מרס 1961.
*38* חיים זעפרני נולד באסווירה בשנת 1922. למד בכי"ח, בישיבה בעיר, ב־ ENIO בפריס וחזר ללמד בעיר הולדתו. בשנת 1947 לימד בבית־ספר בעיר בוז'עד. יצא להשתלמות בבית־הספר לתעשייה ולמסחר בקזבלנקה והתמחה
באלקטרוניקה ותקשורת וזכה בתעודת הוראה במקצועות טכניים. לימד מקצועות אלה בבית־ספר יהודי בקזבלנקה והקים בו אגף לחשמל ולאלקטרוניקה. בבית המדרש למורים עבריים בקזבלנקה לימד ערבית ומדעים. היה גם המורה
לערבית של השר לאון בן־זקן, של מנהל הבנק המסחרי CIC בקזבלנקה סיבוני ושל התעשיין יוסיטו טולדנו ותרגם את ברכת "הנותן תשועה למלכים" לערבית לבקשת מאיר עובדיה. לפני עצמאות מרוקו היה בקשר עם זאב חקלאי.
חיבר בשביל בתי־הספר המוסלמים מחקרים על המוסר הערבי הקלסי, פרסם תקליטי שירים בערבית לבתי־ספר לכבוד ללה אמינה והתקבל על־ידי המלך מוחמד החמישי חודשים מספר אחרי העצמאות. זעפרני התמחה בערבית קלסית
ובעברית מקראית ומודרנית וערך ה
Derniers commentaires