YIGAL BIN-NUN

La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc











Le prix de l’exil

Dans un récent article, l’historien Yigal Bin-Nun révèle les dessous de la négociation entre l’État d’Israël et les autorités marocaines pour l’évacuation des juifs du Maroc.

Par : Majda Fahim

«L’histoire des juifs du Maroc après l’Indépendance est marquée par l’évacuation presque totale d’un quart de million de juifs en direction d’Israël ». Comment une population enracinée dans une terre depuis près de 2000 ans a-t-elle été amenée à la quitter en si peu de temps ? La question continue de préoccuper des chercheurs tels que Yigal Bin Nun, convaincus que des pans entiers de cette histoire restent à découvrir. Les raisons du départ massif des juifs ne sont pas simples à élucider. Seule une conjonction de facteurs – culturels, socio-économiques et historiques – permet de rendre compte de l’état d’esprit qui a poussé cette population au départ.



Un avenir incertain. Dans son dernier article intitulé «La négociation de l’évacuation en masse des juifs du Maroc», ce professeur de l’Université Paris VIII dresse le catalogue des raisons de ce départ. Pour l’historien, «une des raisons que l’on n’évoque jamais mais qui reste primordiale est le changement démographique» : un processus qui avait débuté bien avant le XXe siècle et qui avait conduit la population juive à migrer des campagnes vers les petites villes, ou des petites villes vers les grandes villes. Ces migrations intérieures expliquaient pourquoi, à l’indépendance, Casablanca concentrait plus de la moitié de la population juive du Maroc. Tout était prêt en quelque sorte pour faciliter une émigration de masse. «La grande majorité des juifs qui ont quitté le Maroc l’ont fait pour améliorer leurs conditions de vie et leur situation socio-économique», explique Bin Nun. Un autre facteur de taille qui a facilité le départ des juifs est l’occidentalisation rapide de la communauté. Celle-ci fréquente, en effet, depuis 1864, les écoles de l’Alliance universelle israélite où l’accès au savoir se fait par la langue française - devenue vecteur de la modernité. Imprégnés de la culture républicaine, les juifs aspirent désormais à l’assimilation avec les Français. Cependant, la nationalité ne leur sera jamais accordée comme en Algérie, et les lois antisémites de Vichy pendant la guerre finiront de décevoir les espérances françaises dont certains se berçaient. Cependant, l’éducation qu’ils ont reçue n’en a pas moins contribué à creuser un fossé entre eux et la majorité des musulmans.

Sentiment d’asphyxie. Dès 1948, avec la création de l’État d’Israël, les exactions contre les juifs se multiplient au Maroc comme dans les autres pays arabes. En juin 1948, un mois seulement après la création d’Eretz Israël, ont lieu les événements sanglants de Jerada et d’Oujda qui feront 43 morts. Un autre incident, bien qu’il n’ait pas de lien direct avec le conflit israélo-arabe, est à déplorer le 3 août 1954 à Petit-Jean (Sidi Kacem) : six commerçants juifs sont tués. Quoi qu’il en soit, le panarabisme, en plein essor à cette époque, ajoute au malaise de la communauté. Vient alors l’époque de l’Indépendance et son lot d’espoirs. Une certaine euphorie s’empare de la communauté. Un juif, Léon Benzaquen, est nommé ministre. Mais cet enthousiasme ne durera guère. En cause, pour l’auteur, la politique du jeune État indépendant marocain. Même si, d’après lui, «le Maroc est le seul pays où les choses se sont passées différemment. Dans la plupart des pays arabes (Libye, Syrie, Liban), les juifs ont été expulsés». Cependant, certaines de ses premières décisions en tant nouvel État indépendant ne pouvaient pas rester sans conséquence. Plus particulièrement la promotion, dans les discours, de l’arabisation fera craindre aux juifs de perdre leurs avantages acquis grâce à leur maîtrise de la langue française sous le Protectorat (la connaissance de la langue française était un atout pour travailler dans l’administration). Mais surtout, le Maroc va commettre l’erreur stratégique de bloquer l’octroi de passeports à ses citoyens juifs. Jusqu’en 1956, l’émigration vers Israël s’organisait sous l’égide de Qadima (organisation créée par le Mossad), qui avait des bureaux dans plusieurs villes importantes du Royaume. Mais la politique de blocage de l’octroi des passeports va pousser les juifs candidats au départ à entrer dans la clandestinité. Pour l’ensemble de la communauté, cette atteinte à la liberté de circulation crée un sentiment d’asphyxie, aggravé par la rupture unilatérale des relations postales avec l’État d’Israël à l’occasion de l’adhésion à l’union postale arabe. Finalement, ce sont des facteurs d’ordre psychologique - la crainte d’une «catastrophe» - qui seront à l’origine de ces départs, plus que la réalité des événements eux-mêmes.

Opération Yakhin. 1961 marquera un tournant. L’année commence avec le naufrage du Pisces - un bateau transportant des juifs qui émigraient clandestinement - le 11 janvier et qui fait 43 morts. A cette occasion, le Mossad organise une opération de communication comprenant la distribution de tracts dénonçant la politique de blocage des passeports. Quelques jours auparavant, la visite de Nasser, qui s’est accompagnée de nombreuses exactions commises par la police sur les juifs, a traumatisé la communauté (voir extrait). 1961, c’est aussi l’année de l’accession au trône de Moulay Hassan, plus pragmatique sur la question  et assez ouvert à la possibilité d’une émigration «légale» dont il comprend qu’il peut tirer un bénéfice politique. Tous ces changements annoncent l’avènement d’une troisième étape dans l’histoire de l’émigration juive marocaine, celle de l’opération Yakhin (1961-1966) qui succède à celle de l’époque de Qadima (1948-1956), et celle, clandestine, de la Misgeret (1956-1961). C’est grâce à une longue série d’entretiens et de contacts entre agents israéliens et proches du Palais par l’intermédiaire de juifs marocains que tout cela a été rendu possible. Dès mai 1961, «commencèrent les premiers préparatifs pour contacter le ministre du Travail Abdelkader Benjelloun et le prince Moulay Ali Alaoui, tous deux proches du roi», écrit Bin Nun. Depuis le naufrage du Pisces, Israël est convaincu de l’intérêt de mener des négociations pour débloquer la situation. Le raisonnement de l’État juif est le suivant : puisque «le départ des juifs du pays porterait atteinte à son économie (…) par conséquent le Maroc devait être indemnisé». Deux personnalités de la communauté seront chargées d’établir des contacts avec les autorités marocaines : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar. Entre la mi-juin et fin juillet, une série de pourparlers ont lieu entre les protagonistes. Un accord de compromis est trouvé. Cet accord secret - conclu oralement - prévoyait le versement d’un montant variant entre 100 et 250 dollars par émigrant juif aux autorités marocaines. L’organisation logistique de l’évacuation est assurée par la HIAS, au moyen de passeports collectifs. Ainsi, entre novembre 1961 et la fin de 1966, ce sont 97005 juifs qui sont évacués. Selon Yigal Bin Nun, les autorités marocaines auraient reçu pour les 26 000 premiers migrants 100 dollars par personne puis ce montant serait passé à 200 dollars, puis 250 dollars. Plusieurs personnalités marocaines d’envergure auraient été impliquées dans cette transaction : des ministres - dont bien évidemment Benjelloun - mais aussi le cousin du roi Moulay Ali. L’article de Bin Nun évoque notamment les avantages qu’ont pu en tirer certains hauts fonctionnaires dont le directeur de cabinet d’Oufkir Abdelwahab Lahlali et des personnalités possédant des intérêts dans le secteur des transports.  
Au total, cette évacuation, qui a été menée en un temps record, aurait coûté à Israël entre 20 et 30 millions de dollars de l’époque. Une telle précipitation était-elle vraiment nécessaire ? Pour l’auteur, «les juifs marocains ne couraient aucun danger. Tôt ou tard, ils auraient quitté le Maroc mais cela aurait pu se faire plus doucement». Le contexte troublé de la seconde moitié du XXe siècle explique peut-être une telle frénésie.

Q-R : Yigal Bin-Nun
Auteur de «La négociation de l’évacuation en masse des juifs du Maroc».
Historien, Professeur à l’Université Paris VIII.
«Ce sont les juifs marocains eux-mêmes qui ont fait pression sur les émissaires pour partir»

Vous parlez d’«évacuation» plutôt que de «départ» pour évoquer l’émigration des juifs marocains. Pourquoi ?
A partir de novembre 1961, l’émigration juive est orchestrée et financée et elle bénéficie de l’organisation par une agence - en l’occurrence l’HIAS (Hebrew sheltering and Immigrant Aid Society). Il ne s’agit donc plus de départs – d’ailleurs les juifs vivant dans les petits villages du sud marocain ne pouvaient pas partir d’eux-mêmes.

Qu’apporte de nouveau votre travail ?

Je raconte ici toute l’histoire de l’accord de compromis, reconstituée à partir des archives de l’HIAS, du ministère israélien des Affaires étrangères, du Mossad et de l’Agence juive. Une indemnisation par tête de 100 à 250 dollars a été offerte à l’État marocain.

Parmi les motivations des juifs à émigrer, vous évoquez la crainte de l’arabisation. Pourquoi ? Le bagage culturel arabo-musulman était-il défavorable aux juifs ?
J’ai relevé la récurrence dans la presse marocaine de propos antijuifs. Ils n’étaient pas extrêmement virulents mais il y en avait beaucoup. Des attaques, des insinuations. L’assimilation systématique des juifs et des israéliens. En 1962, le journal Akhbar Dounia publie la photo d’un homme présenté comme un officier israélien en promenade à Casablanca. Cet homme portait en fait l’habit officiel des croquemorts juifs… On a reproché au Grand rabbin de ne pas avoir assisté à la cérémonie de réception de Nasser en 1961. Mais il n’avait tout simplement pas été invité ! Plus que l’islam et le panarabisme en tant que tels, c’est la peur de l’avenir dans un pays non démocratique, sur fonds de guerres israélo-arabes, qui a été déterminante.

Est-ce à dire qu’il n’y avait pas d’acculturation des juifs à la société marocaine ? Vous évoquez à plusieurs reprises l’assimilation des juifs à la culture française sous le Protectorat...

Il est vrai qu’avec les écoles de l’Alliance israélite, on a négligé la langue arabe. Sans doute les juifs marocains maîtrisaient toujours un arabe parlé. Mais le fait est que l’on a privilégié le français, ce qui n’a pas manqué de créer un clivage avec le reste de la population. Après la Seconde guerre mondiale, l’arabe devient même deuxième langue étrangère dans les écoles de l’Alliance ! Pourtant, il y avait encore beaucoup d’arabisants dans ces écoles, certains juifs étaient même professeurs d’arabe.



Vous n’évoquez que très peu la part de l’idéologie sioniste dans les raisons du départ…

C’est un mythe. Il est faux de croire qu’il y aurait eu une propagande sioniste et que les Israéliens auraient voulu convaincre les juifs du Maroc de partir. S’ils sont partis ce n’est pas pour des raisons idéologiques ni religieuses mais soit parce qu’ils nourrissaient une grande admiration pour Israël, soit, pour ceux qui sont allés au Canada ou en Europe, par souci de mettre en valeur leurs compétences. D’ailleurs, si des émissaires israéliens avaient été envoyés, ce n’était que pour la protection de la communauté, pour le cas où elle aurait couru certains dangers. Mais force a été pour eux de reconnaître qu’au Maroc, la communauté vivait, selon leurs dires, un «âge d’or». Ce sont les juifs marocains eux-mêmes qui ont fait pression sur les émissaires pour partir.



Vous écrivez  «Bien que les Israéliens eussent établi des relations étroites avec le dirigeant de l’opposition Ben Barka (…) ils préférèrent en fin de compte négocier avec le jeune roi»…

En effet, en Israël, tous étaient convaincus en 1959 que la gauche était sur le point de prendre le pouvoir. Les organismes juifs internationaux, qui entretenaient des contacts réguliers avec les partis politiques et le Palais, ont donc joué sur les deux tableaux. Ben Barka leur en a fait voir : il recevait un paiement mensuel du Mossad, et tous les jours il appelait l’ambassade d’Israël à Paris. Il avait besoin d’argent pour son action politique. Un jour, Israël s’est rendu compte que Ben Barka ne serait pas en mesure de tenir ses promesses. Ils ont alors changé de tactique et se sont tournés vers Moulay Hassan. Dès 1960, ont lieu les premiers échanges. Bensalem Guessous est envoyé comme émissaire auprès de Golda Meir pour initier une négociation. En août 1961, un accord de compromis pour l’émigration des juifs marocains est trouvé grâce à plusieurs personnalités dont Moulay Ali, cousin du roi Hassan II.



Une transaction financière aurait été conclue, que vous évaluez à 20-30 millions de dollars. Avez-vous une idée de ce qu’il serait advenu de cet argent ?

Je ne sais pas. Les Israéliens n’ont jamais dit que cet argent devait aller dans le compte personnel de Hassan II. Cela est d’ailleurs improbable car trop de personnes étaient impliquées. D’ailleurs, les Israéliens avaient exigé une certaine officialisation de la chose. Hassan II l’avait annoncé à son gouvernement, en présence de plusieurs de ses ministres.

Vous semblez dire dans l’article que la transaction a aidé des juifs marocains à quitter le pays pour d’autres pays qu’Israël…

Dans la communauté juive, il ne fallait pas parler d’Israël. Alors on disait qu’on partait au Canada. Tout cela facilitait les choses pour le Palais, qui craignait que Ben Barka ne l’accuse de mener une politique pro-israélienne parce qu’il assouplissait les conditions pour le départ des juifs. Il a d’ailleurs fallu qu’Israël verse des sommes importantes à Ben Barka pour qu’il n’y ait pas de résolution de son parti contre Hassan II dans le domaine de l’émigration juive.

Vous affirmez que Ahmed Réda Guédira aurait reçu de l’argent de l’État juif  pour le journal de son parti Les Phares…

En tant que ministre de l’Intérieur, il pouvait avoir une influence sur les départs. Au lieu d’accepter directement l’argent d’Israël, il a préféré qu’il soit versé à son journal. Guédira n’est pas le seul à avoir récolté de l’argent à cette occasion. Oufkir, en revanche, avait la réputation d’être incorruptible aussi sans doute n’a-t-il jamais été approché.  
Propos recueillis par M. F.

Extrait : «La fin du judaïsme en terres d’islam», sous la direction de Shmuel Trigano.

El Fassi et les jeunes filles juives
Au début des années soixante, alors que l’émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler la vie de la classe moyenne juive au Maroc. Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives à l’Islam. Ces cas seraient passés inaperçus si le nouveau ministre des affaires islamiques, le chef du parti de l’Istiqlal Allal El Fassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l’Islam, n’avait décidé d’en tirer politiquement profit. Dans l’organe arabe de son parti, Al Alam, il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes juives qui se convertissaient à l’Islam. Il alla même jusqu’à consacrer le stand de son ministère à la Foire internationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d’autres jeunes à se convertir. Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durement contre les méthodes de ce héros du Mouvement national marocain, dont certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive. La Voix des communautés, rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fit son cheval de bataille contre le ministre. David Amar ameuta l’opinion publique en publiant un supplément de l’organe des communautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants. Il accusa le ministre de vouloir tirer profit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s’occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Il s’adressa au ministère de la Justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes, avec onze noms de jeunes juives, furent reproduites dans l’organe de la communauté.

Extrait : «La fin du judaïsme en terres d’islam», sous la direction de Shmuel Trigano

Le test de la visite de Nasser à Casablanca

La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et de l’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita une certaine hostilité envers l’Occident, imperceptible auparavant. Les juifs, de leur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence sur leurs relations avec les musulmans. Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche, rappelant, à leur avis, le drapeau israélien. On leur reprocha aussi de porter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël. Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à ce sujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propagande panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à la veille de la visite.

ד‭"‬ר‭ ‬יגאל‭ ‬בן־נון

‭ ‬

אנו‭ ‬יכולים‭ ‬לשחזר‭ ‬במידה‭ ‬רבה‭ ‬את‭ ‬מקורם‭ ‬והתפתחותם‭ ‬של‭ ‬חגים‭ ‬ומועדים‭ ‬המוזכרים‭ ‬במקרא‭. ‬אין‭ ‬כך‭ ‬הדבר‭ ‬לגבי‭ ‬אירוע‭ ‬דוגמת‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬שנחוג‭ ‬רק‭ ‬בקרב‭ ‬יהדות‭ ‬צפון‭-‬אפריקה‭, ‬ושמקורותיו‭ ‬נשכחו‭ ‬לחלוטין‭. ‬הבלשן‭ ‬אהרון‭ ‬ממן‭ ‬ערך‭ ‬בזמנו‭ ‬סקירה‭ ‬מפורטת‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬הגירסאות‭ ‬הנפוצות‭ ‬לגבי‭ ‬מקורותיו‭ ‬של‭ ‬אירוע‭ ‬זה‭, ‬ניתח‭ ‬אספקטים‭ ‬לשוניים‭ ‬הקשורים‭ ‬בשמו‭ ‬ואף‭ ‬נקט‭ ‬עמדה‭ ‬אישית‭ ‬לגבי‭ ‬מהותו‭. ‬רוב‭ ‬המחקר‭ ‬בנושא‭ ‬זה‭ ‬התמקד‭ ‬באספקטים‭ ‬הפולקלוריים‭ ‬והאתנולוגיים‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬ובצורות‭ ‬שונות‭ ‬של‭ ‬קיומו‭ ‬בקהילות‭ ‬יהודיות‭ ‬אחדות‭. ‬ח‭"‬ז‭ ‬הירשברג‭ ‬ויששכר‭ ‬בן‭-‬עמי‭ ‬היו‭ ‬מחלוצי‭ ‬המחקר‭ ‬בתחום‭. ‬בשנת‭ ‬תשל‭"‬ב‭ (‬1972‭) ‬פירסם‭ ‬החוקר‭ ‬יצחק‭ ‬איינהורן‭ ‬מאמר‭ ‬ב‭"‬תרביץ‭" ‬בו‭ ‬הציע‭ ‬לראשונה‭ ‬גירסה‭ ‬לגבי‭ ‬מקורותיו‭ ‬בספרות‭ ‬הרבנית‭ ‬על‭ ‬סמך‭ ‬כתבי‭ ‬יד‭ ‬שהיו‭ ‬ברשותו‭. ‬המאמר‭ ‬כמעט‭ ‬ולא‭ ‬זכה‭ ‬להתייחסות‭, ‬אך‭ ‬יש‭ ‬לציין‭ ‬שח‭"‬ז‭ ‬הירשברג‭ ‬שינה‭ ‬את‭ ‬עמדתו‭ ‬בעניין‭, ‬כנראה‭ ‬בעקבות‭ ‬פירסום‭ ‬המאמר‭. ‬מאמר‭ ‬זה‭ ‬מסתמך‭ ‬על‭ ‬מחקרו‭ ‬של‭ ‬איינהורן‭ ‬ומרחיב‭ ‬את‭ ‬היריעה‭ ‬לגבי‭ ‬מקורותיו‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬ניתוח‭ ‬אספקטים‭ ‬אחדים‭ ‬בדרך‭ ‬חגיגתו‭, ‬ומשווה‭ ‬אותו‭ ‬לתופעות‭ ‬אוניברסליות‭ ‬דומות‭ ‬לו‭ ‬במקרא‭, ‬ביהדות‭ ‬ובתרבויות‭ ‬זרות‭, ‬עתיקות‭ ‬וחדשות‭. ‬מחקרו‭ ‬של‭ ‬איינהורן‭ ‬אינו‭ ‬עוסק‭ ‬בכל‭ ‬האספקטים‭ ‬הפולקלוריים‭ ‬והאנתרופולוגיים‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬שאינם‭ ‬רלוונטיים‭ ‬למקורותיו‭ ‬הראשוניים‭. ‬הוא‭ ‬חוקר‭ ‬רק‭ ‬את‭ ‬מקורותיו‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬התייחסות‭ ‬דיאכרונית‭ ‬של‭ ‬מהותו‭, ‬כתופעה‭ ‬אנושית‭, ‬אוניברסלית‭ ‬ואת‭ ‬היקרויותיו‭ ‬בספרות‭ ‬הדורות‭. ‬

על‭ ‬מנת‭ ‬להתחקות‭ ‬אחר‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬ומקורותיה‭, ‬עומדים‭ ‬בפנינו‭ ‬מספר‭ ‬מרכיבים‭ ‬שעלינו‭ ‬לנתחם‭ ‬ולהסיק‭ ‬מהם‭ ‬מסקנות‭. ‬הכוונה‭ ‬בראש‭ ‬ובראשונה‭ ‬לשם‭ ‬החג‭, ‬לברכות‭ ‬ולשירים‭ ‬הקשורים‭ ‬אליו‭, ‬לשולחן‭ ‬הערוך‭ ‬בליל‭ ‬החג‭ ‬ולהליכה‭ ‬למקור‭ ‬מים‭ ‬ביום‭ ‬שלמחרת‭. ‬ניתוח‭ ‬שיטתי‭ ‬של‭ ‬נתונים‭ ‬אלה‭ ‬יוביל‭ ‬אותנו‭ ‬למסקנה‭ ‬שלמסורת‭ ‬זו‭ ‬מקורות‭ ‬עתיקים‭ ‬המתחברים‭ ‬לקטגוריה‭ ‬אחת‭ ‬של‭ ‬אמונות‭ ‬עממיות‭ ‬אוניברסליות‭, ‬עליהן‭ ‬אעמוד‭ ‬בהמשך‭. ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬זאת‭, ‬יש‭ ‬לקחת‭ ‬בחשבון‭ ‬שלמקור‭ ‬זה‭ ‬נתווספו‭ ‬עם‭ ‬הזמן‭ ‬אספקטים‭ ‬חדשים‭, ‬לא‭ ‬פחות‭ ‬חשובים‭, ‬שבחלקם‭ ‬קשורים‭ ‬לסמיכותו‭ ‬של‭ ‬האירוע‭ ‬לחג‭ ‬הפסח‭. ‬אספקטים‭ ‬נלווים‭ ‬אלה‭ ‬שימשו‭ ‬בידי‭ ‬חוקרים‭ ‬אחדים‭ ‬מקור‭ ‬מוטעה‭ ‬לקביעת‭ ‬מהותו‭ ‬של‭ ‬המנהג‭ ‬ולשוות‭ ‬לו‭ ‬מקור‭ ‬המעוגן‭ ‬במסורות‭ ‬יהודיות‭ ‬נורמטיביות‭.‬

אתחיל‭ ‬במנהג‭ ‬שהיה‭ ‬מקובל‭ ‬בקהילות‭ ‬היהודיות‭ ‬במרוקו‭ ‬באסרו‭ ‬חג‭ ‬פסח‭. ‬ביום‭ ‬זה‭, ‬יום‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬נהגו‭ ‬ללכת‭ ‬למקור‭ ‬מים‭ (‬חוף‭ ‬הים‭, ‬מעיין‭, ‬נחל‭, ‬או‭ ‬באר‭). ‬לפי‭ ‬עדויות‭ ‬רבות‭, ‬משפחות‭ ‬שלמות‭ ‬נהגו‭ ‬ללכת‭ ‬בשעות‭ ‬הבוקר‭ ‬לים‭ ‬וטבלו‭ ‬בו‭ ‬את‭ ‬רגליהן‭. ‬מנהג‭ ‬זה‭ ‬היה‭ ‬מקובל‭ ‬בקרב‭ ‬קהילות‭ ‬אחדות‭ ‬בשם‭ "‬בוּ‭ ‬הְרָּאס‭", ‬מונח‭ ‬המכיל‭ ‬משמעות‭ ‬של‭ ‬שבירה‭. ‬הטובלים‭ ‬במים‭ ‬היו‭ ‬מפנים‭ ‬את‭ ‬גבם‭ ‬לים‭, ‬ממלאים‭ ‬ידיהם‭ ‬מים‭ ‬וזורקים‭ ‬את‭ ‬המים‭ ‬מאחורי‭ ‬גבם‭ ‬ואומרים‭ "‬סיר‭ ‬אַ‭ ‬בוּ‭ ‬הְרָּאס‭, ‬סיר‭ ‬אַ‭ ‬דּר‭, ‬סיר‭ ‬אַ‭ ‬לְעלָאיל‭". ‬משפט‭ ‬שניתן‭ ‬לתרגמו‭: "‬לך‭ ‬בן‭ ‬הרס‭, ‬לך‭ ‬כאב‭, ‬לכו‭ ‬מזיקים‭". ‬אחדים‭ ‬היו‭ ‬נוטלים‭ ‬חלוקי‭ ‬אבן‭ ‬ששמו‭ ‬בכיסיהם‭ ‬וזרקו‭ ‬אותם‭ ‬מאחורי‭ ‬גבם‭ ‬לים‭. ‬במרכש‭ ‬המשפחות‭ ‬הגיעו‭ ‬למעיין‭ ‬אל‭ ‬מזודי‭, ‬הגברים‭ ‬טבלו‭ ‬את‭ ‬רגליהם‭ ‬במי‭ ‬המעיין‭ ‬והנשים‭ ‬היכו‭ ‬באופן‭ ‬טכסי‭ ‬שבע‭ ‬פעמים‭ ‬במים‭. ‬לדברי‭ ‬י‭' ‬בן־עמי‭, ‬באותו‭ ‬יום‭, ‬היהודים‭ ‬נהגו‭ ‬לשאוב‭ ‬מים‭ ‬מן‭ ‬הבאר‭ ‬ושפכו‭ ‬אותם‭ ‬על‭ ‬רגליהם‭ ‬על‭ ‬סף‭ ‬ביתם‭. ‬יהודי‭ ‬מחוז‭ ‬תפיללת‭ ‬ליוו‭ ‬את‭ ‬טכס‭ ‬שפיכת‭ ‬המים‭ ‬במילים‭ "‬דפַענָה‭ ‬לבַּאס‭ ‬אוּלעכּאס‭" (‬אנו‭ ‬דוחים‭ ‬את‭ ‬הרוע‭ ‬ואת‭ ‬הכישלון‭). ‬לפי‭ ‬עדות‭ ‬אחרת‭ ‬שמקורה‭ ‬במרכש‭, ‬כדי‭ ‬להרחיק‭ ‬את‭ ‬המזל‭ ‬הרע‭, ‬הגיעו‭ ‬משפחות‭ ‬לאגם‭ ‬מנרה‭, ‬שם‭ ‬טבלו‭ ‬במים‭ ‬ושפכו‭ ‬על‭ ‬רגליהם‭ ‬ארבעה‭ ‬ספלי‭ ‬מים‭ ‬ולא‭ ‬נגבו‭ ‬את‭ ‬רגליהם‭. ‬בקהילות‭ ‬אחרות‭ ‬שאבו‭ ‬מים‭ ‬מן‭ ‬הנהר‭ ‬שפכו‭ ‬אותם‭ ‬לאורך‭ ‬הדרך‭. ‬י‭' ‬בן־עמי‭ ‬מציין‭ ‬בצדק‭ ‬ש‭"‬הקשר‭ ‬בין‭ ‬ניסוך‭ ‬המים‭ ‬ובין‭ ‬ברכות‭ ‬השפע‭ ‬אינו‭ ‬טעון‭ ‬ראייה‭". ‬הוא‭ ‬מציין‭ ‬עוד‭ ‬פעולה‭ ‬טכסית‭ ‬הקשורה‭ ‬למים‭ ‬שלדבריו‭ ‬לא‭ ‬מצא‭ ‬לה‭ ‬הסבר‭: "‬ביום‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬נוטלים‭ ‬עצמות‭ ‬ומשליכים‭ ‬אותן‭ ‬למים‭". ‬ברור‭ ‬אם‭ ‬כך‭ ‬שהטבילה‭ ‬הטכסית‭ ‬במים‭ ‬ביום‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬נועדה‭ ‬לגרש‭ ‬מזיקים‭, ‬סכנות‭ ‬ומפגעים‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬הטבעתם‭ ‬הסמלית‭ ‬במים‭. ‬האתנוגרף‭ ‬דב‭ ‬נוי‭ ‬שהתמחה‭ ‬בחקר‭ ‬סיפורי‭ ‬עם‭ ‬יהודים־מרוקאים‭ ‬קושר‭ ‬אף‭ ‬הוא‭ ‬את‭ ‬נושא‭ ‬המים‭ ‬עם‭ ‬היום‭ ‬השביעי‭ ‬של‭ ‬פסח‭: "‬אילו‭ ‬באנו‭ ‬לחפש‭ ‬בלוח‭ ‬השנה‭ ‬העברי‭ ‬יום‭ ‬מסויים‭ ‬שאליו‭ ‬נמשכו‭, ‬בו‭ ‬התרכזו‭ ‬וסביבו‭ ‬נרקמו‭ ‬במרוצת‭ ‬הדורות‭ ‬עלילות‭ ‬ים‭, ‬היינו‭ ‬נוכחים‭ ‬לדעת‭ ‬כי‭ ‬היום‭ ‬האחרון‭ ‬של‭ ‬פסח‭ ‬הוא‭ '‬יום‭ ‬הים‭' ‬המסויים‭ ‬הזה‭".‬

על‭ ‬מנהג‭ ‬שפיכת‭ ‬מים‭ ‬אצל‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬בחג‭ ‬השבועות‭ ‬מוסר‭ ‬יעקב‭ ‬משה‭ ‬טולידנו‭, ‬איש‭ ‬העדה‭ ‬המערבית‭ ‬בטבריה‭: "‬בחג‭ ‬השבועות‭ ‬ידוע‭ ‬בין‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬מנהג‭ '‬הזאת‭ ‬המים‭'. ‬גדולים‭ ‬וקטנים‭ ‬ישפכו‭ ‬איש‭ ‬איש‭ ‬על‭ ‬מכרו‭ ‬כדי‭ ‬מים‭ ‬או‭ ‬גם‭ ‬יטבלום‭ ‬בתוך‭ ‬הנהר‭ ‬מבלי‭ ‬להביט‭ ‬על‭ ‬קלקול‭ ‬בגדי‭ ‬יום‭ ‬טוב‭ ‬המלובשים‭ ‬אז‭. ‬ביחוד‭ ‬ירבו‭ ‬להזות‭ ‬בהגיע‭ ‬זמן‭ ‬המנחה‭. ‬לפני‭ ‬תפילת‭ ‬המנחה‭ ‬יקראו‭ ‬בספר‭ ‬האזהרות‭, ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬קורא‭ ‬פסקא‭ ‬אחת‭ ‬והאחרון‭ ‬שיעלה‭ ‬בגורלו‭ ‬לסיים‭ ‬את‭ ‬הפסקא‭ ‬האחרונה‭ ‬יתנפלו‭ ‬עליו‭ ‬בהזאת‭ ‬מים‭ ‬או‭ ‬ידחפוהו‭ ‬לתוך‭ ‬הנהר‭, ‬אם‭ ‬ברצונו‭, ‬אם‭ ‬בעל‭ ‬כורחו‭". ‬קרוב‭ ‬לוודאי‭ ‬שהשימוש‭ ‬במים‭ ‬בחג‭ ‬השבועות‭ ‬הוא‭ ‬כדינו‭ ‬של‭ "‬התשליך‭" ‬ומטרתו‭ ‬להרחיק‭ ‬מפגעים‭ ‬רעים‭ ‬ואת‭ ‬המזל‭ ‬הרע‭ ‬על־ידי‭ ‬שטיפתם‭ ‬במים‭. ‬מנהגים‭ ‬דומים‭ ‬מצויים‭ ‬באוכלוסייה‭ ‬דוברת‭ ‬בֶּרבֶּרית‭. ‬לדברי‭ ‬הרב‭ ‬יוסף‭ ‬משאש‭ (‬1974-1892‭), ‬בשנת‭ ‬1870‭ ‬תקנו‭ ‬חכמי‭ ‬מכּנס‭ ‬תקנה‭ ‬לבטל‭ ‬את‭ ‬מנהג‭ ‬התזת‭ ‬המים‭ ‬ומחו‭ ‬נגדו‭ ‬מדי‭ ‬שנה‭, ‬אך‭ ‬למרות‭ ‬תקנתם‭ ‬המשיך‭ ‬המנהג‭ ‬להתקיים‭.‬

פעולה‭ ‬טכסית‭ ‬של‭ ‬שימוש‭ ‬במים‭ ‬להסרת‭ ‬מפגעים‭ ‬והאמירות‭ ‬המתלוות‭ ‬אליה‭ ‬מזכירה‭ ‬פעולות‭ ‬דומות‭ ‬בקהילות‭ ‬יהודיות‭ ‬אחרות‭, ‬ומעידות‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬שהכוונה‭ ‬למנהג‭ ‬כלל‭ ‬אנושי‭ ‬עתיק‭ ‬יומין‭. ‬המוכר‭ ‬שבהם‭ ‬הוא‭ "‬התשליך‭" ‬שמקורו‭ ‬באשכנז‭. ‬העדויות‭ ‬לקיומו‭ ‬של‭ ‬מנהג‭ ‬זה‭ ‬לא‭ ‬קודמות‭ ‬לראשית‭ ‬המאה‭ ‬ה־15‭. ‬על‭ ‬פי‭ ‬עדויותיהם‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬משה‭ ‬איסרלישׂ‭ (‬1572-1520‭) ‬ור‭' ‬יעקב‭ ‬עמדן‭ (‬1776-1698‭) ‬המנהג‭ ‬התפשט‭ ‬כנראה‭ ‬באשכנז‭ ‬ובתימן‭ ‬רק‭ ‬במאה‭ ‬ה־16‭. ‬הספר‭ ‬הקבלי‭ ‬האנונימי‭ "‬חמדת‭ ‬ימים‭" ‬שחובר‭ ‬במאה‭ ‬ה־18‭ ‬מספק‭ ‬לקורא‭ (‬בפרק‭ ‬ז‭') ‬תיאור‭ ‬של‭ ‬הפעולה‭ ‬הטכסית‭ ‬המבוצעת‭ ‬במסורת‭ "‬התשליך‭". ‬כמו‭ ‬המִימוּנָה‭, "‬התשליך‭" ‬מתקיים‭ ‬בסיומו‭ ‬של‭ ‬חג‭ ‬או‭ ‬מועד‭, ‬במקרה‭ ‬זה‭, ‬לא‭ ‬בפסח‭ ‬אלא‭ ‬בראש‭ ‬השנה‭. ‬בשני‭ ‬המקרים‭ ‬הטכס‭ ‬מתקיים‭ ‬ליד‭ ‬מקור‭ ‬מים‭: "‬יש‭ ‬ללכת‭ ‬אל‭ ‬הים‭ ‬או‭ ‬אל‭ ‬באר‭ ‬מים‭ ‬חיים‭ ‬או‭ ‬מעיין‭ ‬אשר‭ ‬מחוץ‭ ‬לעיר‭". ‬בשני‭ ‬המקרים‭ ‬משליכים‭ ‬בפעולה‭ ‬טכסית־סמלית‭ ‬דבר‭ ‬שלילי‭ ‬מעל‭ ‬הגוף‭ ‬ומטביעים‭ ‬אותו‭ ‬במים‭: "‬ויגביה‭ ‬שני‭ ‬צדי‭ ‬הגלימה‭ ‬מחציה‭ ‬וכשיגיע‭ ‬ל‭'‬ותשליך‭ ‬למצולות‭ ‬ים‭' ‬אז‭ ‬ישלשלם‭ ‬וינערם‭ ‬וכן‭ ‬יעשה‭ ‬שלוש‭ ‬פעמים‭". ‬טכס‭ ‬התשליך‭ ‬מלווה‭ ‬באמירת‭ ‬משפט‭ ‬מסוף‭ ‬ספרו‭ ‬של‭ ‬הנביא‭ ‬מיכה‭ ‬המורשתי‭ ‬ביהודה‭ (‬מאה‭ ‬שמינית‭ ‬לפני‭ ‬הספירה‭): "‬וְתַשְׁלִיךְ‭ ‬בִּמְצֻלוֹת‭ ‬יָם‭ ‬כָּל־חַטֹּאותָם‭" (‬פרק‭ ‬ז‭' ‬פסוק‭ ‬י‭"‬ט‭). ‬אפשר‭ ‬לקשור‭ ‬בין‭ ‬פסוק‭ ‬זה‭ ‬לבין‭ ‬פעולה‭ ‬טכסית‭ ‬אחרת‭ ‬המוזכרת‭ ‬בשמואל‭ ‬א‭': "‬וַיִּשְׁאֲבוּ־מַיִם‭ ‬וַיִּשְׁפְּכוּ‭ ‬לִפְנֵי‭ ‬יְהוָה‭" (‬פרק‭ ‬ז‭' ‬פסוק‭ ‬ו‭'). ‬בשלושת‭ ‬המקרים‭ ‬מייחסים‭ ‬למים‭ ‬תכונה‭ ‬המרחיקה‭ ‬מן‭ ‬האדם‭ ‬דבר‭ ‬מזיק‭. ‬

דוגמה‭ ‬עתיקת‭ ‬יומין‭ ‬לפעולה‭ ‬טכסית‭ ‬להסרת‭ ‬נזק‭ ‬מוכרת‭ ‬לנו‭ ‬מ‭"‬כתבי‭ ‬המארות‭" (‬הקללות‭) ‬שנמצאו‭ ‬במצרים‭ (‬סקרה‭, ‬מוף‭, ‬מירגיסה‭) ‬מימי‭ ‬ססוסטריס‭ ‬ג‭' (‬1842-1878‭ ‬לפני‭ ‬הספירה‭) ‬מן‭ ‬השושלת‭ ‬ה־12‭. ‬מדובר‭ ‬בכ־175‭ ‬כדים‭ ‬או‭ ‬צלמיות‭ ‬מפוסלות‭ ‬ברישול‭, ‬עליהן‭ ‬נרשמה‭ ‬כתובת‭ ‬אחידה‭ ‬המורכבת‭ ‬משמו‭ ‬של‭ ‬נסיך‭ ‬זר‭, ‬מקום‭ ‬מושובו‭ "‬וכל‭ ‬המוכים‭ ‬יחד‭ ‬אתו‭". ‬הצלמיות‭ ‬והכדים‭ ‬שימשו‭ ‬לטכס‭ ‬שמטרתו‭ "‬להכניע‭ ‬בפחד‭ ‬את‭ ‬האנשים‭ ‬ולשעבד‭ ‬את‭ ‬האדמות‭ ‬ואת‭ ‬אנשי‭ ‬כל‭ ‬הארצות‭ ‬הזרות‭ ‬תחת‭ ‬רגלי‭ ‬המלך‭". ‬להשגת‭ ‬מטרתם‭ ‬שברו‭ ‬המצרים‭ ‬את‭ ‬הכדים‭ ‬והצלמיות‭ ‬וטמנו‭ ‬אותם‭ ‬עמוק‭ ‬באדמה‭. ‬כוונתה‭ ‬של‭ ‬פעולת‭ ‬שבירה‭ ‬זו‭ ‬היתה‭ ‬לנטרל‭ ‬על־ידי‭ ‬פעולה‭ ‬מאגית‭ ‬את‭ ‬אויבי‭ ‬מצרים‭. ‬שמה‭ ‬של‭ ‬הפעולה‭ ‬המתבצעת‭ ‬במים‭ ‬ביום‭ ‬המִימוּנָה‭ "‬בוּ‭ ‬הְרָּאס‭" ‬אף‭ ‬היא‭ ‬מזכירה‭ ‬פעולה‭ ‬של‭ ‬שבירה‭ ‬והשלכה‭. ‬בכל‭ ‬המקרים‭ ‬הנזכרים‭, ‬מתבצעת‭ ‬פעולה‭ ‬טכסית‭ ‬טעונת‭ ‬סמליות‭ ‬שמטרתה‭ ‬להרחיק‭ ‬חטאים‭, ‬סכנות‭ ‬או‭ ‬מזל‭ ‬רע‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬השלכת‭ ‬חפץ‭, ‬ניעורו‭ ‬במים‭ ‬או‭ ‬הטמנתו‭ ‬באדמה‭, ‬כדי‭ ‬שלא‭ ‬תהייה‭ ‬לו‭ ‬יותר‭ ‬תקומה‭ ‬ושלא‭ ‬יוכל‭ ‬יותר‭ ‬להזיק‭. ‬העיקרון‭ ‬הפועל‭ ‬במקרה‭ ‬זה‭ ‬הוא‭ ‬מאבק‭ ‬במזיק‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬פגיעה‭ ‬ישירה‭ ‬בו‭. ‬גם‭ ‬בספר‭ "‬ההתגלות‭" (‬אפוקליפסה‭) ‬מסוף‭ ‬המאה‭ ‬הראשונה‭ ‬יוחנן‭ ‬מפטמוס‭ ‬מתאר‭ ‬טכס‭ ‬דומה‭ ‬שמטרתו‭ ‬להכניע‭ ‬את‭ ‬רומה‭ ‬היא‭ ‬בבל‭ ‬בלשונו‭: "‬‬וַיִּשָׂא‭‭ ‬‬מַלְאָךְ‭‭ ‬‬נוֹרָא‭‭ ‬‬אֶבֶן‭‭ ‬‬גְּדוֹלָה‭‭ ‬‬כְּאֶבֶן‭‭ ‬‬רֵיחַיִם‭‭ ‬ ‭   ‬‬וַיַּשְׁלִיכֶהָ‭‭ ‬‬אֶל־תּוֹךְ‭‭ ‬‬הַיָּם‭‭ ‬‬וַיֹּאמַר‭‭ ‬‬כָּכָה‭‭ ‬‬תֻּשְׁלַךְ‭‭ ‬‬בְּשֶׁצֶף‭ ‭   ‬‬בָּבֶל‭‭ ‬‬הָעִיר‭‭ ‬‬הַגְּדוֹלָה‭‭ ‬‬וְלֹא‭‭ ‬‬תִּמָּצֵא‭‭ ‬‬עוֹד‭" ‬ ‭(‬‬חזון‭‭ ‬‬יוחנן‭‭ ‬‬יח‭‭ ‬‬כא‭)‬

‭*‬

לעומת‭ ‬מנהגי‭ ‬יום‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬ליל‭ ‬החג‭ ‬מספק‭ ‬לנו‭ ‬רמזים‭ ‬מעט‭ ‬שונים‭ ‬על‭ ‬מהותו‭. ‬הדבר‭ ‬הבולט‭ ‬והמרכזי‭ ‬בו‭ ‬הוא‭ ‬השולחן‭ ‬הערוך‭ ‬בפני‭ ‬אורחים‭ ‬רבים‭. ‬חשוב‭ ‬לציין‭ ‬שאין‭ ‬זה‭ ‬שולחן‭ ‬שנועד‭ ‬לסעודת‭ ‬חג‭ ‬משפחתית‭. ‬אין‭ ‬בו‭ ‬מטעמים‭ ‬ומנות‭ ‬המקובלים‭ ‬בארוחות‭ ‬חג‭. ‬כל‭ ‬מרכיביו‭ ‬אינם‭ ‬אלא‭ ‬סמלים‭, ‬שאף‭ ‬אם‭ ‬טועמים‭ ‬מהם‭, ‬אינם‭ ‬מהווים‭ ‬סעודת‭ ‬חג‭ ‬רגילה‭. ‬קיומם‭ ‬הוא‭ ‬כמעט‭ ‬בבחינת‭ "‬אין‭ ‬לנו‭ ‬רשות‭ ‬להשתמש‭ ‬בהם‭ ‬אלא‭ ‬לראותם‭ ‬בלבד‭". ‬נעדרים‭ ‬משולחן‭ ‬זה‭ ‬תבשילים‭ ‬מורכבים‭ ‬הנהוגים‭ ‬במטבח‭ ‬המרוקאי‭. ‬על‭ ‬השולחן‭ ‬ערוכים‭ ‬בקפידה‭ ‬מרכיבי‭ ‬מזון‭ ‬שמצויים‭ ‬באופן‭ ‬תקני‭ ‬על‭ ‬כל‭ ‬שולחן‭ ‬של‭ ‬ערב‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬עם‭ ‬הבדלים‭ ‬קלים‭ ‬המשתנים‭ ‬מקהילה‭ ‬לקהילה‭ ‬וממשפחה‭ ‬למשפחה‭. ‬הם‭ ‬כוללים‭ ‬דברי‭ ‬מתיקה‭, ‬חלב‭ ‬ומוצריו‭, ‬קמח‭ ‬לבן‭, ‬בצק‭ ‬שמרים‭, ‬שמן‭ ‬זית‭, ‬דבש‭, ‬גוש‭ ‬סוכר‭ ‬ושיבולי‭ ‬חיטה‭ ‬ושעורה‭, ‬ולצדם‭ ‬חומרי‭ ‬נוי‭ ‬במגוון‭ ‬עשיר‭ ‬של‭ ‬צמחים‭ ‬ירוקים‭ ‬וריחניים‭, ‬פרחים‭ ‬וירק‭ ‬מן‭ ‬השדה‭. ‬

לא‭ ‬קשה‭ ‬להבחין‭ ‬בעובדה‭ ‬שחומרים‭ ‬אלה‭ ‬המעטרים‭ ‬את‭ ‬השולחן‭ ‬ודרך‭ ‬הצגתם‭ ‬נועדו‭ ‬לסמל‭ ‬שפע‭ ‬וברכה‭. ‬בערב‭ ‬זה‭ ‬המשפחה‭ ‬אינה‭ ‬מתיישבת‭ ‬לארוחה‭ ‬סביב‭ ‬השולחן‭ ‬כבימי‭ ‬חג‭, ‬והמאכלים‭ ‬אינם‭ ‬מיועדים‭ ‬להשביע‭ ‬את‭ ‬בני‭ ‬המשפחה‭. ‬גם‭ ‬האורחים‭ ‬העורכים‭ ‬ביקורים‭ ‬מבית‭ ‬לבית‭ ‬אינם‭ ‬שוהים‭ ‬בכל‭ ‬מקום‭ ‬אלא‭ ‬דקות‭ ‬בלבד‭, ‬הזמן‭ ‬הנחוץ‭ ‬להתכבד‭ ‬בתמר‭ ‬לח‭ ‬טבול‭ ‬בחמאה‭ ‬טרייה‭ ‬ולקבל‭ ‬ברכה‭ ‬מן‭ ‬המארח‭. ‬נוכחותם‭ ‬על‭ ‬השולחן‭ ‬של‭ ‬דג‭ ‬חי‭ ‬בתוך‭ ‬קערת‭ ‬מים‭, ‬חמישה‭ ‬תרמילי‭ ‬פול‭ ‬ירוק‭ ‬או‭ ‬חמש‭ ‬טביעות‭ ‬אצבעות‭ ‬נעוצים‭ ‬בעיסת‭ ‬בצק‭, ‬צמידי‭ ‬זהב‭ ‬בתוך‭ ‬קערת‭ ‬בצק‭, ‬מטבעות‭ ‬כסף‭ ‬בשווי‭ ‬חמישה‭ ‬פרנק‭ ‬או‭ ‬ריאל‭, ‬ותכשיט‭ ‬נפוץ‭ ‬בצורת‭ ‬כף‭ ‬יד‭ ‬פרוסת‭ ‬אצבעות‭, ‬כולם‭ ‬יחד‭ ‬מעידים‭ ‬בנוכחותם‭ ‬החזותית‭ ‬על‭ ‬סמליותם‭. ‬מרכיבים‭ ‬אלה‭, ‬כולל‭ ‬הספרה‭ ‬חמש‭, ‬מכוונים‭ ‬לדבר‭ ‬מרכזי‭ ‬באמונה‭ ‬העממית‭ ‬בארצות‭ ‬רבות‭: ‬המזל‭ ‬שיביא‭ ‬לבית‭ ‬ולדייריו‭ ‬שפע‭ ‬ואושר‭. ‬בשר‭ ‬ותבשילים‭ ‬רגילים‭, ‬מאכלים‭ ‬חריפים‭, ‬פלפל‭ ‬שחור‭ ‬או‭ ‬קפה‭ ‬שחור‭ ‬לא‭ ‬ימצאו‭ ‬את‭ ‬מקומם‭ ‬בשולחן‭ ‬המִימוּנָה‭. ‬גם‭ ‬הברכה‭ ‬הנאמרת‭ ‬בערבית‭ ‬סביב‭ ‬שולחן‭ ‬זה‭ ‬לכל‭ ‬אורח‭ ‬המוזמן‭ ‬להתפעל‭ ‬מן‭ ‬השולחן‭ ‬היא‭ "‬תְרְבְּחוּ‭ ‬וּתְסָעדוּ‭", ‬שניתן‭ ‬לתרגמו‭ ‬כ‭"‬תצליחו‭ ‬ושיתמזל‭ ‬גורלכם‭". ‬דמותו‭ ‬של‭ ‬המזל‭ ‬הטוב‭ ‬היא‭ ‬אם‭ ‬כן‭ ‬הגיבור‭ ‬המרכזי‭ ‬של‭ ‬הבית‭ ‬בו‭ ‬נערכת‭ ‬החגיגה‭. ‬כמו‭ ‬כן‭ ‬ניתן‭ ‬לומר‭ ‬שאין‭ ‬מדובר‭ ‬בעצם‭ ‬בחג‭ ‬במובן‭ ‬המקובל‭ ‬אלא‭ ‬בטכס‭ ‬או‭ ‬בסדרת‭ ‬טכסים‭ ‬בעלי‭ ‬משמעות‭ ‬סמלית‭ ‬כמו־פולחנית‭.‬

נשאלת‭ ‬השאלה‭, ‬עבור‭ ‬מי‭ ‬נערך‭ ‬שולחן‭ ‬זה‭? ‬התשובה‭ ‬מצויה‭ ‬בשתי‭ ‬שורות‭ ‬שיר‭ ‬שנוהגים‭ ‬לשיר‭ ‬לאורך‭ ‬החג‭: "‬אָה‭ ‬לַאלָה‭ ‬מִימוּנָה‭ / ‬אָה‭ ‬מְבַּרכָּה‭ ‬מְסְעוּדָה‭", ‬שתרגומם‭: "‬הו‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬הגבירה‭ / ‬הו‭ ‬מבורכת‭ ‬בת־מזל‭". ‬הפנייה‭ ‬מהללת‭ ‬דמות‭ ‬נשית‭ ‬בשם‭ ‬מִימוּנָה‭, ‬לה‭ ‬מייחסים‭ ‬תכונות‭ ‬של‭ ‬מזל‭ ‬וברכה‭. ‬גבירה‭ ‬זו‭ ‬היא‭ ‬ספק‭ ‬אלילה‭ ‬ספק‭ ‬שׁדה‭ ‬שהיחס‭ ‬אליה‭ ‬אינו‭ ‬שלילי‭. ‬הפנייה‭ ‬אליה‭ ‬באמצעות‭ ‬שולחן‭ ‬החג‭ ‬אמורה‭ ‬לשכנעה‭ ‬להרעיף‭ ‬עלינו‭ ‬מזל‭ ‬שבא‭ ‬לידי‭ ‬ביטוי‭ ‬בשפע‭ ‬התקרובות‭ ‬המוצגות‭ ‬על‭ ‬השולחן‭. ‬הקשר‭ ‬שנוצר‭ ‬בין‭ ‬השולחן‭ ‬למזל‭ ‬מוכר‭ ‬לנו‭ ‬היטב‭ ‬ממקורות‭ ‬קדומים‭. ‬החשוב‭ ‬שבהם‭ ‬מיוחס‭ ‬לנביא‭ ‬ישעיהו‭ ‬בן־אמוץ‭ (‬אך‭ ‬הוא‭ ‬ככל‭ ‬כנראה‭ ‬פרי‭ ‬עטו‭ ‬של‭ "‬ישעיהו‭ ‬השלישי‭" ‬מן‭ ‬התקופה‭ ‬הפרסית‭): "‬וְאַתֶּם‭ ‬עֹזְבֵי‭ ‬יְהוָה‭, ‬הַשְּׁכֵחִים‭ ‬אֶת‭ ‬הַר‭ ‬קָדְשִׁי‭, ‬הַעֹרְכִים‭ ‬לַגַּד‭ ‬שֻׁלְחָן‭ ‬וְהַמְמַלְאִים‭ ‬לַמְנִי‭ ‬מִמְסָךְ‭" (‬פרק‭ ‬ס‭"‬ה‭ ‬פסוק‭ ‬י‭"‬א‭). ‬לפני‭ ‬שהפך‭ ‬לשם‭ ‬של‭ ‬נחלה‭ ‬בעבר‭ ‬הירדן‭ ‬המזרחי‭ ‬ושל‭ ‬השבט‭ ‬האפונימי‭, ‬גד‭ ‬הוא‭ ‬בראש‭ ‬ובראשונה‭ ‬האל‭ ‬הצידוני‭ "‬גד‭ ‬שמים‭" ‬וגם‭ ‬האל‭ ‬הבבלי‭ ‬בעל‭-‬גד‭, ‬אל‭ ‬המזל‭ ‬או‭ ‬גורל‭ ‬הטוב‭. ‬במקרא‭ ‬הוא‭ ‬סוג‭ ‬של‭ ‬אורקל‭ ‬או‭ ‬של‭ ‬נביא‭ ‬מבשר‭, ‬המבצע‭ ‬טכס‭ ‬מאגי‭ ‬באמצעות‭ ‬אורים‭ ‬ותומים‭. ‬לאה‭ ‬אשת‭ ‬יעקב‭ ‬קוראת‭ ‬לבנה‭ ‬גד‭ ‬כי‭ "‬בא‭ ‬גד‭" ‬שמובנו‭ ‬בא‭ ‬המזל‭ (‬בראשית‭ ‬ל‭' ‬יא‭'). ‬בהמשך‭ ‬הפך‭ ‬גד‭ ‬לשם‭ ‬נרדף‭ ‬למזל‭ ‬או‭ ‬לגורל‭. ‬ברור‭ ‬אם‭ ‬כך‭ ‬שהפנייה‭ ‬לגד‭, ‬אל‭ ‬המזל‭, ‬באמצעות‭ ‬שולחן‭ ‬ערוך‭, ‬מטרתה‭ ‬לפייסו‭ ‬בדרכי‭ ‬נעם‭ ‬כדי‭ ‬למנוע‭ ‬נזקים‭. ‬פנייה‭ ‬פייסנית‭ ‬זו‭ ‬שונה‭ ‬מן‭ ‬הפעולה‭ ‬הטכסית‭ ‬ביום‭ ‬החג‭ ‬המנסה‭ ‬לפגוע‭ ‬במזיק‭ ‬על‭-‬ידי‭ ‬הטבעתו‭ ‬במים‭.‬

שיטה‭ ‬זו‭ ‬של‭ ‬פנייה‭ ‬לאל‭ ‬המזל‭ ‬כדי‭ ‬לפייסו‭, ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬הקריאה‭ ‬בכוכבים‭, ‬גונתה‭ ‬בידי‭ ‬נביאי‭ ‬שיבת‭ ‬ציון‭ ‬ובידי‭ ‬עורכי‭ ‬המקרא‭ ‬המאוחרים‭ ‬מן‭ ‬האסכולה‭ ‬הכהנית‭, ‬בגלל‭ ‬היותה‭ ‬מושפעת‭ ‬ממנהגי‭ ‬עמים‭ ‬זרים‭ ‬בימי‭ ‬גלות‭ ‬בבל‭. ‬בספר‭ ‬דברים‭ ‬פרק‭ ‬ל‭"‬ב‭, ‬פסוק‭ ‬ט‭"‬ו‭-‬ט‭"‬ז‭, ‬המחבר‭ ‬מאשים‭ ‬את‭ ‬ישראל‭ ‬שהוא‭ ‬זובח‭ ‬לשׁדים‭ ‬חדשים‭ ‬ולא‭ ‬לאלוהים‭: "‬יִזְבְּחוּ‭ ‬לַשֵּׁדִים‭ ‬לֹא‭ ‬אֱלֹהַּ‭,‬ אֱלֹהִים‭ ‬לֹא‭ ‬יְדָעוּם‭;‬ ‭   ‬חֲדָשִׁים‭ ‬מִקָּרֹב‭ ‬בָּאוּ‭",‬ לֹא‭ ‬שְׂעָרוּם‭ ‬אֲבֹתֵיכֶם‭". ‬באותה‭ ‬לשון‭ ‬אוסר‭ ‬ספר‭ ‬ויקרא‭, ‬פרק‭ ‬י‭"‬ז‭ ‬פסוק‭ ‬ז‭', ‬את‭ ‬הזבחים‭ ‬שעורכים‭ ‬בני‭ ‬ישראל‭ ‬לשעירים‭ (‬שם‭ ‬אחר‭ ‬לשׁדים‭): "‬וְלֹא‭ ‬יִזְבְּחוּ‭ ‬עוֹד‭ ‬אֶת‭ ‬זִבְחֵיהֶם‭ ‬לַשְּׂעִירִם‭ ‬אֲשֶׁר‭ ‬הֵם‭ ‬זֹנִים‭ ‬אַחֲרֵיהֶם‭". ‬אין‭ ‬ספק‭ ‬אם‭ ‬כך‭ ‬שריבוי‭ ‬הגינויים‭ ‬במקרא‭ ‬מעיד‭ ‬על‭ ‬תופעה‭ ‬נפוצה‭ ‬בתקופת‭ ‬המלוכה‭ ‬של‭ ‬עריכת‭ ‬זבחים‭ ‬כדי‭ ‬לפייס‭ ‬שדים‭. ‬גם‭ ‬הפסוק‭ ‬בתהילים‭ ‬מזמור‭ ‬כ‭"‬ג‭ ‬פסוק‭ ‬ה‭':‬  ‭"‬תַּעֲרֹךְ‭ ‬לְפָנַי‭ ‬שֻׁלְחָן‭ ‬נֶגֶד‭ ‬צֹרְרָי‭" ‬רומז‭ ‬כנראה‭ ‬לאותו‭ ‬מנהג‭ ‬של‭ ‬עריכת‭ ‬שולחן‭ ‬להרחקת‭ ‬מזיקים‭. ‬ריבוי‭ ‬הגינויים‭ ‬מהווה‭ ‬הוכחה‭ ‬ברורה‭ ‬למידת‭ ‬תפוצתה‭ ‬של‭ ‬התופעה‭ ‬בקרב‭ ‬העם‭.‬

בתקופת‭ ‬המשנה‭ ‬נמשך‭ ‬המאבק‭ ‬במנהג‭ ‬עריכת‭ ‬סעודות‭ ‬לאלים‭ ‬ולשׁדים‭ ‬לשם‭ ‬שמירה‭ ‬מפני‭ ‬נזיקים‭. ‬את‭ ‬המנהג‭ ‬הפסול‭ ‬ייחסו‭ ‬ל‭"‬אמורי‭" ‬בהתכוונם‭ ‬לבבלים‭ ‬שעבדו‭ ‬את‭ ‬מאורות‭ ‬השמים‭ (‬כוכבים‭ ‬ומזלות‭): "‬האומר‭ ‬הוסיפו‭ ‬על‭ ‬השולחן‭ ‬הרי‭ ‬זה‭ ‬מדרכי‭ ‬האמורי‭" (‬תוספתא‭ ‬שבת‭ ‬י‭"‬ז‭), "‬האומר‭ ‬שתו‭ ‬והותירו‭ ‬הרי‭ ‬זה‭ ‬מדרכי‭ ‬האמורי‭" (‬שם‭, ‬ח‭'), "‬והעורך‭ ‬לפניה‭ [‬לפני‭ ‬היולדת‭] ‬שולחן‭ ‬הרי‭ ‬זה‭ ‬מדרכי‭ ‬האמורי‭" (‬שם‭, ‬ז‭'), "‬השופך‭ ‬מים‭ ‬ברשות‭ ‬הרבים‭ [‬‮…‬‭] ‬הרי‭ ‬זה‭ ‬מדרכי‭ ‬האמורי‭" (‬שם‭, ‬י‭"‬ח‭). ‬במסכת‭ ‬חגיגה‭ (‬טז‭, ‬ע‭"‬א‭) ‬מתוארים‭ ‬השׁדים‭ ‬כייצורי‭ ‬אנוש‭ ‬שאוכלים‭ ‬ושותים‭ ‬ואף‭ ‬פרים‭ ‬כבני‭ ‬אדם‭, ‬לכן‭ ‬נהגו‭ ‬לפייסם‭ ‬ולשדלם‭ ‬במאכלים‭. ‬ספר‭ ‬הזוהר‭ ‬מפרש‭ ‬את‭ ‬המילה‭ ‬פְּתוֹרָה‭ ‬בפסוק‭ "‬וַיִּשְׁלַח‭ ‬מַלְאָכִים‭ ‬אֶל‭ ‬בִּלְעָם‭ ‬בֶּן־בְּעֹר‭ ‬פְּתוֹרָה‭ ‬אֲשֶׁר‭ ‬עַל‭ ‬הַנָּהָר‭" (‬במדבר‭ ‬כ‭"‬ה‭, ‬פסוק‭ ‬ה‭') ‬כשולחן‭, ‬לפי‭ ‬הארמית‭. ‬הוא‭ ‬מסיק‭ ‬מכך‭ ‬שהנביא‭ ‬הארמי‭ ‬בלעם‭ ‬היה‭ ‬עורך‭ ‬שם‭ ‬שולחן‭ ‬כל‭ ‬יום‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬הכתוב‭ "‬הַעֹרְכִים‭ ‬לַגַּד‭ ‬שֻׁלְחָן‭", ‬כי‭ ‬זהו‭ ‬תיקונם‭ ‬של‭ ‬שׁדים‭: "‬עורכים‭ ‬בפניהם‭ ‬שולחן‭ ‬במאכל‭ ‬ובמשתה‭ ‬ועושים‭ ‬כשפים‭ ‬ומקטרים‭ ‬לפני‭ ‬השולחן‭ ‬ומתכנסים‭ ‬שם‭ ‬כל‭ ‬רוחות‭ ‬הטומאה‭" (‬במדבר‭, ‬בלק‭, ‬תרגום‭ ‬מארמית‭).‬

עריכת‭ ‬שולחן‭ ‬לשׁד‭ ‬המזל‭ ‬כדי‭ ‬לפייסו‭ ‬מנוגדת‭ ‬לכאורה‭ ‬למאבק‭ ‬בכוחות‭ ‬הרשע‭ ‬כדי‭ ‬להרחיק‭ ‬את‭ ‬נזקיהם‭. ‬בטכס‭ "‬התשליך‭" ‬ובכתבי‭ ‬המארות‭ ‬מתבצעת‭ ‬מלחמה‭ ‬במזיקים‭ ‬הרעים‭ ‬באמצעות‭ ‬פעולות‭ ‬אלימות‭ ‬סמליות‭ ‬כדי‭ ‬להכניעם‭ ‬ולבטל‭ ‬את‭ ‬פגיעתם‭ ‬האפשרית‭. ‬כך‭ ‬גם‭ ‬בטכס‭ "‬בוּ‭ ‬הְרָאס‭" ‬ביום‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬בו‭ ‬משליכים‭ ‬למצולות‭ ‬את‭ ‬המזל‭ ‬הרע‭. ‬לעומת‭ ‬זה‭, ‬בליל‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬נוקטים‭ ‬בשיטה‭ ‬הפוכה‭ ‬שמטרתה‭ ‬לפייס‭ ‬ולשדל‭ ‬את‭ ‬השׁדים‭ ‬או‭ ‬את‭ ‬אלי‭ ‬המזל‭ ‬באמצעות‭ ‬מנעמי‭ ‬השולחן‭. ‬מוכרת‭ ‬לנו‭ ‬דרך‭ ‬נוספת‭ ‬נפוצה‭ ‬ביהדות‭ ‬מרוקו‭ ‬המרחיקה‭ ‬את‭ ‬פגיעתם‭ ‬של‭ ‬שׁדים‭ ‬ושׁדות‭ ‬באמצעות‭ ‬קמעות‭ ‬ובשימוש‭ ‬בנוסחאות‭ ‬מגיות‭ ‬המנטרלות‭ ‬את‭ ‬פגיעתם‭. ‬ברם‭, ‬בשלוש‭ ‬השיטות‭ ‬השונות‭ ‬המטרה‭ ‬זהה‭: ‬המזל‭ ‬הרע‭ ‬מורחק‭, ‬מנוטרל‭ ‬או‭ ‬מפויס‭ ‬כדי‭ ‬לבטל‭ ‬את‭ ‬פגיעתו‭ ‬הרעה‭. ‬הטכסים‭ ‬והפעולות‭ ‬יכולים‭ ‬להיות‭ ‬שונים‭ ‬באופיים‭, ‬אך‭ ‬כולם‭ ‬מובילים‭ ‬למטרה‭ ‬זהה‭. ‬פיוס‭ ‬השׁדים‭ ‬בליל‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬והרחקת‭ ‬המזל‭ ‬הרע‭ ‬למחרת‭, ‬יביאו‭ ‬מזל‭ ‬לפרט‭ ‬ולמשפחתו‭ ‬וימנעו‭ ‬מהם‭ ‬נזקים‭.‬

החל‭ ‬מן‭ ‬המאה‭ ‬ה־15‭, ‬ספרות‭ ‬המגיה‭ (‬גרימוּאָר‭) ‬מספקת‭ ‬לנו‭ ‬מידע‭ ‬על‭ ‬סוגי‭ ‬שׁדים‭ ‬ועל‭ ‬הדרכים‭ ‬להילחם‭ ‬בהם‭ ‬או‭ ‬לפייסם‭. ‬היא‭ ‬אף‭ ‬מובילה‭ ‬אותנו‭ ‬לדמות‭ ‬שׁד‭ ‬הקשורה‭ ‬ישירות‭ ‬למִימוּנָה‭. ‬החיבור‭ ‬המפורסם‭ ‬בקרב‭ ‬העוסקים‭ ‬במגיה‭ "‬ספר‭ ‬מפתח‭ ‬שלמה‭" ‬Clavicul‮>‬‭ ‬Salomonis‭ ‬מקורו‭ ‬כנראה‭ ‬בספרד‭ ‬שלפני‭ ‬המאה‭ ‬ה־15‭, ‬אך‭ ‬מיוחס‭ ‬לשלמה‭ ‬המלך‭. ‬לפי‭ ‬עדותו‭ ‬של‭ ‬מחבר‭ ‬ספר‭ "‬שלשלת‭ ‬הקבלה‭", ‬גדליהו‭ ‬בן‭ ‬יחייא‭: "‬שלמה‭ ‬המלך‭ ‬חיבר‭ ‬ספרים‭ ‬והשבעות‭ ‬נגד‭ ‬שטנים‭ ‬ונקראו‭ '‬מפתח‭ ‬שלמה‭'". ‬הוא‭ ‬מכיל‭ ‬תיאורים‭ ‬רבים‭ ‬על‭ ‬מלאכים‭, ‬שׁדים‭ ‬וכוכבים‭ ‬בעלי‭ ‬חמישה‭ ‬קדקודים‭ (‬פֶׄנטקל‭) ‬המשמשים‭ ‬להשבעת‭ ‬שׁדים‭. ‬כתב‭ ‬היד‭ ‬המוקדם‭ ‬ביותר‭ ‬שברשותנו‭ ‬מן‭ ‬המאה‭ ‬ה־16‭, ‬נמצא‭ ‬בבריטיש‭ ‬מיוזאום‭ ‬בלונדון‭. ‬באופן‭ ‬מפתיע‭, ‬אחד‭ ‬מן‭ ‬השׁדים‭ ‬המוזכרים‭ ‬בו‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬אחר‭ ‬מאשר‭ "‬מִימוּן‭ ‬השחור‭ ‬בארץ‭ ‬המערב‭" ‬שמציג‭ ‬את‭ ‬עצמו‭ "‬אני‭ ‬פלוני‭ ‬מִימוּן‭ ‬הגדול‭ ‬אשר‭ ‬בידי‭ ‬מפתחות‭ ‬המלבושים‭ ‬והאוצרות‭". ‬ברור‭ ‬אם‭ ‬כך‭ ‬שמקורו‭ ‬של‭ ‬אותו‭ ‬שׁד‭ ‬גדול‭ ‬ושחור‭ ‬בעל‭ ‬שם‭ ‬ערבי‭, ‬הגיע‭ ‬לספרד‭ ‬מצפון־אפריקה‭ (‬מערב‭=‬מע‭'‬ריב‭=‬מגרב‭). ‬המחבר‭, ‬ספק‭ ‬יהודי‭ ‬ספק‭ ‬נוצרי‭, ‬מסביר‭: "‬ביום‭ ‬ז‭' ‬שבתי‭ [‬מזל‭ ‬שבתאי‭] ‬מִימוּן‭ ‬מלך‭ ‬ומשרתיו‭ ‬והם‭ ‬משועבדים‭ ‬לשבתי‭ ‬ולרוחות‭ ‬הנקראים‭ ‬אפריקוש‭. ‬טבעיהם‭ ‬להוליד‭ ‬מחלוקת‭ ‬ושנאה‭ ‬ומחשבות‭ ‬רעות‭ ‬ולתת‭ ‬עופרת‭ ‬כפי‭ ‬החפץ‭ ‬להרוג‭ ‬מי‭ ‬שיהיה‭ ‬להאביד‭".‬

אנו‭ ‬למדים‭ ‬מכתב‭ ‬יד‭ ‬נוסף‭, ‬כנראה‭ ‬ממרוקו‭ ‬מן‭ ‬המאה‭ ‬ה־16‭ ‬לערך‭, ‬שאת‭ ‬הסעודה‭ ‬ערכו‭ ‬גם‭ ‬למלך‭ ‬מִימוּן‭ ‬וגם‭ ‬לבת‭ ‬זוגו‭: "‬אני‭ ‬משביע‭ ‬עליכם‭ [‬‮…‬‭] ‬שתביאו‭ ‬המלך‭ ‬מִימוּן‭ ‬ותבוא‭ ‬גם‭ ‬המלכה‭ ‬עמו‭ [‬‮…‬‭] ‬ושיביאו‭ ‬שם‭ ‬שני‭ ‬כבשים‭ ‬אחד‭ ‬שחור‭ ‬ואחד‭ ‬לבן‭ ‬וישחטום‭ ‬ויפשטום‭ ‬ויבשלום‭". ‬לראשונה‭ ‬מופיעה‭ ‬לצד‭ ‬השׁד‭ ‬הגדול‭ ‬מִימוּן‭ ‬גם‭ ‬המלכה‭ ‬מִימוּנָה‭. ‬כך‭ ‬פונים‭ ‬אליה‭ ‬עד‭ ‬היום‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭: "‬אָה‭ ‬לַאלָה‭ ‬מִימוּנָה‭, ‬אָה‭ ‬מְבַּרכָּה‭ ‬מְסְעוּדָה‭", (‬הו‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬הגבירה‭, ‬הו‭ ‬מבורכת‭ ‬בת־מזל‭).‬

דרכי‭ ‬המאבק‭ ‬בשׁדים‭, ‬בשידולם‭ ‬ובפיוסם‭ ‬התפתחו‭ ‬והתגוונו‭ ‬במשך‭ ‬הדורות‭. ‬מקובלים‭ ‬כתבו‭ ‬קמיעות‭ "‬בדוקות‭ ‬ומנוסות‭" ‬לאנשים‭ ‬בשעת‭ ‬צרה‭ ‬ומכאוב‭ ‬ו‭"‬שמירה‭ ‬ליולדת‭" ‬אחרי‭ ‬לידת‭ ‬תינוק‭. ‬הנשים‭ ‬נטלו‭ ‬חלק‭ ‬נכבד‭ ‬במאבק‭ ‬בשׁדים‭ ‬בגלל‭ ‬החרדות‭ ‬שלאחר‭ ‬הלידה‭ ‬והפחד‭ ‬מתמותת‭ ‬תינוקות‭ (‬מרבה‭ ‬נשים‭, ‬מרבה‭ ‬כשפים‭). ‬בקרב‭ ‬מקובלים‭ ‬ויודעי‭ ‬חכמת‭ ‬הנסתר‭, ‬ידיעת‭ ‬שמות‭ ‬של‭ ‬שׁדים‭ ‬והדרך‭ ‬להילחם‭ ‬בנזקיהם‭ ‬היה‭ ‬דבר‭ ‬קריטי‭ ‬כפיקוח‭ ‬נפש‭. ‬אין‭ ‬להתפלא‭ ‬שדמותו‭ ‬של‭ ‬השׁד‭ ‬מִימוּן‭ ‬השחור‭ ‬עבר‭ ‬מצפון־אפריקה‭ ‬לפולין‭ ‬ולאשכנז‭ ‬ישירות‭ ‬או‭ ‬דרך‭ ‬ספרד‭ ‬כדי‭ ‬להביא‭ ‬ישועה‭ ‬לחולים‭ ‬בשעת‭ ‬צרה‭. ‬נציין‭ ‬דוגמאות‭ ‬אחדות‭ ‬שהובאו‭ ‬בחלקם‭ ‬במאמרו‭ ‬י‭' ‬איינהורן‭. ‬הספר‭ "‬תולדות‭ ‬אדם‭" ‬מאת‭ ‬אליהו‭ ‬בעל‭ ‬שם‭ (‬פולין‭ ‬1555‭ - ‬פראג‭ ‬1636‭), ‬מייסד‭ ‬חבורת‭ ‬הצדיקים‭ ‬הנסתרים‭, ‬ויואל‭ ‬בעל‭ ‬שם‭ ‬מזמשטֶש‭ ‬תלמידו‭, ‬חובר‭ ‬אמנם‭ ‬באשכנז‭ ‬אך‭ ‬מעיד‭ ‬על‭ ‬השפעה‭ ‬צפון־אפריקאית‭ ‬בתחום‭ ‬הנסתר‭ ‬והרפואה‭ ‬העממית‭. ‬מתברר‭ ‬שאף‭ ‬בפולין‭ ‬הרחוקה‭ ‬הכירו‭ ‬את‭ ‬מִימוּן‭ ‬המכונה‭ ‬כאן‭ ‬מִימוּן‭ ‬בן‭ ‬נח‭. ‬בסימן‭ ‬קל‭"‬ד‭ ‬נאמר‭: "[‬‮…‬‭] ‬כל‭ ‬רוח‭ ‬ופגע‭ ‬רע‭ ‬ומקרה‭ ‬רע‭, ‬כל‭ ‬מה‭ ‬שהפה‭ ‬יוכל‭ ‬לדבר‭ ‬והלב‭ ‬לחשוב‭ ‬הן‭ ‬מחמת‭ ‬כישוף‭ ‬או‭ ‬מחמת‭ ‬עין‭ ‬הרע‭ [‬‮…‬‭] ‬הן‭ ‬מכת‭ ‬אשמדאי‭ ‬הזקן‭ [‬‮…‬‭] ‬הן‭ ‬מכת‭ ‬מִימוּן‭ ‬בן‭ ‬נֹח‭, ‬הן‭ ‬מכת‭ ‬לילית‭ [‬‮…‬‭]". ‬הנה‭ ‬לנו‭ ‬בן‭ ‬זוגה‭ ‬של‭ ‬לַאלָה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬בדמות‭ ‬מִימוּן‭ ‬בן‭ ‬נֹח‭, ‬שׁד‭ ‬נורא‭ ‬כדוגמת‭ ‬אשמדאי‭ ‬ולילית‭, ‬שהיה‭ ‬כה‭ ‬מפורסם‭ ‬במרוקו‭ ‬בספרות‭ ‬הקבלה‭ ‬והגיע‭ ‬כבר‭ ‬במאה‭ ‬ה־16‭ ‬לקהילות‭ ‬אשכנז‭ ‬והתאזרח‭ ‬בה‭. ‬

השׁד‭ ‬מִימוּן‭ ‬השחור‭ ‬מופיע‭ ‬כאל־שׁד‭ ‬בשם‭ ‬מִימוּן‭ ‬בן‭ ‬זנגי‭ ‬בספר‭ "‬מזלות‭ ‬וקמיעות‭". ‬שם‭ ‬נאמר‭: "‬אל־שׁד‭ ‬מִימוּן‭ ‬בן‭ ‬זנגי‭ ‬אמר‭ ‬לו‭ ‬שהע‭"‬ה‭ [‬שלמה‭ ‬המלך‭ ‬עליו‭ ‬השלום‭]: ‬יא‭ ‬מִימוּן‭ ‬היכן‭ ‬מקומך‭ ‬ואיך‭ ‬תכה‭ ‬לבני‭ ‬אדם‭. ‬ואמר‭ ‬לו‭ ‬אדוני‭ ‬המלך‭ ‬מקומי‭ ‬במדבר‭ ‬או‭ ‬בהרים‭ [‬‮…‬‭] ‬כל‭ ‬איש‭ ‬ואשה‭ ‬רוחצין‭ ‬פניו‭, ‬ידיו‭ ‬ורגליו‭ ‬במים‭ ‬חמין‭ ‬ולא‭ ‬יזכיר‭ ‬שם‭ ‬השם‭, ‬אני‭ ‬מכה‭ ‬אותו‭, ‬כל‭ ‬גופו‭ ‬חלש‭, ‬עיניו‭ ‬כהות‭ ‬ולשונו‭ ‬יכבד‭". ‬הרב‭ ‬רפאל‭ ‬אוחנא‭ ‬בספרו‭ "‬מראה‭ ‬הילדים‭" ‬שעוסק‭ ‬בסגולות‭ ‬מרפא‭ ‬מציג‭ ‬את‭ ‬דמותו‭ ‬של‭ ‬מִימוּן‭ ‬השחור‭ ‬כאנטי‭ ‬תזה‭ ‬לאליהו‭ ‬הנביא‭. ‬כאשר‭ ‬אליהו‭ ‬פוגש‭ ‬במִימוּן‭ ‬השחור‭ ‬בדרכו‭ ‬להזיק‭ ‬לאיש‭ ‬פלוני‭, ‬הנביא‭ ‬משביעו‭ ‬בשם‭ ‬יהוה‭ ‬ובשם‭ ‬המלאכים‭ ‬שלא‭ ‬יזיק‭ ‬לו‭ ‬מעולם‭ ‬ועד‭ ‬עולם‭.‬

העיקרון‭ ‬לערוך‭ ‬לגד‭ ‬שולחן‭ ‬כדי‭ ‬לפייסו‭ ‬מקבל‭ ‬משמעות‭ ‬חזותית‭ ‬מובהקת‭ ‬בשולחן‭ ‬ליל‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬ומצוי‭ ‬גם‭ ‬בקהילות‭ ‬ספרדיות‭. ‬בשעת‭ ‬מצוקה‭ ‬ומחלה‭, ‬יוצאי‭ ‬ספרד‭ ‬בישראל‭ ‬היו‭ ‬עורכים‭ "‬מיז‭"‬ה‭ ‬די‭ ‬ראש‭ ‬השנה‭" (‬mesa‭ ‬שולחן‭ ‬של‭ ‬ראש‭ ‬השנה‭), ‬או‭ ‬את‭ ‬טכס‭ ‬האנדולקו‭ ‬endulco‭ ‬במהלכו‭ ‬הגישו‭ ‬לשׁדים‭ ‬אוכל‭ ‬ומשקה‭ ‬מתוקים‭ ‬על‭ ‬שולחן‭ ‬כדי‭ ‬לפייסם‭. ‬בנוסף‭ ‬לשולחן‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬ולטכס‭ "‬בוּ‭ ‬הְרָּאס‭", ‬יהדות‭ ‬מרוקו‭ ‬פיתחה‭ ‬אמצעים‭ ‬נוספים‭ ‬להילחם‭ ‬בשׁדים‭ ‬בעת‭ ‬צרה‭ ‬ומצוקה‭. ‬במוצאי‭ ‬חג‭ ‬הפסח‭ ‬ניתן‭ ‬להבחין‭ ‬בפעילות‭ ‬מגית‭ ‬אינטנסיבית‭ ‬בתחום‭ ‬המלחמה‭ ‬בשׁדים‭. ‬שלום‭ ‬דנינו‭ ‬בספרו‭ "‬ממנהגי‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭" ‬מציין‭: "‬בליל‭ ‬שני‭ ‬של‭ ‬פסח‭, ‬לאחר‭ ‬תפילת‭ ‬ערבית‭, ‬מחלק‭ ‬שמש‭ ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬למתפללים‭ ‬מלח‭ ‬בתוך‭ ‬שקית‭ ‬או‭ ‬גבישי‭ ‬מלח‭ ‬קטנים‭. ‬המתפללים‭ ‬קושרים‭ ‬את‭ ‬המלח‭ ‬בפינת‭ ‬הממחטה‭ ‬או‭ ‬בתוך‭ ‬נייר‭. ‬רבים‭ ‬נוהגים‭ ‬לקחת‭ ‬גוש‭ ‬מלח‭ ‬קטן‭ ‬שאין‭ ‬צורך‭ ‬לצוררו‭". ‬דנינו‭ ‬מסתמך‭ ‬גם‭ ‬על‭ ‬ספרו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬ברוך‭ ‬אסבאג‭, (‬מחבר‭ "‬מנחה‭ ‬בלולה‭" ‬ו‭"‬קרבן‭ ‬מנחה‭") ‬מורו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬שלום‭ ‬משאש‭ ‬ממכּנס‭, ‬שכותב‭ ‬בספרו‭ "‬מנחת‭ ‬משה‭": "‬סגולה‭ ‬וסוד‭ ‬גדול‭ ‬לאחוז‭ ‬בידו‭ ‬מעט‭ ‬מלח‭ ‬בליל‭ ‬ראשון‭ ‬לספירת‭ ‬העומר‭". ‬ניסים‭ ‬סיבוני‭ ‬מעיד‭ ‬שאביו‭ ‬במרכּש‭ ‬החזיק‭ ‬בכיסו‭ ‬גוש‭ ‬מלח‭ ‬קטן‭ ‬החל‭ ‬מן‭ ‬היום‭ ‬השני‭ ‬של‭ ‬פסח‭ ‬למשך‭ ‬49‭ ‬ימי‭ ‬העומר‭ ‬עד‭ ‬לחג‭ ‬השבועות‭. ‬מקורו‭ ‬של‭ ‬המנהג‭ ‬בפרשנות‭ ‬עממית‭ ‬של‭ ‬המונח‭ "‬בְּרִית‭ ‬מֶלַח‭" (‬במדבר‭ ‬י‭"‬ח‭, ‬י‭"‬ט‭ ‬וגם‭ ‬דבה‭"‬י‭ ‬ב‭' ‬י‭"‬ג‭, ‬ה‭') ‬כסגולה‭ ‬לאריכות‭ ‬ימים‭.‬ 

עדות‭ ‬רבת‭ ‬חשיבות‭ ‬על‭ ‬מקורו‭ ‬של‭ ‬חג‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬מסוף‭ ‬המאה‭ ‬ה־18‭, ‬מספק‭ ‬לנו‭ ‬המשורר‭ ‬והנוסע‭ ‬איש‭ ‬מנטובה‭, ‬שמואל‭ ‬רומנילי‭ (‬1814-1754‭), ‬שסייר‭ ‬בקהילות‭ ‬היהודיות‭ ‬במרוקו‭ ‬משנת‭ ‬1786‭ ‬עד‭ ‬1790‭. ‬הוא‭ ‬ראה‭ ‬בסיוריו‭ ‬מנהגים‭ ‬זרים‭ ‬לו‭ ‬וניסה‭ ‬למצא‭ ‬להם‭ ‬פירוש‭. ‬הוא‭ ‬הבחין‭ ‬אמנם‭ ‬במנהג‭ ‬נשיאת‭ ‬המלח‭ ‬מבית‭ ‬הכנסת‭ ‬לבית‭ ‬המשפחה‭, ‬אך‭ ‬לא‭ ‬הצליח‭ ‬להעניק‭ ‬לו‭ ‬פירוש‭: "‬לא‭ ‬אחריש‭ ‬מהגיד‭ ‬את‭ ‬אשר‭ ‬ראיתי‭ ‬בליל‭ ‬ראשון‭ ‬לספירת‭ ‬העומר‭. ‬למה‭ ‬יביאו‭ ‬מלח‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬ומניחים‭ ‬אותו‭ ‬על‭ ‬התיבה‭ ‬ובצאתם‭ ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬לוקח‭ ‬ממנו‭ ‬מלא‭ ‬שתי‭ ‬אצבעותיו‭ ‬ויביאהו‭ ‬לביתו‭? ‬אודה‭ ‬כי‭ ‬עמדתי‭ ‬משתאה‭ ‬והייתי‭ ‬כנציב‭ ‬מלח‭". ‬לעומת‭ ‬זה‭ ‬כאשר‭ ‬ביקר‭ ‬בבתי‭ ‬משפחות‭ ‬בליל‭ ‬החג‭ ‬יצר‭ ‬מיד‭ ‬קשר‭ ‬בין‭ ‬שולחן‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬לבין‭ ‬החטא‭ ‬של‭ ‬עריכת‭ ‬שולחן‭ ‬לגד‭, ‬אל‭ ‬המזל‭: "‬בליל‭ ‬צאת‭ ‬החג‭ ‬עורכים‭ ‬שולחנם‭ ‬במיני‭ ‬מגדים‭ ‬ומבקרים‭ ‬זה‭ ‬לזה‭. ‬הקרואים‭ ‬אוכלים‭ ‬מאשר‭ ‬יחפצו‭ ‬ומברכים‭ ‬לבעל‭ ‬הבית‭. ‬מי‭ ‬יגיד‭ ‬לנו‭ ‬מה‭ ‬אלה‭ ‬למו‭? ‬אולי‭ ‬יהיה‭ ‬כחוקת‭ ‬העורכים‭ ‬לגד‭ ‬שולחן‭ - ‬הנקדם‭ ‬בעולות‭ ‬אלה‭ ‬את‭ ‬ה‭' ‬הנשגב‭ ‬בחביון‭ ‬עזו‭?"‬

נוסע‭ ‬נוסף‭ ‬שהבחין‭ ‬במנהגי‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬הוא‭ ‬בנימין‭ ‬השני‭ (‬ישראל‭ ‬בן‭ ‬רבי‭ ‬יוסף‭, ‬מולדביה‭ ‬1818‭ - ‬לונדון‭ ‬1864‭) ‬שבדרכו‭ ‬לחפש‭ ‬את‭ ‬עשרת‭ ‬השבטים‭ ‬הגיע‭ ‬גם‭ ‬למרוקו‭ ‬בשנת‭ ‬1852‭ ‬לערך‭. ‬חיבורו‭ "‬ספר‭ ‬מסעי‭ ‬ישראל‭", ‬שפורסם‭ ‬בשנת‭ ‬1856‭, ‬חשף‭ ‬בפני‭ ‬מדינות‭ ‬אירופה‭ ‬את‭ ‬סבלות‭ ‬הקהילה‭ ‬במרוקו‭. ‬בנימין‭ ‬השני‭ ‬מספר‭ ‬שבליל‭ ‬כ‭"‬ג‭ ‬בניסן‭, ‬עם‭ ‬שובם‭ ‬של‭ ‬החוגגים‭ ‬מביקוריהם‭ ‬בבתים‭ ‬לרגל‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬הנקרא‭ ‬בפיו‭ "‬ליל‭ ‬אלמִימוּן‭", ‬שהוא‭ ‬הגרסה‭ ‬הזכרית‭ ‬של‭ ‬ליל‭ ‬אלמִימוּנָה‭: "‬קורא‭ ‬אחד‭ ‬הצעירים‭ '‬מִימוּן‭' ‬והשני‭ ‬יעננו‭ '‬מיזות‭' ‬והשלישי‭ ‬פרג‭' ‬אללה‭'". ‬לשאלות‭ ‬האורח‭ ‬לפשרן‭ ‬של‭ ‬מילים‭ ‬חוזרות‭ ‬ונשנות‭ ‬אלו‭ ‬משיבים‭ ‬לו‭: "‬מִימוּן‭ ‬ומיזות‭ ‬הן‭ ‬שתי‭ ‬דמויות‭ ‬של‭ ‬בעלי‭ ‬הצלחה‭, ‬ו‭'‬פרג‭' ‬אללה‭' ‬פירושו‭ '‬ייתן‭ ‬אלוהים‭ ‬הצלחה‭', ‬ועל־ידי‭ ‬הזכרת‭ ‬שמותיהם‭ ‬מברכים‭ ‬זה‭ ‬את‭ ‬זה‭ ‬בשפע‭ ‬והצלחה‭". ‬האתנולוג‭ ‬אדוארד‭ ‬ווסטרמרק‭ ‬מכיר‭ ‬את‭ ‬המונח‭ "‬מיזות‭", ‬ולדבריו‭ ‬אדם‭ ‬שנפגע‭ ‬על־ידי‭ ‬שׁדים‭ ‬נעשה‭ ‬מיזות‭. ‬לכן‭ ‬אין‭ ‬לראות‭ ‬במיזות‭ ‬דמות‭ ‬של‭ ‬שׁד‭ ‬כהנחתו‭ ‬של‭ ‬איינהורן‭ ‬ואף‭ ‬לא‭ ‬כהבנתו‭ ‬של‭ ‬בנימין‭ ‬השני‭. ‬הבלשן‭ ‬א‭' ‬ממן‭ ‬רואה‭ ‬במילה‭ ‬misoth‭ ‬שיבוש‭ ‬של‭ ‬המילה‭ ‬מסעוד‭ (‬המאושר‭). ‬להערכתי‭ "‬מזוט‭" ‬היא‭ ‬מחלה‭ ‬הפוגעת‭ ‬בקרקפת‭ ‬הראש‭, ‬ולכן‭ ‬היא‭ ‬מהווה‭ ‬אנטי‭ ‬תיזה‭ ‬למִימוּן‭ ‬המביא‭ ‬אתו‭ "‬פרג‭' ‬אללה‭". ‬

החיד‭"‬א‭ (‬חיים‭ ‬יוסף‭ ‬דוד‭ ‬אזולאי‭ ‬ירושלים‭ ‬1806‭ - ‬ליוורנו‭ ‬1724‭), ‬איש‭ ‬חברון‭, ‬הגיע‭ ‬אף‭ ‬הוא‭ ‬לצפון־אפריקה‭ ‬בשנת‭ ‬1772‭. ‬בספרו‭ "‬מורה‭ ‬באצבע‭" ‬מזכיר‭ ‬מנהג‭ ‬של‭ ‬עריכת‭ ‬שולחן‭ ‬באיסרו‭ ‬חג‭ ‬פסח‭, ‬אך‭ ‬אינו‭ ‬מפרש‭ ‬את‭ ‬טעמו‭ ‬כי‭ ‬יש‭ ‬סוד‭ ‬בדבר‭: "‬יום‭ ‬אסרו‭ ‬חג‭ [‬פסח‭] ‬ישתדל‭ ‬לעשות‭ ‬סעודה‭ ‬נאה‭ ‬כי‭ ‬יש‭ ‬סוד‭ ‬בדבר‭ ‬וגם‭ ‬ע‭"‬פ‭ ‬הפשט‭ ‬הוא‭ ‬מצווה‭". ‬אלקנה‭ ‬בר‭ ‬ירוחם‭ ‬מחבר‭ ‬ספר‭ "‬הפליאה‭" (‬נקרא‭ ‬גם‭ ‬ספר‭ ‬הקנה‭) ‬מציין‭ ‬את‭ ‬איסרו‭ ‬חג‭ ‬פסח‭ ‬כיום‭ ‬בו‭ ‬קיימת‭ ‬סכנת‭ ‬פגיעה‭ ‬מעין‭ ‬הרע‭: "‬פעולת‭ ‬כ‭"‬ה‭ ‬לעין‭ ‬הרע‭ ‬צריך‭ ‬ביום‭ ‬כ‭"‬ג‭ ‬לחודש‭ ‬ניסן‭". ‬עם‭ ‬הזמן‭ ‬השתכחה‭ ‬משמעותו‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬ויעקב‭ ‬משה‭ ‬טולידנו‭, ‬איש‭ ‬טבריה‭ ‬מן‭ ‬העדה‭ ‬המערבית‭, ‬מודה‭ ‬לפני‭ ‬תיאורו‭ ‬את‭ ‬החג‭: "‬בליל‭ ‬מוצאי‭ ‬חג‭ ‬הפסח‭ ‬נודע‭ ‬אצלם‭ ‬מנהג‭ ‬ה‭"‬מימונא‭", ‬שם‭ ‬בלתי‭ ‬נודע‭ ‬לנו‭ ‬טעמו‭".‬

‭*‬

חוץ‭ ‬ממובאות‭ ‬אלה‭ ‬מן‭ ‬הספרות‭ ‬הרבנית‭, ‬קיימות‭ ‬היקרויות‭ ‬של‭ ‬השמות‭ ‬מִימוּן‭ ‬ומִימוּנָה‭ ‬שחוקר‭ ‬אינו‭ ‬יכול‭ ‬להתעלם‭ ‬מהן‭. ‬היקרות‭ ‬חשובה‭ ‬של‭ ‬שתי‭ ‬דמויות‭ ‬אלה‭ ‬נמצאת‭ ‬במרוקו‭ ‬עצמה‭. ‬התרבות‭ ‬העממית‭ ‬המוסלמית‭-‬מרוקאית‭, ‬היא‭ ‬לבטח‭ ‬מקורה‭ ‬העיקרי‭, ‬אם‭ ‬לא‭ ‬הבלעדי‭, ‬של‭ ‬השדה‭ ‬מִימוּנָה‭. ‬לא‭ ‬צריך‭ ‬לנבור‭ ‬הרבה‭ ‬כדי‭ ‬לגלות‭ ‬שבמסורת‭ ‬של‭ ‬המסדרים‭ ‬המיסטיים‭ ‬הרבים‭ ‬ברחבי‭ ‬מרוקו‭, ‬שרים‭ ‬ומהללים‭ ‬דמויות‭ ‬כ־‭"‬עישה‭ ‬קנדישה‭" ‬וגם‭ ‬סידי‭ ‬מִימוּן‭ ‬ובת‭ ‬זוגתו‭ ‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬וחוששים‭ ‬מכוחם‭ ‬המגי‭. ‬אחד‭ ‬המסדרים‭ ‬האלה‭ ‬הוא‭ ‬של‭ ‬בני‭ ‬הגְנַאווָה‭ ‬המאורגנים‭ ‬במסגרת‭ ‬זַאוִיָה‭. ‬הזַאוִיָה‭ ‬מהווה‭ ‬מרכז‭ ‬רוחני‭, ‬מיסטי‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬תורת‭ ‬הסופים‭ (‬תַוואסוּף‭), ‬הסוגדים‭ ‬לקדוש‭ ‬מקומי‭ ‬בשם‭ ‬וָאלי‭. ‬בני‭ ‬כת‭ ‬הגְנַאווָה‭ ‬הם‭ ‬צאצאי‭ ‬עבדים‭ ‬שנשבו‭ ‬על־ידי‭ ‬סולטני‭ ‬מרוקו‭ ‬בגינאה‭ (‬מכאן‭ ‬שמם‭) ‬אך‭ ‬גם‭ ‬במאוריטניה‭, ‬בסנגל‭, ‬במאלי‭ ‬ובניג‭'‬ר‭. ‬הם‭ ‬מתייחסים‭ ‬לאב‭ ‬רוחני‭ ‬שהוא‭ ‬סידנָא‭ ‬בילָאל‭, ‬לו‭ ‬מייחסים‭ ‬את‭ ‬מקור‭ ‬טכסיהם‭. ‬בילָאל‭ ‬היה‭ ‬עבד‭ ‬אתיופי‭ ‬יליד‭ ‬מכּה‭, ‬רעו‭ ‬של‭ ‬הנביא‭ ‬מוחמד‭, ‬ומן‭ ‬הראשונים‭ ‬שאימצו‭ ‬את‭ ‬דת‭ ‬האיסלם‭. ‬עם‭ ‬הזמן‭, ‬בני‭ ‬הגְנַאווָה‭ ‬התבוללו‭ ‬באוכלוסיה‭ ‬המקומית‭ ‬ומסדרם‭ ‬שאב‭ ‬את‭ ‬אופיו‭ ‬הייחודי‭ ‬ממקורות‭ ‬אפריקאים‭, ‬ברבריים‭ ‬וערביים‭. ‬זַאוִיות‭ ‬רבות‭ ‬של‭ ‬גְנַאווָה‭ ‬נמצאות‭ ‬באסווירה‭ (‬מוגדור‭), ‬מרכּש‭, ‬סלה‭, ‬קזבלנקה‭, ‬פאס‭ ‬וטנג‭'‬ה‭. ‬בני‭ ‬הגְנַאווָה‭ ‬משמשים‭ ‬לעתים‭ ‬כקוראי‭ ‬עתידות‭ ‬בשם‭ ‬טַלעָה‭ ‬או‭ ‬בנקבה‭ ‬טַלעאת‭, ‬שמשמעותם‭ ‬להעלות‭ ‬באוב‭ ‬באמצעות‭ ‬הטראנס‭ ‬דמויות‭ ‬של‭ ‬שׁדים‭ ‬שוכני‭ ‬תחתיות‭ ‬בשם‭ ‬מְלוכּ‭ ‬בעלי‭ ‬כוח‭ ‬ריפוי‭.‬

הגְנַאווָה‭ ‬מקיימים‭ ‬טכס‭ ‬פולחני‭ ‬מורכב‭ ‬מתהלוכות‭ ‬מלוות‭ ‬ריקודים‭ ‬ונמשך‭ ‬מחצות‭ ‬הלילה‭ ‬עד‭ ‬אור‭ ‬הבוקר‭. ‬המחולות‭ ‬מסתיימים‭ ‬בטכס‭ ‬אקסטטי‭ ‬בשם‭ ‬דֶרְדְבָה‭. ‬העלאתם‭ ‬באוב‭ ‬של‭ ‬המְלוכּ‭ ‬נעשית‭ ‬על־ידי‭ ‬קריאה‭ ‬מלודית‭ ‬של‭ ‬טכסטים‭, ‬בליווי‭ ‬כלי‭ ‬מיתר‭ ‬עממי‭ ‬בשם‭ ‬גֵנבְרִי‭ ‬וכלי‭ ‬הקשה‭ ‬מתכתי‭ ‬צורמני‭ ‬בשם‭ ‬גראגב‭ (‬או‭ ‬קראקב‭). ‬מנהל‭ ‬הטכס‭ (‬מעאלם‭) ‬מפזר‭ ‬קטורת‭ ‬וקורא‭ ‬למְלוכּ‭ ‬להופיע‭. ‬הטכס‭ ‬ופרקי‭ ‬הקריאה‭ ‬והריקודים‭ ‬מורכבים‭ ‬משבעה‭ ‬שלבים‭ ‬כמספרם‭ ‬של‭ ‬המְלוכּ‭, ‬ומתחלקים‭ ‬לקטגוריות‭ ‬שונות‭, ‬נשים‭ ‬או‭ ‬גברים‭, ‬מוסלמים‭ ‬או‭ ‬יהודים‭, ‬כולם‭ ‬מוגדרים‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬צבעי‭ ‬הצעיפים‭ ‬אותם‭ ‬הם‭ ‬נושאים‭ ‬בטכס‭. ‬למְלוכּ‭ ‬השמימיים‭ ‬ניתן‭ ‬הצבע‭ ‬הכחול‭ ‬כהה‭, ‬לימיים‭ ‬כחול‭ ‬בהיר‭, ‬לחייתיים‭ ‬האדום‭. ‬הלבן‭ ‬והירוק‭ ‬מסמלים‭ ‬את‭ ‬לוחמי‭ ‬האיסלם‭. ‬לשוכני‭ ‬היער‭ ‬ניתן‭ ‬הצבע‭ ‬השחור‭, ‬והם‭ ‬שייכים‭ ‬לחייליו‭ ‬של‭ ‬סידי‭ ‬מִימוּן‭. ‬קיימים‭ ‬גם‭ ‬מְלוכּ‭ ‬יהודים‭ ‬אף‭ ‬הם‭ ‬בצבע‭ ‬שחור‭, ‬והם‭ ‬מופיעים‭ ‬אחרי‭ ‬המְלוכּ‭ ‬הנשיים‭. ‬המְלוכּ‭, ‬כבמסכת‭ ‬חגיגה‭ (‬טז‭, ‬ע‭"‬א‭), ‬הם‭ ‬בעלי‭ ‬תכונות‭ ‬אנוש‭. ‬הם‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬אוכלים‭ ‬ושותים‭ ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬מתחתנים‭, ‬מתרבים‭ ‬ומתים‭. ‬פעילותם‭ ‬מתקיימת‭ ‬בלילה‭ ‬והם‭ ‬נעלמים‭ ‬עם‭ ‬שחר‭. ‬באחד‭ ‬משלבי‭ ‬הטכס‭ ‬אחד‭ ‬הרוקדים‭ ‬נכנס‭ ‬לטראנס‭ ‬אקסטטי‭ ‬תוך‭ ‬התייחסות‭ ‬לדמותו‭ ‬של‭ ‬סידי‭ ‬מוּסָה‭ (‬משה‭ ‬רבנו‭).‬

דמויותיהם‭ ‬של‭ ‬סידי‭ ‬מִימוּן‭ ‬ושל‭ ‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬בטכסי‭ ‬מסדר‭ ‬הגנאווה‭ ‬הן‭ ‬הוכחה‭ ‬ברורה‭ ‬לכך‭, ‬שיהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬אימצו‭ ‬את‭ ‬דמותה‭ ‬של‭ ‬גבירה‭ ‬זו‭ ‬באמצעות‭ ‬אוכלוסיית‭ ‬האימזיע‭'‬ן‭ (‬הבֶּרבֶּרית‭) ‬המקומית‭ ‬כאלת‭ ‬הגורל‭ ‬ואף‭ ‬העבירו‭ ‬אותה‭ ‬לקהילות‭ ‬אשכנז‭ ‬כבר‭ ‬בימי‭ ‬הביניים‭. ‬דמותו‭ ‬של‭ ‬סידי‭ ‬מִימוּן‭, ‬שהיתה‭ ‬בשימוש‭ ‬בקמיעות‭ ‬ובכתבי‭ ‬חכמת‭ ‬הנסתר‭ ‬והקבלה‭, ‬נעלמה‭ ‬בהדרגה‭ ‬ונותרה‭ ‬דמותה‭ ‬של‭ ‬בת‭ ‬זוגתו‭ ‬בזכות‭ ‬עיסוק‭ ‬היתר‭ ‬של‭ ‬הנשים‭ ‬בטכסים‭ ‬מאגיים‭. ‬אביא‭ ‬את‭ ‬תרגומו‭ ‬של‭ ‬אחד‭ ‬השירים‭ ‬שהיו‭ ‬מושרים‭ ‬לכבודה‭ ‬במרוקו‭.‬

הנה‭ ‬היא‭ ‬באה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬הגבירה הנה‭ ‬היא‭ ‬באה‭ ‬מבורכת‭ ‬בת־מזל

ישמח‭ ‬בה‭ ‬גדול‭ ‬וקטן מִימוּנָה‭ ‬מביאה‭ ‬שפע‭ ‬רב

הנה‭ ‬ממתקים‭, ‬הנה‭ ‬סופגניות‭ ‬ הנה‭ ‬כוסות‭ ‬רבים

הנה‭ ‬הכוח‭ ‬ואורך‭ ‬ימים הנה‭ ‬השמחה‭ ‬והעונג

הו‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬הגבירה‭ ‬היקרה שמשך‭ ‬בהירה‭ ‬ומרפאה

בואי‭ ‬אלינו‭ ‬כל‭ ‬שנה‭ ‬יפה‭ ‬וצוחקת בואי‭ ‬אלינו‭ ‬כל‭ ‬שנה‭ ‬מביאה‭ ‬ברכה

דמותה‭ ‬של‭ ‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬ושל‭ ‬בן‭ ‬זוגה‭ ‬סידי‭ ‬מִימוּן‭ ‬מפרנסים‭ ‬סיפורי‭ ‬עם‭ ‬רבים‭ ‬בעולם‭ ‬המוסלמי‭ ‬במרוקו‭, ‬ושמה‭ ‬ניתן‭ ‬ליישובים‭ ‬אחדים‭ ‬במרוקו‭. ‬עיירה‭ ‬בשם‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬קיימת‭ ‬בצפון‭ ‬מרוקו‭ ‬לא‭ ‬רחוק‭ ‬מסידי‭ ‬סלימן‭. ‬החוקר‭ ‬נחום‭ ‬סלושץ‭ ‬איתר‭ ‬מקום‭ ‬בשם‭ ‬תימימונא‭ ‬במחוז‭ ‬התואָת‭ ‬בסַחרָה‭ ‬האלג‭'‬ירית‭ ‬וחשב‭ ‬שמצא‭ ‬את‭ ‬מקורה‭ ‬של‭ ‬המִימוּנָה‭. ‬לדבריו‭, ‬העיר‭ ‬נחרבה‭ ‬בסוף‭ ‬המאה‭ ‬החמש‭ ‬עשרה‭, ‬ונמצאו‭ ‬בה‭ ‬מצבות‭ ‬כתובות‭ ‬עברית‭. ‬תושביה‭ ‬הוגלו‭ ‬מן‭ ‬התואת‭ ‬למחוז‭ ‬תַפילָלְת‭ ‬לעיר‭ ‬סיג‭'‬ילמַסָה‭, ‬שם‭ ‬נהגו‭ ‬התושבים‭ ‬לומר‭ ‬את‭ ‬הברכה‭ "‬בשנה‭ ‬הבאה‭ ‬בתימימון‭". ‬השם‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬ניתן‭ ‬היום‭ ‬לבנות‭ ‬מוסלמיות‭ ‬במרוקו‭ ‬כשם‭ ‬פרטי‭, ‬והוא‭ ‬קיים‭ ‬גם‭ ‬כשם‭ ‬משפחה‭. ‬קיים‭ ‬אף‭ "‬פסטיבל‭ ‬מִימוּנָה‭" ‬שנתי‭ ‬שאין‭ ‬לו‭ ‬קשר‭ ‬ליהודים‭, ‬והוא‭ ‬פסטיבל‭ ‬לתאטרון‭ ‬המתקיים‭ ‬זו‭ ‬השנה‭ ‬הרביעית‭ ‬בשרבק‭ ‬בבריסל‭. ‬במרכש‭ ‬אף‭ ‬עולים‭ ‬לרגל‭ ‬לקברו‭ ‬של‭ ‬ר‭' ‬מסעוד‭ ‬בר‭ ‬מִימוּנָה‭.‬

כך‭ ‬מתברר‭ ‬שחגיגת‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬אינה‭ ‬אלא‭ ‬טכס‭ ‬עממי‭ ‬אזוטרי‭ ‬שנועד‭ ‬לפייס‭ ‬שׁדת‭ ‬מזל‭ ‬מקומית‭, ‬בת‭ ‬זוגתו‭ ‬של‭ ‬מִימוּן‭ ‬השחור‭ ‬מגדולי‭ ‬מלכי‭ ‬השׁדים‭. ‬כדוגמת‭ ‬חגים‭ ‬רבים‭ ‬בעולם‭, ‬משמעותו‭ ‬המקורית‭ ‬ומהותו‭ ‬העיקרית‭ ‬נשתכחו‭ ‬כמעט‭ ‬לחלוטין‭ ‬מן‭ ‬התודעה‭ ‬הציבורית‭. ‬כיוון‭ ‬שלכבודה‭ ‬של‭ ‬שׁדה‭ ‬זו‭ ‬נערכים‭ ‬טכסים‭ ‬נטולי‭ ‬רקע‭ ‬יהודי‭ ‬מוכר‭ ‬ומעוגן‭ ‬בכתובים‭, ‬מקורותיו‭ ‬נשכחו‭, ‬במיוחד‭ ‬לאור‭ ‬העובדה‭ ‬שנביאי‭ ‬ישראל‭ ‬וחכמיה‭ ‬גינו‭ ‬את‭ ‬הנוהל‭ ‬של‭ ‬עריכת‭ ‬שולחן‭ ‬לאל‭ ‬המזל‭. ‬לעומת‭ ‬זה‭ ‬מנהג‭ ‬התשליך‭, ‬המבוסס‭ ‬על‭ ‬עיקרון‭ ‬זהה‭, ‬עוגן‭ ‬היטב‭ ‬בתפילה‭ ‬המצטטת‭ ‬פסוק‭ ‬מספר‭ ‬מיכה‭, ‬וכתוצאה‭ ‬מכך‭ ‬קיבל‭ ‬לגיטימציה‭. ‬

חשוב‭ ‬להזכיר‭ ‬שהמרכיב‭ ‬הדמונולוגי‭ ‬במנהגים‭ ‬יהודיים‭ ‬נורמטיביים‭ ‬אינו‭ ‬דבר‭ ‬נדיר‭. ‬הוא‭ ‬קיים‭ ‬משחר‭ ‬הדורות‭ ‬בטכס‭ ‬החשוב‭ ‬ביותר‭ ‬המבדיל‭ ‬בין‭ ‬יהודי‭ ‬ללא‭ ‬יהודי‭. ‬הכוונה‭ ‬לברית‭ ‬המילה‭. ‬הטכס‭ ‬שערכה‭ ‬ציפורה‭ ‬אשת‭ ‬משה‭ ‬לפני‭ ‬צאתה‭ ‬עם‭ ‬בעלה‭ ‬ובנה‭ ‬ממידיין‭ ‬למצרים‭ ‬הוא‭ ‬מנהג‭ ‬דמונולוגי‭ ‬מובהק‭. ‬מדרשי‭ ‬חז‭"‬ל‭ ‬רבים‭ ‬פירשו‭ ‬את‭ ‬סיפור‭ ‬חתן‭ ‬דמים‭ (‬שמות‭ ‬ד‭, ‬כד‭-‬כו‭) ‬כטכס‭ ‬דמוני‭, ‬שמטרתו‭ ‬להרחיק‭ ‬את‭ ‬פגיעתו‭ ‬הרעה‭ ‬של‭ ‬השד‭ ‬התוקף‭ ‬את‭ ‬היוצאים‭ ‬למסע‭ ‬במדבר‭ (‬תלמוד‭ ‬בבלי‭, ‬נדרים‭ ‬לא‭, ‬ע‭"‬ב‭; ‬לב‭, ‬ע‭"‬א‭). ‬על‭ ‬פי‭ ‬מדרש‭ ‬אגדה‭, ‬השד‭ ‬התוקף‭ ‬את‭ ‬היוצאים‭ ‬לדרך‭ ‬בולע‭ ‬את‭ ‬הנתקף‭ ‬מראשו‭ ‬עד‭ ‬לאבר‭ ‬מינו‭ (‬הערלה‭). ‬כל‭ ‬עוד‭ ‬לא‭ ‬נבלע‭ ‬האדם‭ ‬כולו‭ ‬ניתן‭ ‬להצילו‭, ‬אולם‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬נימול‭ ‬היה‭ ‬מסכן‭ ‬את‭ ‬חייו‭. ‬אקט‭ ‬המילה‭ ‬בסיפור‭ ‬חתן‭ ‬דמים‭ ‬שביצעה‭ ‬ציפורה‭ ‬כדי‭ ‬למנוע‭ ‬אסון‭ ‬הצפוי‭ ‬לה‭ ‬ולבעלה‭ ‬בדרך‭ ‬מדברית‭ ‬הוא‭ ‬פעולה‭ ‬אפוטרופאית‭ ‬דוגמת‭ ‬זבח‭ ‬צאן‭ ‬לפיוס‭ ‬שדים‭ ‬ומזיקים‭, ‬המצויה‭ ‬לרוב‭ ‬בתרבות‭ ‬הצידונית‭ ‬ובמסופוטמיה‭. ‬היא‭ ‬מתוארת‭ ‬בין‭ ‬השאר‭ ‬בקמעות‭ ‬מן‭ ‬המאה‭ ‬השביעית‭ ‬לפני‭ ‬הספירה‭, ‬שנמצאו‭ ‬בארסלן־טאש‭ ‬שבסוריה‭ ‬וגם‭ ‬בכתובות‭ ‬שומריות‭ ‬ובבליות‭.‬

הסכנות‭ ‬הצפויות‭ ‬לחוצי‭ ‬מדבריות‭ ‬או‭ ‬ליוצאים‭ ‬למסע‭ ‬ארוך‭ ‬מצד‭ ‬כוחות‭ ‬על‭-‬טבעיים‭ ‬עוררו‭ ‬חרדות‭, ‬והיה‭ ‬צריך‭ ‬להתגונן‭ ‬נגדן‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬השבעות‭, ‬קמעות‭ ‬וטכסים‭. ‬הטכס‭ ‬ההגנתי‭ ‬של‭ ‬ציפורה‭ ‬מפני‭ ‬פגיעתם‭ ‬של‭ ‬שדים‭ ‬אינו‭ ‬שונה‭ ‬במהותו‭ ‬מעריכת‭ ‬שולחן‭ ‬המימונה‭ ‬כדי‭ ‬לפייס‭ ‬שדה‭ ‬או‭ ‬מטכס‭ ‬ה‭"‬בוּ‭ ‬הְרָּאס‭" ‬כדי‭ ‬להטביע‭ ‬את‭ ‬המזל‭ ‬הרע‭ ‬במים‭. ‬החרדות‭ ‬האופייניות‭ ‬לאסרו‭ ‬חג‭ ‬פסח‭ ‬שאנו‭ ‬מוצאים‭ ‬בספרות‭ ‬הרבנית‭ ‬דומות‭ ‬לחרדות‭ ‬היציאה‭ ‬לדרך‭ ‬בעבר‭ ‬הרחוק‭ ‬ואף‭ ‬היום‭. ‬מקורו‭ ‬הדמוני‭ ‬של‭ ‬טכס‭ ‬ברית‭ ‬המילה‭ ‬נשתכח‭ ‬לחלוטין‭ ‬בתודעה‭ ‬הלאומית‭, ‬הוא‭ ‬קיבל‭ ‬משמעויות‭ ‬חדשות‭, ‬אך‭ ‬מקורו‭ ‬זה‭ ‬אינו‭ ‬פוסל‭ ‬אותו‭ ‬מלהיות‭ ‬מנהג‭ ‬רב‭ ‬חשיבות‭ ‬ביהדות‭. ‬כך‭ ‬יש‭ ‬להתייחס‭ ‬למקורו‭ ‬הדמוני‭ ‬של‭ ‬חג‭ ‬המימונה‭.‬

‭* ‬

ההתעלמות‭ ‬מן‭ ‬המקורות‭ ‬המגיים־אזוטריים‭ ‬או‭ ‬הדמונולוגיים‭ ‬של‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬הביאה‭ ‬חוקרים‭ ‬אחדים‭ ‬לחפש‭ ‬אטימולוגיות‭ ‬עממיות‭ ‬המבוססות‭ ‬על‭ ‬מדרשי‭ ‬שמו‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬ולהלביש‭ ‬עליו‭ ‬ועל‭ ‬מרכיביו‭ ‬משמעויות‭ ‬דתיות‭ ‬לגיטימיות‭. ‬כך‭ ‬הפכה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬לאמונה‭ ‬בגאולה‭, ‬ליום‭ ‬הולדתו‭ ‬של‭ ‬הרמב‭"‬ם‭ ‬או‭ ‬של‭ ‬אביו‭, ‬ולממון‭ ‬שלקחו‭ ‬בני‭ ‬ישראל‭ ‬מן‭ ‬המצרים‭. ‬ההליכה‭ ‬לים‭ ‬ביום‭ ‬החג‭ ‬הפכה‭ ‬לזכר‭ ‬חציית‭ ‬ים‭ ‬סוף‭, ‬והשהות‭ ‬ביער‭ ‬לוותה‭ ‬בברכת‭ ‬האילנות‭. ‬חוקר‭ ‬ספיחי‭ ‬השבתאות‭ ‬במרוקו‭, ‬אליהו‭ ‬מויאל‭, ‬הגדיל‭ ‬לעשות‭ ‬והציע‭ ‬לקרוא‭ ‬לחג‭ ‬שחידש‭ ‬שאול‭ ‬בן־שמחון‭ ‬בישראל‭ ‬בשם‭ "‬חג‭ ‬האמונה‭". ‬החוקר‭ ‬הצרפתי‭, ‬חיים‭ ‬זעפרני‭, ‬התייחס‭ ‬בביטול‭ ‬לפרשנויות‭ ‬העממיות‭ ‬שניתנו‭ ‬לשם‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬ולמנהגיה‭, ‬שכל‭ ‬מטרתן‭ ‬לשוות‭ ‬לחג‭ ‬אידאולוגיות‭ ‬דתיות‭ (‬מִימוּנָה‭/‬אמונה‭) ‬או‭ ‬יהודיות‭. ‬לדבריו‭, ‬הפנייה‭ ‬לגבירה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬ואמירת‭ ‬הברכה‭ "‬תצליחו‭ ‬ושיתמזל‭ ‬גורלכם‭" ‬אינן‭ ‬מותירות‭ ‬ספק‭, ‬שמנהג‭ ‬זה‭ ‬קשור‭ ‬למזל‭ ‬הטוב‭ ‬ולפטרונית‭ ‬שלו‭ "‬גבירת‭ ‬המזל‭". ‬מִימוּן‭ ‬מלך‭ ‬השׁדים‭ ‬ומִימוּנָה‭ ‬אלת‭ ‬המזל‭ ‬הטוב‭ ‬היו‭ ‬דמויות‭ ‬משותפות‭ ‬למוסלמים‭ ‬וליהודים‭ ‬במרוקו‭. ‬הסופר‭ ‬אלברט‭ ‬סויסה‭ ‬הוא‭ ‬בין‭ ‬הבודדים‭ ‬שמצא‭ ‬לנכון‭ ‬להתעכב‭ ‬על‭ ‬אספקט‭ ‬זה‭ ‬במאמר‭ ‬על‭ ‬זיכרונותיו‭ ‬מן‭ ‬החג‭.‬

אף‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬שמאמרו‭ ‬של‭ ‬איינהורן‭ ‬עמד‭ ‬לרשותם‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬המתעניינים‭ ‬בנושא‭, ‬חוקרים‭ ‬אחדים‭ ‬העדיפו‭ ‬להתעלם‭ ‬ממנו‭ ‬והפיצו‭ ‬גרסאות‭ ‬משופצות‭ ‬של‭ ‬החג‭. ‬בחיבור‭ ‬על‭ ‬חג‭ ‬הפסח‭ ‬מטעם‭ ‬משרד‭ ‬החינוך‭ ‬המיועד‭ ‬למחנכים‭, ‬לובשת‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬מראה‭ ‬חדש‭ ‬המעניק‭ ‬לה‭ ‬לגיטימיות‭ ‬לצד‭ ‬חגי‭ ‬ישראל‭ ‬המקובלים‭. ‬לפי‭ ‬גירסה‭ ‬זו‭, ‬במרכז‭ ‬אירועי‭ ‬ליל‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬עומדים‭ ‬המתפללים‭ ‬בהתלהבות‭ ‬ודבקות‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭. ‬להלן‭ ‬תיאורו‭ ‬של‭ ‬ליל‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬המחודש‭: ‬בסיום‭ ‬תפילת‭ ‬ההבדלה‭ ‬מברכים‭ ‬איש‭ ‬את‭ ‬רעהו‭ ‬בברכת‭ "‬תזכה‭ ‬ותצליח‭" ‬ונוהרים‭ ‬לבית‭ ‬הרב‭. "‬כאשר‭ ‬בית‭ ‬הרב‭ ‬מתמלא‭ ‬המון‭ ‬חוגג‭, ‬עומד‭ ‬הרב‭ ‬ליד‭ ‬מושבו‭, ‬התזמורת‭ ‬מפסיקה‭ ‬נגינתה‭, ‬בכל‭ ‬מושלך‭ ‬הס‭, ‬וכל‭ ‬אחד‭ ‬מן‭ ‬הקהל‭ ‬מצפה‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬ברכת‭ ‬הרב‭. ‬מעמד‭ ‬זה‭ ‬מתמשך‭ ‬שעה‭ ‬ארוכה‭ ‬עד‭ ‬שאחרון‭ ‬החוגגים‭ ‬מקבל‭ ‬את‭ ‬ברכתו‭. ‬לאחר‭ ‬הברכות‭ ‬מתכבד‭ ‬הקהל‭ ‬בשתיית‭ ‬תה‭ ‬ממותק‭ ‬בסוכר‭ [‬‮…‬‭] ‬בברכת‭ '‬אושר‭ ‬וברכה‭' ‬נפרדים‭ ‬מן‭ ‬הרב‭ ‬ופונים‭ ‬איש‭ ‬איש‭ ‬לביתו‭ ‬להמשיך‭ ‬את‭ ‬חגיגת‭ ‬המִימוּנָה‭ [‬‮…‬‭] ‬התפילות‭ ‬הפיוטים‭, ‬הברכות‭, ‬התקרובות‭ ‬ומיני‭ ‬הירק‭ ‬המעטרים‭ ‬את‭ ‬השולחנות‭, ‬הם‭ ‬בבחינת‭ '‬סימנא‭ ‬מילתא‭' [‬סימן‭ ‬לדברים‭ ‬מובנים‭ ‬מאליהם‭] ‬ואיחולים‭ ‬לשנה‭ ‬ברוכה‭ ‬ופוריה‭". ‬המחבר‭ ‬היה‭ ‬מעדיף‭ ‬לסיים‭ ‬כאן‭ ‬את‭ ‬תיאורו‭, ‬אך‭ ‬כיוון‭ ‬שלא‭ ‬יכול‭ ‬היה‭ ‬להתעלם‭ ‬מן‭ ‬המראות‭ ‬המוכרים‭ ‬בציבור‭, ‬מצא‭ ‬להם‭ ‬פתרונות‭ ‬חדשים‭ ‬וקשר‭ ‬את‭ ‬רובם‭ ‬ליציאת‭ ‬מצרים‭. ‬נוכחותם‭ ‬על‭ ‬השולחן‭ ‬של‭ ‬הדג‭ ‬בקערת‭ ‬מים‭ ‬ושל‭ ‬מטבעות‭ ‬הכסף‭ ‬בתוך‭ ‬עיסת‭ ‬הקמח‭ ‬הם‭ ‬זכר‭ ‬לטביעת‭ ‬המצרים‭ ‬בים‭ ‬סוף‭ ‬ולביזה‭ ‬שביצעו‭ ‬בני‭ ‬ישראל‭ ‬בבתי‭ ‬המצרים‭ ‬לפני‭ ‬יציאתם‭. ‬והוא‭ ‬מסביר‭: "‬בחג‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬ממלאים‭ ‬את‭ ‬הכוס‭ [‬כוס‭ ‬של‭ ‬מנורת‭ ‬זיכרון‭] ‬במים‭ ‬ובשמן‭, ‬שמים‭ ‬בה‭ ‬תכשיטים‭ ‬ומדליקים‭ ‬פתיליות‭. ‬יש‭ ‬מקומות‭ ‬שהטילו‭ ‬מטבעות‭ ‬לתוך‭ ‬המים‭ ‬שבכוס‭ ‬לזכר‭ ‬ביזת־מצרים‭". ‬גם‭ ‬השיבולים‭ ‬והירק‭, ‬שמביאים‭ ‬הביתה‭ ‬בליל‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬הם‭ "‬שיורת‭ ‬קדומה‭ ‬מטכס‭ ‬הנפת‭ ‬קרבן‭ ‬העומר‭ ‬בזמן‭ ‬שבית‭ ‬המקדש‭ ‬היה‭ ‬קיים‭". ‬

זיהויו‭ ‬של‭ ‬אירוע‭ ‬זה‭ ‬כחג‭ ‬עדתי‭ ‬מרוקאי‭, ‬שמו‭ ‬הערבי‭, ‬אופיו‭ ‬כטכס‭ ‬של‭ ‬מאבק‭ ‬בשדים‭ ‬המבוסס‭ ‬על‭ ‬עריכת‭ ‬שולחן‭ ‬לאל‭ ‬המזל‭ ‬שגונה‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬נביאי‭ ‬ישראל‭, ‬לא‭ ‬איפשרו‭ ‬ליצור‭ ‬כלפיו‭ ‬אהדה‭ ‬כלל‭ ‬ישראלית‭. ‬י‭' ‬בן־עמי‭, ‬שיחד‭ ‬עם‭ ‬הירשברג‭ ‬הפיץ‭ ‬ברבים‭ ‬את‭ ‬הגרסאות‭ ‬העממיות‭ ‬על‭ ‬מקורות‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬הנשענות‭ ‬על‭ ‬מדרשי‭ ‬שמות‭ ‬לא‭ ‬יכול‭ ‬היה‭ ‬להתעלם‭ ‬מן‭ ‬ההסבר‭ ‬הבסיסי‭ ‬למקור‭ ‬החג‭, ‬והוא‭ ‬מציין‭: "‬לפי‭ ‬גרסתם‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭, ‬ההסבר‭ ‬המקובל‭ ‬והנפוץ‭ ‬כורך‭ ‬את‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬עם‭ '‬מִימוּן‭', ‬שפירושו‭ ‬בערבית‭ ‬אושר‭ ‬ומזל‭. ‬בערב‭ ‬זה‭ ‬כל‭ ‬המעשים‭ ‬והברכות‭ ‬נועדו‭ ‬להביא‭ ‬לשנת‭ ‬ברכה‭ ‬ואושר‭". ‬כיוון‭ ‬שלא‭ ‬חקר‭ ‬את‭ ‬היקרויות‭ ‬השם‭ ‬מימונה‭ ‬בספרות‭ ‬הרבנית‭, ‬השאיר‭ ‬את‭ ‬השאלה‭ ‬פתוחה‭ ‬לחוקרים‭ ‬אחרים‭: "‬אין‭ ‬ספק‭ ‬שעדיין‭ ‬חייב‭ ‬להתפרסם‭ ‬מחקר‭ ‬מעמיק‭ ‬שישתדל‭ ‬לענות‭ ‬על‭ ‬הבעיות‭ ‬הגדולות‭ ‬הקשורות‭ ‬בתולדותיו‭ ‬ובהתפתחותו‭ ‬של‭ ‬חג‭ ‬זה‭". ‬מחקר‭ ‬זה‭ ‬אכן‭ ‬התפרסם‭ ‬כבר‭ ‬בשנת‭ ‬1972‭. ‬אך‭ ‬מסקנותיו‭ ‬של‭ ‬איינהורן‭ ‬לא‭ ‬תאמו‭ ‬את‭ ‬המגמות‭ ‬להופכו‭ ‬לחג‭ ‬לגיטימי‭ ‬כלל‭ ‬יהודי‭ ‬וכלל‭ ‬ישראלי‭. ‬

כדי‭ ‬להבין‭ ‬את‭ ‬אי‭ ‬הנוחות‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬מסקנות‭ ‬המחקר‭ ‬של‭ ‬איינהורן‭ ‬יש‭ ‬להתחקות‭ ‬אחר‭ ‬הנימוקים‭ ‬לפסול‭ ‬אותו‭. ‬בן־עמי‭ ‬פתר‭ ‬את‭ ‬מסקנות‭ ‬איינהורן‭ ‬במילים‭ : "‬אין‭ ‬לו‭ ‬על‭ ‬מה‭ ‬להסתמך‭". ‬הוא‭ ‬התאמץ‭ ‬לדחות‭ ‬כל‭ ‬קשר‭ ‬בין‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬ובין‭ ‬דמותה‭ ‬של‭ ‬גיבורת‭ ‬החג‭ ‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭: "‬אין‭ ‬במציאת‭ ‬גיבורה‭ ‬בשם‭ '‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭' ‬כדי‭ ‬לפתור‭ ‬את‭ ‬בעיית‭ ‬החג‭. ‬אין‭ ‬לנו‭ ‬לעת‭ ‬עתה‭ ‬ראייה‭ ‬המוכיחה‭ ‬קשר‭ ‬בין‭ ‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬שהייתה‭ ‬מוסלמיה‭ ‬לבין‭ ‬המסורת‭ ‬היהודית‭". ‬בן־עמי‭ ‬מכיר‭ ‬בעובדה‭ ‬שקיימת‭ ‬קדושה‭ ‬מוסלמית‭ ‬בשם‭ '‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭' ‬המוכרת‭ ‬במקומות‭ ‬רבים‭ ‬במרוקו‭, ‬אך‭ ‬תוהה‭: "‬מה‭ ‬הקשר‭ ‬בינה‭ ‬ובין‭ ‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬של‭ ‬היהודים‭?" ‬אכן‭ ‬צודק‭ ‬בן־עמי‭: ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬לכאורה‭ ‬בין‭ ‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬לבין‭ ‬מסורת‭ ‬יהודית‭ ‬כלשהיא‭. ‬הוא‭ ‬שולל‭ ‬כל‭ ‬זיקה‭ ‬בין‭ ‬עריכת‭ ‬השולחן‭ ‬ובין‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬ומִימוּן‭ ‬מלכי‭ ‬השׁדים‭, ‬אך‭ ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬זאת‭ ‬מציין‭ : "‬מנהגים‭ ‬רבים‭ ‬מאוד‭ ‬קשורים‭ ‬ביחסים‭ ‬בין‭ ‬היהודי‭ ‬המרוקני‭ ‬לבין‭ ‬השׁדים‭ ‬והם‭ ‬מערכת‭ ‬שחלקה‭ ‬הצגתי‭ ‬בהרצאה‭ [‬‮…‬‭]". ‬דבריו‭ ‬בהמשך‭ ‬אף‭ ‬תומכים‭ ‬במסקנותיו‭ ‬של‭ ‬איינהורן‭ ‬ומחזקים‭ ‬אותם‭: "‬מנהגים‭ ‬רבים‭ ‬קשורים‭ ‬בהגשת‭ ‬אוכל‭ ‬והם‭ ‬באים‭ ‬על‭ ‬ביטויים‭ ‬בנוסחאות‭ ‬של‭ ‬רפואה‭ ‬עממית‭. ‬אדם‭ ‬שנפגע‭ ‬מידי‭ ‬שׁד‭ ‬הולך‭ ‬לשפת‭ ‬הים‭ ‬וטובל‭. ‬לפני‭ ‬כן‭ ‬הוא‭ ‬זורק‭ ‬לשׁד‭ ‬אוכל‭ [‬‮…‬‭]", ‬והרי‭ ‬שתי‭ ‬פעולות‭ ‬אלה‭: ‬טבילה‭ ‬במים‭ ‬להסרת‭ ‬נזק‭ ‬והגשת‭ ‬אוכל‭ ‬לשד‭ ‬הם‭ ‬המאפיינים‭ ‬העיקריים‭ ‬של‭ ‬יום‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬ושל‭ ‬ליל‭ ‬החג‭.‬

החוקר‭ ‬א‭' ‬ממן‭, ‬בניתוח‭ ‬בלשני‭ ‬מלומד‭, ‬מצא‭ ‬דרך‭ ‬נאה‭ ‬לעקוף‭ ‬את‭ ‬אופיו‭ ‬הדמונולוגי‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬והציע‭ ‬פירוש‭ ‬משלו‭ ‬למקור‭ ‬החג‭. ‬לדבריו‭: "‬היינו‭ ‬מצפים‭ ‬שיישאר‭ ‬שריד‭ ‬כלשהו‭ ‬של‭ ‬תפילת‭ ‬לחש‭ ‬או‭ ‬תפילה‭ '‬לא‭ ‬כשירה‭'. ‬ברם‭, ‬לא‭ ‬נותר‭ ‬אפילו‭ ‬זכר‭ ‬כלשהו‭ ‬להתנגדות‭ ‬של‭ ‬חכמים‭ ‬ומנהגים‭ ‬למִימוּנָה‭ ‬מטעם‭ ‬זה‭ ‬ואפילו‭ ‬הדוגמאות‭ ‬לעבודת‭ ‬שדים‭ ‬שאיינהורן‭ ‬מתאר‭ ‬שם‭ ‬הוא‭ ‬מביא‭, ‬שוברן‭ ‬בצדן‭, ‬כלומר‭ ‬עדויות‭ ‬מפורשות‭ ‬שחז‭"‬ל‭ ‬התנגדו‭ ‬להם‭ ‬ואסרו‭ ‬אותם‭". ‬נכון‭ ‬הדבר‭ ‬שלא‭ ‬מצאנו‭ ‬עד‭ ‬עתה‭ ‬תפילה‭ ‬לא‭ ‬כשרה‭ ‬או‭ ‬התנגדות‭ ‬חכמים‭ ‬לחגיגה‭ ‬זו‭. ‬הסיבה‭ ‬נעוצה‭ ‬בעובדה‭ ‬שמנהג‭ ‬זה‭, ‬כמנהגים‭ ‬נפוצים‭ ‬אחרים‭, ‬נטוע‭ ‬כה‭ ‬עמוק‭ ‬בתחום‭ ‬האמונות‭ ‬העממיות‭ ‬שקשה‭ ‬היה‭ ‬להתנגד‭ ‬לו‭ ‬חזיתית‭, ‬בדיוק‭ ‬כפי‭ ‬שלא‭ ‬התנגדו‭ ‬למנהגי‭ ‬שמירה‭ ‬ליולדת‭, ‬להרחקת‭ ‬שדים‭ ‬על־ידי‭ ‬נשיאת‭ ‬מלח‭ ‬שמביאים‭ ‬מבית־הכנסת‭ ‬או‭ ‬לקמעות‭ ‬נגד‭ ‬לילית‭ ‬ואשמדאי‭. ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬זאת‭ ‬רומנילי‭, ‬כפי‭ ‬שעשו‭ ‬זאת‭ ‬בעבר‭ ‬מחברי‭ ‬המקרא‭, ‬לא‭ ‬נרתע‭ ‬מלגנות‭ ‬את‭ ‬האירוע‭ ‬החגיגי‭ ‬כאשר‭ ‬ציין‭: "‬הנקדם‭ ‬בעולות‭ ‬אלה‭ ‬את‭ ‬ה‭' ‬הנשגב‭ ‬בחביון‭ ‬עזו‭?" ‬גם‭ ‬בימינו‭ ‬בישראל‭, ‬רחוק‭ ‬ממרוקו‭, ‬איש‭ ‬לא‭ ‬מעז‭ ‬להתנגד‭ ‬לחגיגה‭ ‬זו‭ ‬בגלל‭ ‬תפוצתה‭ ‬העממית‭ ‬ואופיה‭ ‬העדתי‭. ‬הוחלט‭ ‬אפילו‭ ‬להכיר‭ ‬ביום‭ ‬זה‭ ‬כיום‭ ‬בחירה‭ ‬לחופשה‭ ‬מן‭ ‬העבודה‭. ‬מפרשי‭ ‬מוצאו‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬אף‭ ‬מצאו‭ ‬דרך‭ ‬להתגבר‭ ‬על‭ ‬אופיו‭ ‬הדמונולוגי‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬על־ידי‭ ‬ייהוד‭ ‬שמו‭ ‬ומשמעות‭ ‬מרכיביו‭. ‬

א‭' ‬ממן‭ ‬לא‭ ‬שבע‭ ‬נחת‭ ‬מן‭ ‬האטימולוגיות‭ ‬העממיות‭ ‬שהודבקו‭ ‬לשם‭ ‬החג‭ ‬וגם‭ ‬מן‭ ‬האספקט‭ ‬הדמונולוגי‭ ‬שגילה‭ ‬איינהורן‭. ‬הוא‭ ‬נקט‭ ‬בשיטת‭ "‬הפשרה‭ ‬המכובדת‭". ‬הוא‭ ‬דחה‭ ‬את‭ ‬הניסיונות‭ ‬המאולצים‭ ‬לקשור‭ ‬אותו‭ ‬למקורות‭ ‬לא‭ ‬רלוונטיים‭ ‬וגם‭ ‬התעלם‭ ‬מן‭ ‬המלחמה‭ ‬בשדים‭. ‬הוא‭ ‬אימץ‭ ‬כמקור‭ ‬עיקרי‭ ‬את‭ ‬אחד‭ ‬מן‭ ‬המנהגים‭ ‬היפים‭ ‬ביותר‭ ‬של‭ ‬החג‭. ‬הכוונה‭ ‬למנהג‭ ‬בו‭ ‬צעירות‭ ‬היו‭ ‬לובשות‭ ‬בגדים‭ ‬מסורתיים‭ ‬נאים‭ ‬שלעתים‭ ‬נשאלו‭ ‬אצל‭ ‬שכנים‭ ‬מוסלמים‭, ‬ואף‭ ‬בגדי‭ ‬כלה‭, ‬וצעירים‭ ‬נצלו‭ ‬את‭ ‬הביקורים‭ ‬הרבים‭ ‬כדי‭ ‬ליצור‭ ‬קשר‭ ‬אתן‭ ‬ולבקש‭ ‬את‭ ‬ידן‭. ‬ממן‭ ‬נתלה‭ ‬במנהג‭ ‬נאה‭ ‬זה‭ ‬וביסס‭ ‬עליו‭ ‬תאוריה‭ ‬משלו‭. ‬לפי‭ ‬הצעתו‭ ‬אין‭ ‬לפרש‭ ‬את‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬כשם‭ ‬פרטי‭ ‬בנקבה‭, ‬בת‭ ‬זוגתו‭ ‬של‭ ‬מִימוּן‭, ‬אלא‭ ‬כשם‭ ‬עצם‭ ‬שמשמעותו‭ ‬בת‭ ‬המזל‭: "‬נראה‭ ‬שהמִימוּנָה‭ ‬נפתחה‭ ‬בעיקרה‭ ‬סביב‭ ‬קשרי‭ ‬החיתון‭ ‬ברמות‭ ‬השונות‭ ‬שנהגו‭ ‬לרכז‭ ‬במוצאי‭ ‬הפסח‭". ‬יוצא‭ ‬מכך‭ ‬ש‭"‬הביטוי‭ ‬מכוון‭ ‬לנערה‭ ‬שנמצא‭ ‬לה‭ ‬בן‭ ‬זוגה‭" ‬או‭ ‬הלילה‭ ‬בו‭ ‬הנערה‭ ‬מצאה‭ ‬לה‭ ‬חתן‭. ‬כך‭ ‬פתר‭ ‬ממן‭ ‬בדרך‭ ‬נאה‭ ‬את‭ ‬בעיית‭ ‬שמו‭ ‬הנקבי‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬תוך‭ ‬הסתמכות‭ ‬על‭ ‬מנהג‭ ‬האירוסין‭. ‬חולשתה‭ ‬של‭ ‬היפותיזה‭ ‬זו‭ ‬בכך‭ ‬שהיא‭ ‬הופכת‭ ‬אספקט‭ ‬שולי‭ ‬לעיקר‭ ‬ומתעלמת‭ ‬מעריכת‭ ‬השולחן‭, ‬מסמליו‭ ‬ומן‭ ‬ההליכה‭ ‬למקור‭ ‬מים‭. ‬היא‭ ‬מתעלמת‭ ‬גם‭ ‬מן‭ ‬ההיקרויות‭ ‬בספרות‭ ‬הדורות‭ ‬של‭ ‬השד‭ ‬מִימוּן‭ ‬ומבת‭ ‬זוגתו‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬כשדי‭ ‬המזל‭ ‬ומזיקתם‭ ‬הטריטוריאלית‭ ‬למרוקו‭. ‬אף‭ ‬שלל‭ ‬המנהגים‭ ‬של‭ ‬הרחקת‭ ‬שדים‭ ‬המקובלים‭ ‬באמונות‭ ‬העממיות‭ ‬המוצאים‭ ‬את‭ ‬ביטויים‭ ‬במראות‭ ‬החג‭, ‬נעלמו‭ ‬מהצעה‭ ‬זו‭.‬

‭ ‬ח‭"‬ז‭ ‬הירשברג‭, ‬מחוקריה‭ ‬המודרניים‭ ‬של‭ ‬יהדות‭ ‬צפון־אפריקה‭, ‬תהה‭ ‬אחר‭ ‬מקורות‭ ‬החג‭ ‬בספרו‭ "‬מארץ‭ ‬מבא‭ ‬השמש‭". ‬הוא‭ ‬פנה‭ ‬תחילה‭ ‬לחוקר‭ ‬יוסף‭ ‬בן‭ ‬נאים‭ ‬בעל‭ "‬מלכי‭ ‬רבנן‭", ‬שהראה‭ ‬לו‭ ‬מחזור‭ ‬קדום‭ ‬מהעיר‭ ‬חאלב‭, ‬ובו‭ ‬רשום‭ ‬כי‭ ‬חגיגות‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬נהוגות‭ ‬ברחבי‭ ‬סוריה‭. ‬כאשר‭ ‬שאל‭ ‬אותו‭ ‬על‭ ‬מקור‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬נתן‭ ‬לו‭ ‬החוקר‭ ‬ארבעה‭ ‬טעמים‭ ‬כולם‭ ‬בתחום‭ ‬מדרשי‭ ‬השמות‭ ‬שאין‭ ‬טעם‭ ‬לחזור‭ ‬עליהם‭. ‬אך‭ ‬חכמינו‭ ‬מן‭ ‬הדור‭ ‬הישן‭ ‬לא‭ ‬תמיד‭ ‬חטאו‭ ‬בהסתרות‭ ‬שווא‭ ‬ולא‭ ‬חיפשו‭ ‬לייפות‭ ‬דברים‭. ‬בפגישתו‭ ‬עם‭ ‬הרב‭ ‬הראשי‭ ‬לחיפה‭, ‬הרב‭ ‬יוסף‭ ‬משאש‭, ‬בעבר‭ ‬מרבניה‭ ‬הבכירים‭ ‬של‭ ‬מרוקו‭, ‬שאל‭ ‬ההיסטוריון‭ ‬מה‭ ‬משמעות‭ ‬השם‭ ‬מִימוּנָה‭, ‬ונענה‭ "‬טעם‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬באסרו‭ ‬חג‭ ‬פסח‭ ‬משום‭ ‬שרק‭ ‬לאחר‭ ‬החג‭ ‬היתה‭ ‬לבני‭ ‬ישראל‭ ‬הרשות‭ ‬ליהנות‭ ‬מביזת‭ ‬מצריים‭". ‬שש‭ ‬עשרה‭ ‬שנה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬פנה‭ ‬יצחק‭ ‬איינהורן‭ ‬לאותו‭ ‬רב‭ ‬באותה‭ ‬שאלה‭ ‬ונענה‭: "‬מִימוּנָה‭ ‬הוא‭ ‬מזל‭". ‬כאשר‭ ‬תהה‭ ‬איינהורן‭ ‬על‭ ‬התשובה‭ ‬השונה‭ ‬שנתן‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭ ‬להירשברג‭, ‬השיב‭ ‬לו‭ ‬הרב‭: "‬אמרתי‭ ‬לו‭ ‬רק‭ ‬משום‭ ‬דרוש‭ ‬וקבל‭ ‬שכר‭, ‬זהו‭ ‬דרוש‭, ‬אבל‭ ‬באמת‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬זה‭ ‬מזל‭". ‬הרב‭ ‬הוסיף‭ ‬דוגמאות‭ ‬ותירגם‭ ‬את‭ "‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬מסעודה‭ ‬מברוכה‭" ‬כ‭"‬גברת‭ ‬מזל‭ ‬מוצלחת‭ ‬ומבורכת‭" ‬ונתן‭ ‬לכך‭ ‬הקבלה‭ "‬יטיח‭ ‬אלמִימוּנָה‭ ‬דיאלו‭" ‬ותירגמו‭: "‬יפול‭ ‬המזל‭ ‬שלו‭", ‬מברוכּ‭ ‬יא‭ ‬מִימוּן‭" ‬פירשו‭ "‬ברוך‭ ‬המזל‭". ‬הרב‭ ‬דאג‭ ‬להשיב‭ ‬לשואליו‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬מה‭ ‬שרצו‭ ‬לשמוע‭ ‬ממנו‭, ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬לפי‭ ‬טעמו‭. ‬על‭ ‬פי‭ ‬הפשט‭, ‬מִימוּנָה‭ ‬היא‭ ‬מזל‭ ‬ועל‭ ‬פי‭ ‬המדרש‭ ‬אפשר‭ ‬להפליג‭ ‬עד‭ ‬לביזת‭ ‬המצרים‭.‬

במאמר‭ ‬שפרסם‭ ‬הירשברג‭ ‬בקיץ‭ ‬1973‭ ‬אחרי‭ ‬פרסום‭ ‬מאמרו‭ ‬של‭ ‬איינהורן‭, ‬הוא‭ ‬דחה‭ ‬את‭ "‬הקשר‭ ‬ההיסטורי‭ ‬עם‭ ‬ראשית‭ ‬האומה‭ ‬והקשר‭ ‬האסכטולוגי‭ ‬עם‭ ‬אחריתה‭" ‬והוסיף‭: "‬נדמה‭ ‬כי‭ ‬הקשר‭ ‬עם‭ ‬תופעות‭ ‬הטבע‭ ‬הוא‭ ‬הדומיננטי‭ ‬בכל‭ ‬האזור‭. ‬ואכן‭, ‬המִימוּנָה‭ ‬כחגיגה‭ ‬עממית‭, ‬שאין‭ ‬לה‭ ‬כשלעצמה‭ ‬כל‭ ‬יסוד‭ ‬בתורה‭ ‬שבכתב‭ ‬ובעל־פה‭, ‬קלטה‭ ‬גם‭ ‬הרבה‭ ‬ממנהגי‭ ‬הסביבה‭ ‬הלא־יהודית‭, ‬הבֶרבֶרית‭, ‬המוסלמית‭ ‬ואפילו‭ ‬הנוצרית‭: ‬החל‭ ‬בסמלי‭ ‬הפוריות‭ (‬הפול‭), ‬במאכלים‭ ‬המיוחדים‭ ‬ובהימנעות‭ ‬מאכילת‭ ‬בשר‭ ‬בליל‭ ‬המִימוּנָה‭, ‬וכלה‭ ‬בהלקאות‭ ‬בענפים‭ ‬ובטיהור‭ ‬המים‭. ‬מסתבר‭ ‬כי‭ ‬במנהגים‭ ‬אלה‭ ‬מושקעות‭ ‬אמונות‭ ‬של‭ ‬המזרח‭ ‬הטרום־איסלמי‭, ‬הקשורות‭ ‬בתופעות‭ ‬המחזוריות‭ ‬בטבע‭". ‬

חוסר‭ ‬הנוחות‭ ‬הקיים‭ ‬ממקורותיה‭ ‬של‭ ‬המימונה‭ ‬נובע‭ ‬מחשש‭ ‬להגדרתה‭ ‬כחגיגה‭ ‬פגאנית‭. ‬אך‭ ‬לא‭ ‬כך‭ ‬הדבר‭. ‬המימונה‭ ‬היא‭ ‬חג‭ ‬יהודי‭ ‬מן‭ ‬הטעם‭ ‬הפשוט‭ ‬שהיא‭ ‬נחוגה‭ ‬רק‭ ‬אצל‭ ‬היהודים‭, ‬אף‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬אצל‭ ‬כל‭ ‬היהודים‭. ‬ככל‭ ‬החגים‭ ‬היא‭ ‬יכולה‭ ‬לעבור‭ ‬מוטציות‭ ‬וגלגולים‭ ‬ולשנות‭ ‬את‭ ‬אופייה‭ ‬עד‭ ‬בלי‭ ‬הכר‭. ‬כיוון‭ ‬שהקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭, ‬שם‭ ‬צמח‭ ‬החג‭, ‬כבר‭ ‬אינה‭ ‬קיימת‭ ‬כמעט‭, ‬אין‭ ‬ספק‭ ‬שהמימונה‭ ‬היום‭ ‬היא‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬חג‭ ‬יהודי‭ ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬בראש‭ ‬ובראשונה‭ ‬חג‭ ‬ישראלי‭, ‬אף‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬כל‭ ‬הישראלים‭ ‬חוגגים‭ ‬אותו‭. ‬עצם‭ ‬המעבר‭ ‬ממרוקו‭ ‬וקיומו‭ ‬של‭ ‬המנהג‭ ‬היום‭ ‬בעיקר‭ ‬בישראל‭ ‬גרם‭ ‬לשינויים‭ ‬נוספים‭ ‬באופיו‭.‬

אין‭ ‬פסול‭ ‬בכך‭ ‬שדורות‭ ‬מאוחרים‭ ‬יוסיפו‭ ‬משמעויות‭ ‬חדשות‭, ‬לאומיות‭ ‬או‭ ‬דתיות‭, ‬לחגים‭ ‬ישנים‭. ‬כך‭ ‬עשו‭ ‬בעבר‭ ‬לחגי‭ ‬הטבע‭ ‬במקרא‭, ‬אליהם‭ ‬הוסיפו‭ ‬שבי־ציון‭ ‬מבבל‭ ‬משמעויות‭ ‬היסטוריות‭ ‬חדשות‭ ‬שהתאימו‭ ‬לרוח‭ ‬הזמן‭. ‬לדוגמה‭, ‬חג‭ ‬הפסח‭ ‬הפך‭ ‬מחג‭ ‬המצות‭ (‬תבואת‭ ‬השדה‭) ‬ומחג‭ ‬קרבן‭ ‬הצאן‭ (‬חג‭ ‬הפסח‭) ‬לחג‭ ‬בעל‭ ‬משמעות‭ ‬היסטורית־לאומית‭ ‬רבת‭ ‬משקל‭: ‬זכר‭ ‬ליציאת‭ ‬מצריים‭ ‬ומעבר‭ ‬משעבוד‭ ‬לחירות‭. ‬חגים‭ ‬ומועדים‭ ‬אחרים‭ ‬עברו‭ ‬מוטציות‭ ‬מרחיקות‭ ‬לכת‭ ‬שהבולטים‭ ‬בהם‭ ‬הם‭ "‬חג‭ ‬החודש‭ ‬השביעי‭" (‬שכונה‭ ‬מאוחר‭ ‬יותר‭ ‬בשם‭ ‬סוכות‭), ‬חג‭ "‬החודש‭" ‬ואף‭ ‬השבת‭ ‬עצמה‭. ‬מקורותיהם‭ ‬הראשוניים‭ ‬אינו‭ ‬פוסל‭ ‬אותם‭ ‬מלהיות‭ ‬חגים‭ ‬נורמטיביים‭. ‬סמיכותה‭ ‬של‭ ‬המימונה‭ ‬לחג‭ ‬הפסח‭ ‬איפשר‭ ‬לה‭ ‬לאמץ‭ ‬אספקטים‭ ‬נאים‭ ‬חדשים‭ ‬דוגמת‭ ‬אלו‭ ‬שציין‭ ‬א‭' ‬ממן‭. ‬עם‭ ‬הזמן‭, ‬לילה‭ ‬זה‭ ‬הפך‭ ‬למין‭ ‬חג‭ ‬לצעירים‭ ‬ולאוהבים‭ ‬וגם‭ ‬סמל‭ ‬לאחווה‭ ‬יהודית־מוסלמית‭. ‬כיוון‭ ‬שהיהודים‭ ‬לא‭ ‬יכלו‭ ‬להחזיק‭ ‬בבתיהם‭ ‬בשבעת‭ ‬ימי‭ ‬הפסח‭ ‬מאכלי‭ ‬חמץ‭, ‬סיפקו‭ ‬המוסלמים‭ ‬בלילה‭ ‬זה‭ ‬קמח‭, ‬שמרים‭ ‬ושיבולי‭ ‬חיטה‭. ‬אלה‭ ‬ואחרים‭ ‬הם‭ ‬מנהגים‭ ‬חדשים‭ ‬שהתווספו‭ ‬לחג‭ ‬במשך‭ ‬הזמן‭ ‬במרוקו‭, ‬ומשווים‭ ‬לחג‭ ‬כח‭ ‬משיכה‭ ‬נוסף

לסיכום‭, ‬חג‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬הוא‭ ‬חג‭ ‬יהודי‭ ‬וישראלי‭. ‬מקורותיו‭ ‬נעוצים‭ ‬בטכס‭ ‬אוניברסאלי‭ ‬שנועד‭ ‬לפייס‭ ‬שׁדת‭ ‬מזל‭, ‬שבמרוקו‭ ‬כונתה‭ ‬בשם‭ ‬לאלה‭ ‬מִימוּנָה‭, ‬בת‭ ‬זוגתו‭ ‬של‭ ‬של‭ ‬שׁד‭ ‬גדול‭ ‬ושחור‭ ‬בשם‭ ‬סידי‭ ‬מִימוּן‭. ‬הפיוס‭ ‬מתבצע‭ ‬בשיטה‭ ‬נפוצה‭ ‬ומוכרת‭ ‬מתקופת‭ ‬המקרא‭ ‬על־ידי‭ ‬עריכת‭ ‬שולחן‭ ‬שתפריטיו‭ ‬מסמלים‭ ‬שפע‭, ‬ברכה‭ ‬ומזל‭, ‬ובאמצעות‭ ‬שירי‭ ‬הלל‭ ‬וברכות‭ ‬לאלת‭ ‬הגורל‭. ‬למחרת‭ ‬אין‭ ‬מפייסים‭ ‬את‭ ‬המזל‭ ‬הרע‭ ‬אלא‭ ‬נאבקים‭ ‬בו‭ ‬ומרחיקים‭ ‬אותו‭ ‬על־ידי‭ ‬הטבעתו‭ ‬בים‭ ‬או‭ ‬במקור‭ ‬מים‭ ‬כבמנהג‭ ‬התשליך‭. ‬זיקת‭ ‬המִימוּנָה‭ ‬לאיסרו‭ ‬חג‭ ‬פסח‭ ‬קשורה‭ ‬למסורת‭ ‬יהודית‭ ‬עתיקה‭ ‬הרואה‭ ‬בכ‭"‬ג‭ ‬בניסן‭ ‬יום‭ ‬פורענות‭ ‬שיש‭ ‬להזהר‭ ‬בו‭.‬

הערות

ממן‭, ‬מימונה‭.‬

‭ ‬גולדברג‭, ‬מעמד‭, ‬עמ‭' ‬87-75‭; ‬כהן‭, ‬98-90‭; ‬גולדברג‭, ‬חגיגות‭; ‬נוי‭, ‬קריעת‭; ‬נוי‭, ‬חג‭.‬

הירשברג‭, ‬המימונה‭, ‬עמ‭' ‬88-87‭; ‬הירשברג‭, ‬אלמליח‭; ‬הירשברג‭, ‬מארץ‭, ‬עמ‭' ‬77‭. ‬

בן־עמי‭, ‬יהדות‭, ‬עמ‭' ‬קלט‭-‬קנב‭; ‬בן־עמי‭, ‬מנהג‭; ‬בן־עמי‭, ‬המימונה‭, ‬עמ‭' ‬44-36‭. ‬

איינהורן‭, ‬עמ‭' ‬218-211‭.‬

הירשברג‭, ‬מימונה‭, ‬עמ‭' ‬88‭.‬

עדות‭ ‬מפורטת‭ ‬מצאתי‭ ‬אצל‭ ‬נסים‭ ‬סיבוני‭ ‬שמתאר‭ ‬בספריו‭ ‬את‭ ‬מנהגי‭ ‬החג‭ ‬בעיקר‭ ‬בעיר‭ ‬מרכש‭: ‬סיבוני‭, ‬מימונה‭, ‬עמ‭' ‬48-1‭. ‬סיבוני‭, ‬ילדות‭, ‬עמ‭' ‬6-1‭. ‬ראו‭ ‬גם‭ ‬בן‭-‬ברוך‭, ‬עמ‭' ‬28-27‭, ‬סלומון‭ ‬בן־ברוך‭ ‬היה‭ ‬חבר‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭ ‬בסוף‭ ‬שנות‭ ‬החמישים‭;‬ ‭   ‬בן־שמחון‭, ‬המגרב‭; ‬בן‭ ‬שמחון‭,‬ ‭   ‬כיצד‭;‬ ‭   ‬גלעד‭, ‬עמ‭' ‬41-42‭ ; ‬אלבו‭, ‬עמ‭' ‬30-24‭; ‬אלקיים‭; ‬שטרית‭, ‬עמ‭' ‬24-21‭;‬ ‭   ‬מויאל‭, ‬עמ‭' ‬40-39‭; ‬מרציאנו‭.‬

עדות‭ ‬ציון‭ ‬אלגריסי‭, ‬יליד‭ ‬קזבלנקה‭ ‬שמוצאו‭ ‬מאסווירה‭ (‬מוגדור‭).‬

ראו‭ ‬לגי‭; ‬בן־עמי‭ ‬מציין‭ ‬ש‭"‬אין‭ ‬יודעים‭ ‬מה‭ ‬טעם‭ ‬נוהרים‭ ‬הם‭ ‬למקום‭ ‬הזה‭", ‬בן־עמי‭, ‬עמ‭' ‬קמה‭.‬

עדות‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬דוד‭ ‬עמוס‭, ‬פריס‭, ‬2‭ ‬במרס‭ ‬2007‭, ‬מפי‭ ‬אמו‭ ‬ילידת‭ ‬מרכש‭.‬

שם‭, ‬שם‭.‬

נוי‭, ‬קריעת‭; ‬נוי‭, ‬חג‭.‬

טולידנו‭, ‬עמ‭' ‬ש‭"‬ד‭.‬

ידוע‭ ‬לי‭ ‬על‭ ‬הצעת‭ ‬מחקר‭ ‬שהכין‭ ‬המשורר‭ ‬יונתן‭ ‬רטוש‭ ‬על‭ ‬מקור‭ ‬המימונה‭ ‬שקשור‭ ‬לנושא‭ ‬המים‭.‬

ראו‭ ‬משאש‭. ‬הרב‭ ‬משאש‭ ‬נולד‭ ‬במכנס‭ ‬והיה‭ ‬רבה‭ ‬הראשי‭ ‬של‭ ‬קהילת‭ ‬תלמסן‭, ‬עלה‭ ‬לישראל‭ ‬בשנת‭ ‬1965‭ ‬ומונה‭ ‬לרב‭ ‬ראשי‭ ‬בחיפה‭. ‬

הרב‭ ‬שאר‭ ‬ישוב‭ ‬כהן‭ ‬כתב‭ ‬שהגר‭"‬א‭ (‬1797-1720‭) ‬כלל‭ ‬לא‭ ‬נהג‭ ‬לקיים‭ ‬את‭ ‬תפילת‭ ‬התשליך‭.‬

ייבין‭, ‬עמ‭' ‬140‭.‬

מוכרים‭ ‬במיוחד‭ ‬שני‭ ‬צמחים‭ ‬ריחניים‭ ‬אותם‭ ‬מכרו‭ ‬מוסלמים‭ ‬או‭ ‬ספרדים‭ ‬ליהודים‭ ‬בצאת‭ ‬חג‭ ‬הפסח‭: ‬עְטַרשָה‭ ‬ובָּבְּנוּז‭, ‬שני‭ ‬צמחים‭ ‬ממשפחת‭ ‬הגרניום‭.‬

בן‭-‬ברוך‭, ‬עמ‭' ‬28-27‭ ‬

עבו‭, ‬עמ‭' ‬362

ביש‭ ‬גדא‭ ‬בארמית‭ ‬הוא‭ ‬מזל‭ ‬רע‭ ‬ולמפעל‭ ‬הפיס‭ ‬תכנית‭ ‬הגרלה‭ ‬בשם‭ ‬חיש‭ ‬גד‭.‬

ורשה‭ ‬תרפ‭"‬ח

בר־אילן‭, ‬עמ‭' ‬5‭. ‬הספר‭ ‬של‭ ‬דן‭ ‬בראון‭, ‬מחבר‭ ‬קוד‭ ‬דה‭ ‬וינצ‭'‬י‭ ‬נקרא‭ ‬מפתח‭ ‬שלמה‭ ‬ועוסק‭ ‬במסדר‭ ‬הבונים‭ ‬החופשיים‭ ‬ובסמלים‭ ‬שלו‭ ‬בוושינגטון‭.‬

ה‭' ‬גולנץ‭ ‬פרסם‭ ‬הוצאת‭ ‬פקסימיליה‭ ‬באוקספורד‭ ‬1914

שם‭, ‬דף‭ ‬כד‭, ‬ע‭"‬ב

שם‭, ‬דף‭ ‬מ‭"‬ו‭, ‬ע‭"‬א

שם‭, ‬דף‭ ‬ל‭"‬ז‭, ‬ע‭"‬ב

כ‭"‬י‭ ‬גאסטר‭ ‬315‭, ‬דייכס‭ ‬עמ‭' ‬14‭.‬

נ‭' ‬סיבוני‭ ‬מזכיר‭ ‬שיר‭ ‬שהושר‭ ‬במרכש‭ ‬לכבוד‭ ‬לאלה‭ ‬מימונה‭: "‬אָה‭ ‬לַאלָה‭ ‬מִימוּנָה‭, ‬אָה‭ ‬לַאלָה‭ ‬פתוחה‭, ‬ספדונה‭ ‬אל‭ ‬דאר‭ ‬ח‭'‬יר‭ ‬בע‭'‬ינה‭ ‬נמסיו‭" (‬הו‭ ‬מִימוּנָה‭ ‬הגבירה‭, ‬הו‭ ‬גבירה‭ ‬פותחת‭, ‬נשלחנו‭ ‬לבית‭ ‬השפע‭, ‬רוצים‭ ‬ללכת‭). ‬סיבוני‭, ‬מימונה‭, ‬עמ‭' ‬28‭, ‬44‭. ‬משמעות‭ ‬השיר‭ ‬סתומה‭ ‬אך‭ ‬ברור‭ ‬שהגבירה‭ ‬מימונה‭ ‬קשורה‭ ‬לבית‭ ‬של‭ ‬שפע‭. ‬א‭' ‬ממן‭ ‬מפרש‭ ‬את‭ "‬לאלה‭ ‬פתוחה‭" ‬כגברת‭ ‬שפתחו‭ ‬לה‭ ‬שערי‭ ‬הצלחה‭, ‬ממן‭, ‬עמ‭' ‬87‭.‬

איינהורן‭, ‬עמ‭' ‬218-211‭.‬

כתב־יד‭ ‬ממרוקו‭ ‬ברשותו‭ ‬של‭ ‬י‭' ‬איינהורן‭, ‬דף‭ ‬ו‭' ‬ע‭"‬א‭.‬

רפאל‭ ‬אוחנא‭, ‬נולד‭ ‬במכנס‭ ‬בשנת‭ ‬1850‭, ‬בשנת‭ ‬1865‭ ‬התיישב‭ ‬בטבריה‭. ‬מראה‭ ‬הילדים‭, ‬ירושלים‭ ‬תרנ‭"‬ט‭ (‬1899‭), ‬עמ‭' ‬קסג‭-‬קסד‭.‬

סטהון‭, ‬דף‭ ‬א‭' ‬ע‭"‬ב

בן‭ ‬יעקב‭, ‬עמ‭' ‬111‭.‬

סיבוני‭, ‬מימונה‭, ‬עמ‭' ‬22‭. ‬

המונח‭ ‬המקראי‭ ‬המקראי‭ "‬ברית‭ ‬מלח‭" ‬משמעו‭ ‬ברית‭ ‬בין‭ ‬שתי‭ ‬ארצות‭ ‬המתקיימת‭ ‬לאורך‭ ‬זמן‭.‬

רומנילי‭, ‬עמ‭' ‬85‭. ‬למרות‭ ‬הסברו‭ ‬של‭ ‬רומנילי‭, ‬א‭' ‬ממן‭ ‬מציין‭ ‬במאמרו‭ "‬ומסתבר‭ ‬שלא‭ ‬שמע‭ ‬מהחוגגים‭ ‬הסבר‭ ‬שיניח‭ ‬את‭ ‬דעתו‭". ‬יתכן‭ ‬שלא‭ ‬שמע‭ ‬הסבר‭ ‬מלומד‭ ‬מן‭ ‬החוגגים‭ ‬אך‭ ‬אין‭ ‬ספק‭ ‬שבעקבות‭ ‬מראה‭ ‬עיניו‭ ‬הגיע‭ ‬במהרה‭ ‬למסקנה‭ ‬שאת‭ ‬השולחן‭ ‬ערכו‭ ‬במטרה‭ ‬לפייס‭ ‬שדים‭. ‬א‭' ‬ממן‭, ‬עמ‭' ‬86‭.‬

וסטרמארק‭, ‬עמ‭' ‬273‭.‬

איינהורן‭, ‬עמ‭' ‬218‭, ‬הערה‭ ‬6‭.‬

ממן‭, ‬עמ‭' ‬379‭.‬

וינה‭ ‬תרכ‭"‬ז‭, ‬סימן‭ ‬ז‭', ‬סעיף‭ ‬רכ‭, ‬דף‭ ‬ט‭"‬ז‭, ‬ע‭"‬א‭.‬

נדפס‭ ‬לראשונה‭ ‬בקארעץ‭ ‬וגם‭ ‬בפרעמישלא‭ ‬1883‭, ‬זופניק‭, ‬קנלר‭ ‬והאמרשמידט‭. ‬הספר‭ ‬מיוחס‭ ‬לרב‭ ‬הראשי‭ ‬של‭ ‬פראג‭, ‬הפייטן‭ ‬אביגדור‭ ‬קרא‭, ‬שמת‭ ‬על‭ ‬קידוש‭ ‬השם‭ ‬בשנת‭ ‬1439‭. ‬עותק‭ ‬מכתב‭ ‬היד‭ ‬נמצא‭ ‬ברשותו‭ ‬של‭ ‬י‭' ‬איינהורן‭.‬

טולידנו‭, ‬עמ‭' ‬ש‭"‬ד‭.‬

ראו‭ ‬שלייח‭; ‬קלס‭, ‬הל‭, ‬גנאווה‭, ‬הל‭, ‬שמניזם‭.‬

ha hia jat lalla mimuna ‭/ ‬ha hia jat mbarka mes‘uda ‭/ ‬ifraḥ liha lkbir u sģir ‭/ ‬mimuna jayba lǩir lktir ‭/ ‬ha lḥalwa ha šfenj ‭/ ‬ha lkisan lmlyana ‭/ ‬ha ṣaḥa u ṭol l‘mar ‭/ ‬ha lfraḥ u lhana ‭/ ‬ya lalla mimuna lģalia ‭/ ‬šemsek bahia u dauia ‭/ ‬ajina kul ‘am zina u daḥka ‭/ ‬ajina kul ‘am jayba u mbarka

סלושץ‭, ‬עמ‭' ‬402‭. ‬

על‭ ‬מסורות‭ ‬וסיפורי‭ ‬עם‭ ‬הקשורים‭ ‬ל‭'‬לאלה‭ ‬מימונה‭' ‬בקרב‭ ‬המוסלמים‭ ‬ראו‭ ‬דרמנגן‭, ‬עמ‭' ‬69‭; ‬אובן‭, ‬98-97‭.‬

ראו‭ ‬מדרש‭ ‬אגדה‭, ‬מהדורת‭ ‬ש‭' ‬בובר‭, ‬ויין‭ ‬תרנ‭"‬ד‭.‬

אבישור‭, ‬עמ‭' ‬1-17‭.‬

ממן‭, ‬עמ‭' ‬95-85‭.‬

בעניין‭ ‬ברכת‭ ‬האילנות‭ ‬במרכש‭ ‬ביום‭ ‬המימונה‭ ‬ראו‭ ‬הירשברג‭, ‬עמ‭' ‬80‭ ‬וגם‭ ‬בנש‭, ‬עמ‭' ‬270‭.‬

שאול‭ ‬בן‭-‬שמחון‭, ‬מראשי‭ ‬הסתדרות‭ ‬העובדים‭ ‬חידש‭ ‬את‭ ‬מסורת‭ ‬המימונה‭ ‬בישראל‭ ‬החל‭ ‬משנת‭ ‬1966‭ ‬ויזם‭ ‬את‭ ‬הפיכתו‭ ‬ליום‭ ‬בחירה‭ ‬לעובדים‭.‬

מויאל‭, ‬עמ‭' ‬40-39‭. ‬

ראו‭ ‬זעפרני‭.‬

ראו‭ ‬סויסה‭.‬

שי־כתריאל‭, ‬עמ‭' ‬253-252‭. ‬המחברת‭ ‬מציינת‭ ‬עדיין‭ ‬שמקורו‭ ‬של‭ ‬הטכס‭ ‬אינה‭ ‬ידועה‭. ‬ראו‭ ‬בן־עמי‭, ‬המימונה‭, ‬עמ‭' ‬44-36‭. ‬

שער‭, ‬עמ‭' ‬64-57‭.‬

שם‭, ‬שם‭.‬

בן־עמי‭, ‬יהדות‭, ‬עמ‭' ‬קמו‭. ‬ראו‭ ‬את‭ ‬אותו‭ ‬מאמר‭, ‬ללא‭ ‬חתימה‭, ‬גם‭ ‬חוברת‭ "‬מימונה‭" ‬מנהג‭ ‬עתיק‭ - ‬חג‭ ‬חדש‭, ‬שהופק‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬מרכז‭ ‬ההסברה‭ ‬ואמנות‭ ‬לעם‭, ‬ביזמתו‭ ‬של‭ ‬שאול‭ ‬בן־שמחון‭, ‬ירושלים‭ ‬1971‭. ‬בן־שמחון‭ ‬שיזם‭ ‬את‭ ‬חידושו‭ ‬של‭ ‬החג‭ ‬החל‭ ‬משנת‭ ‬1968‭ ‬במסגרת‭ ‬ברית‭ ‬יוצאי‭ ‬מרוקו‭ ‬מציין‭ ‬שהחגיגות‭ ‬החלו‭ ‬בישראל‭ ‬כבר‭ ‬משנת‭ ‬1965‭ ‬במסגרת‭ ‬אגודת‭ ‬יוצאי‭ ‬פס‭ ‬והתקיימו‭ ‬לראשונה‭ ‬ביער‭ ‬הרצל‭ ‬ליד‭ ‬בן‭-‬שמן‭. ‬בהמשך‭ ‬הסתייג‭ ‬מן‭ ‬הדיווחים‭ ‬העיתונאים‭ ‬השליליים‭ ‬בקשר‭ ‬לחג‭.‬

בן־עמי‭, ‬יהדות‭, ‬עמ‭' ‬קלט‭.‬

שם‭, ‬שם‭.‬

בן־עמי‭, ‬איינהורן‭, ‬עמ‭' ‬קנב‭.‬

שם‭, ‬עמ‭' ‬קנא‭-‬קנב‭. ‬בן־עמי‭ ‬מתכוון‭ ‬להרצאתו‭ ‬בקונגרס‭ ‬החמישי‭ ‬למדעי‭ ‬היהדות‭, "‬נוכחות‭ ‬השדים‭ ‬בבית‭ ‬היהודי‭ ‬המרוקני‭", ‬ירושלים‭ ‬תשל‭"‬ג‭, ‬עמ‭' ‬3-6‭.‬

שם‭, ‬שם‭.‬

ממן‭, ‬עמ‭' ‬89‭.‬

רומנילי‭, ‬עמ‭' ‬85‭. ‬למרות‭ ‬הסברו‭ ‬של‭ ‬רומנילי‭, ‬א‭' ‬ממן‭ ‬מציין‭ ‬במאמרו‭: "‬ומסתבר‭ ‬שלא‭ ‬שמע‭ ‬מהחוגגים‭ ‬הסבר‭ ‬שיניח‭ ‬את‭ ‬דעתו‭". ‬יתכן‭ ‬שרומנילי‭ ‬לא‭ ‬שמע‭ ‬הסבר‭ ‬מלומד‭ ‬מן‭ ‬החוגגים‭ ‬אך‭ ‬אין‭ ‬ספק‭ ‬שבעקבות‭ ‬מראה‭ ‬עיניו‭ ‬הגיע‭ ‬למסקנה‭ ‬שאת‭ ‬השולחן‭ ‬ערכו‭ ‬במטרה‭ ‬לפייס‭ ‬שדים‭. ‬ממן‭, ‬עמ‭' ‬86‭.‬

עבו‭, ‬עמ‭' ‬363‭. ‬בן־עמי‭ ‬רואה‭ ‬בבגדים‭ ‬אלה‭ "‬תחפושת‭" ‬ולא‭ ‬בגדים‭ ‬מסורתיים‭ ‬שכוונתם‭ ‬להתחבר‭ ‬למסורת‭ ‬מקומית‭. ‬בן־עמי‭, ‬יהדות‭, ‬עמ‭' ‬קמד‭.‬

ממן‭, ‬עמ‭' ‬94-93‭.‬

הירשברג‭, ‬עמ‭' ‬77‭; ‬הירשברג‭, ‬מימונה‭, ‬עמ‭' ‬88‭.‬

איינהורן‭, ‬עמ‭' ‬217‭.‬

הירשברג‭, ‬המימונה‭, ‬עמ‭' ‬88‭.‬

ראו‭ ‬ליכט‭.‬

ה‭' ‬גולדברג‭, ‬חגיגות‭, ‬עמ‭' ‬112‭.‬

הפניות ביבליוגראפיות

עבו Isaac David Abbou, Musulmans Andalous et Judéo-Espagnols, Editions Antar, Casablanca, 1953

E. Aubin, Le Maroc d'aujourd'hui, Armand Colin, Paris, 1904, pp. 97-98 אובן

בן-ברוך Salomon Benbaruk, Trois quart de siècle pêle-mêle, Maroc-Canada, 1920-1950-1990, (Montréal 1990) 

בנש José Benech, Un des aspects du Judaisme, Essai d'explication d'un Mellah, Edition Larose, Paris 1940 

שלייח Abdelhafid Chlyeh, Les Gnaoua du Maroc, itinéraires initiatiques, transe et possession, La Pensée sauvage, Paris 1997 

קלס  Pierre-Alain Claisse, Les Gnawa marocains de tradition loyaliste, L'Harmattan, Paris 2003 

כהן E. H. Cohen, "The Bitter and the Sweet: A Structural Analysis of Mimuna", The Journal of Ritual Studies vol. 17, 1, Pittsburgh 2003. 

דייכס Samuel Daiches, Babylonian Oil Magic in the Talmud and in the Later Jewish Litterature, Jews' College London, Publication N° 5, London, 1913. 

דרמנגן Emile Dermenghen, Le culte des saints dans l'Islam maghrebin, Paris, 1954

גולדברג, מעמד Harvey E. Goldberg, "The Mimuna and the Minoriry Status of Moroccan Jews", Ethnology XVII, 1978. 

הל, גנאווה  Bertrand Hell, Le tourbillon des génies : au Maroc avec les Gnawa, Flammarion, Paris 

הל, שמניזם Bertrand Hell, Possession et chamanisme : les maîtres du désordre, Flammarion, Paris 2002

לג'ה Doctoresse Legey, Essai de facteur marocain, Ed. Paul Geuthner, Paris, 1926

סיבוני, מימונה Nessim Sibony, Trois énigmes, Pessah et la Mimouna, Coutumes juives, J. T. Productions,Sherman Oaks, Los Angeles 2003. 

סיבוני, ילדות Nessim Sibony, Enfance juive au Maroc, Paradis perdu ? Pessah, Archives culturelles et folkloriques, J. T. Productions, Sherman Oaks, USA. 

וסטרמארק Edward Westermarck, Ritual and Belief in Morocco,vol.1, Winifred Blackman, London 1926 

זעפרני Haïm Zafrani, Deux mille ans de vie juive au Maroc, Maisonneuve Larose et Eddif, Paris 1999

אבישור‭ ‬ יצחק‭ ‬אבישור‭, "‬לאופיו‭ ‬הדימוני‭ ‬של‭ ‬סיפור‭ ‬חתן‭-‬דמים‭ (‬שמות‭ ‬ד‭, ‬כד‭-‬כו‭)", ‬אשל‭ ‬באר‭ ‬שבע‭ ‬ב‭', ‬תש‭"‬ם‭.‬

אוחנא‭ ‬ רפאל‭ ‬אוחנא‭, ‬מראה‭ ‬הילדים‭, ‬ירושלים‭ ‬תרנ‭"‬ט

אזולאי‭ ‬ חיים‭ ‬יוסף‭ ‬דוד‭ ‬אזולאי‭, ‬מורה‭ ‬באצבע‭, ‬וינה‭ ‬תרכ‭"‬ז‭. ‬

איינהורן‭ ‬ יצחק‭ ‬איינהורן‭, "‬המימונה‭ - ‬מקורה‭ ‬ומהותה‭", ‬תרביץ‭, ‬שנה‭ ‬מ‭"‬א‭, ‬תשל‭"‬ב‭.‬

אלבו דן‭ ‬אלבו‭, ‬חג‭ ‬המימונה‭ ‬בקהילת‭ ‬וואזן‭ , ‬ברית‭ ‬23‭, ‬עורך‭ ‬אשר‭ ‬כנפו‭, ‬אביב‭ ‬תשס‭"‬ה‭ ‬2005‭.‬

אלקיים משה‭ ‬אלקיים‭, ‬עורך‭, ‬מימונה‭, ‬היחידה‭ ‬לתרבות‭ ‬שבטי‭ ‬ישראל‭, ‬המרכז‭ ‬לתרבות‭ ‬ולחינוך‭, ‬ההסתדרות‭ ‬הכללית‭, ‬תל‭-‬אביב‭ ‬1982‭.‬

בנימין‭ ‬השני בנימין‭ ‬השני‭, ‬ספר‭ ‬מסעי‭ ‬ישראל‭, ‬ליק‭ ‬1859‭, ‬עמ‭' ‬379‭.‬

בן‭ ‬יעקב א‭' ‬בן‭ ‬יעקב‭, ‬עורך‭, ‬ילקוט‭ ‬מנהגים‭ ‬א‭', ‬הוצאת‭ ‬המדפיס‭ ‬הממשלתי‭, ‬ירושלים‭ ‬תשכ‭"‬ז‭.‬

בר‭ ‬ירוחם אלקנה‭ ‬בר‭ ‬ירוחם‭, "‬ספר‭ ‬הפליאה‭", ‬פרעמישלא‭ ‬1883‭, ‬אוסף‭ ‬איינהורן

בן־עמי‭, ‬יהדות יששכר‭ ‬בן־עמי‭, ‬יהדות‭ ‬מרוקו‭, ‬פרקים‭ ‬בחקר‭ ‬תרבותם‭, ‬חג‭ ‬המימונה‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭, ‬הוצאת‭ ‬ראובן‭ ‬מס‭, ‬ירושלים‭ ‬1975‭. ‬פורסם‭ ‬ללא‭ ‬חתימה‭ ‬גם‭ ‬בחוברת‭ "‬מימונה‭" ‬מנהג‭ ‬עתיק‭ - ‬חג‭ ‬חדש‭, ‬מרכז‭ ‬ההסברה‭ ‬ואמנות‭ ‬לעם‭, ‬עורך‭ ‬שאול‭ ‬בן־שמחון‭, ‬ירושלים‭ ‬1971‭.‬

בן־עמי‭, ‬אייהורן יששכר‭ ‬בן־עמי‭, ‬למאמרו‭ ‬של‭ ‬י‭' ‬איינהורן‭ '‬המימונה‭ - ‬מקורה‭ ‬ומהותה‭', ‬יהדות‭ ‬מרוקו‭, ‬פרקים‭ ‬בחקר‭ ‬תרבותם‭, ‬הוצאת‭ ‬ראובן‭ ‬מס‭, ‬ירושלים‭ ‬1975‭.‬

בן־עמי‭, ‬מנהג יששכר‭ ‬בן־עמי‭, ‬מנהג‭ ‬עתיק‭, ‬חג‭ ‬חדש‭, ‬הוצאת‭ ‬משרד‭ ‬החינוך‭, ‬ירושלים‭ ‬1970‭. ‬

תגובה  למאמר מאת ד"ר דן מנור      
 

Israël se méfie de Ben Barka

Lorsque les diplomates du Ministère des Affaires Étrangères reçurent le rapport détaillé de Chouraqui, ils ne furent pas moins surpris par les propositions de Ben Barka et en conclurent qu’il fallait agir avec prudence : « Ici, [à l’ambassade d’Israël à Paris], nous ne sommes pas en mesure d’évaluer l’étendue des changements que Ben Barka était prêt à effectuer. Mais, de toute façon, il n’y a aucun intérêt à s’immiscer dans les problèmes internes du Maroc ». Il est vrai que le gouvernement israélien n’était pas enthousiaste à l’idée de s’ingérer dans les problèmes internes d’un pays étranger. De plus, il accordait un intérêt particulier aux pourparlers en cours depuis le début de l’année entre leurs délégués et le prince héritier. Son but était de parvenir à un vaste accord politique avec le roi sur le problème principal : le départ des Juifs : « Selon les prévisions actuelles, le roi était favorablement disposé envers les Juifs, bien plus que n’importe quel groupe de politiciens [de la gauche] ». En outre, les Israéliens étaient quelque peu gênés d’entretenir des contacts avec un exilé politique et craignaient les répercussions qui pouvaient en résulter au Maroc. Ils craignaient également la réaction du gouvernement français devant de telles relations avec la gauche marocaine.

À Jérusalem, les propos de Barka sur la responsabilité de Laghzaoui dans l’octroi de passeports ne semblaient pas convaincants étant donné que les décrets à ce sujet avaient été signés par le Ministre de l’intérieur Driss Mhamdi, membre du parti de Ben Barka. En outre, la rupture des relations postales avec Israël s’était produite sous le gouvernement Ibrahim. Selon Mordekhay Gazit, Ben Barka n’avait aucune raison d’accuser Laghzaoui. Lui et ses amis étaient intéressés à gagner la faveur de l’opinion publique mondiale au Maroc, et les Juifs peuvent pouvaient la lui fournir. Ses amis étaient alors au pouvoir et, au cours de leur mandat, les décrets sur la délivrance de passeports avaient empiré et les relations postales avaient été interrompues. « De nombreux juifs dans le monde ne comprennent pas pourquoi nous n’avons pas déclenché une grande campagne de presse contre le Maroc suite à ce comportement […]. Ben Barka et ses amis doivent prouver leurs intentions par des actes. Des paroles, nous en avons assez ». Gazit reprit une fois de plus l’argument courant chez les diplomates israéliens, à savoir que les promesses des Marocains n’avaient aucune valeur et qu’elles n’étaient pas sincères : « Ben Barka et ses collègues ont trompé le Congrès [Juif Mondial] pendant quatre années et tentent à présent d’abuser d’Israël pour bénéficier des voix juives et pour d’autres raisons que nous ne voulons pas deviner. Certes nous aurions voulu croire aux propos flatteurs de Ben Barka, mais il faut rester vigilant ».

Au ministère, on était plutôt embarrassé d’avoir recours aux services de Chouraqui pour entretenir les contacts avec le chef de la gauche marocaine Gazit ne pouvait cependant pas dissimuler sa satisfaction d’avoir réussi à établir le lien avec Ben Barka. Ce fut à contrecœur qu’il remercia Chouraqui pour ses services. Considérant l’importance du sujet, Golda Meir décida d’envoyer à Ben Barka « un délégué particulier », qui n’était autre que le chef de la section Tevel au Mossad, Yaaqov Caroz. Chouraqui fut sollicité pour organiser, au plus tôt, une rencontre avec le leader marocain en exil, en présence de l’ambassadeur Walter Eitan. Malgré ses réticences, Gazit ne céda pas à la tentation d’établir des contacts entre Israël et le chef de la gauche susceptible de prendre le pouvoir au Maroc.

  L’échec du complot de février, qui avait entraîné son exil, est la seule explication plausible aux propos de Ben Barka. La réserve d’Israël à son égard, était motivée par des pourparlers qui se déroulaient parallèlement depuis août 1960, entre Easterman et le prince héritier et qui avançaient prudemment vers un accord global pour l’évacuation des Juifs du Maroc. Depuis que s’était ouverte la filière vers les dirigeants marocains, les représentants israéliens étaient devenus circonspects envers la mission de Chouraqui. Gazit ajouta à son rapport des remarques peu élogieuses pour la personne par ailleurs incontournable dans les rapports avec Ben Barka. Il recommanda aux diplomates de l’Ambassade de garder « une certaine dose de prudence » avec Chouraqui et de s’abstenir de lui communiquer toute documentation ou décision du Ministère concernant ses propres entretiens : « Ces documents ne lui sont pas destinés et ne concernent que vous, espérant que vous trouverez le meilleur moyen de guider, maîtriser et contrôler Chouraqui ». Par ailleurs, Gazit estima qu’il devait justifier auprès de Lili Castel et de l’ambassadeur Eitan l’ardeur de ses remerciements à Chouraqui dans son télégramme à Ben Barka : « Le but de notre télégramme, quelque peu enthousiaste, n’était qu’un pur stratagème pour éviter que Chouraqui ne soulève des obstacles au déroulement de l’entretien [avec Yaaqov Caroz], d’autant plus que nous avons des réserves sur le caractère de cet individu ». Malgré les craintes de voir l’entretien avec Caroz annulé, Gazit avoua que le ministère avait opté en faveur de ce voyage notamment pour « limiter l’influence de Chouraqui et même essayer de l’écarter des contacts [avec Ben Barka] ».

L’idée d’envoyer un délégué israélien à Ben Barka venait du chef du Mossad Isser Harel, après un entretien qu’il eut avec Gazit à l’aéroport de Lod, lors du retour du Premier Ministre Ben Gourion de l’étranger. Par la suite, Golda Meir accepta l’idée d’une mission de Caroz au Maroc. Gazit révéla dans une lettre à Walter Eitan les raisons de son approbation de la proposition de Harel : « Il serait très souhaitable d’essayer d’établir un lien parallèle entre nous et Ben Barka de façon à ce que nous ne soyons plus dépendants exclusivement des services de Chouraqui […], étant donné que les suggestions de Ben Barka à Chouraqui ne peuvent en aucun cas être comprises comme un consentement de notre part ». Gazit ne manqua pas non plus de signifier aux représentants de la Misgeret au Maroc et à Paris, sa désapprobation de la confiance et de la bienveillance qu’ils accordaient à Chouraqui. Une fois fixée la date de l’entrevue entre Caroz et Ben Barka, le Ministère, tenta par tous les moyens, de se défaire de Chouraqui.

Deux jours avant la rencontre du chef de la gauche marocaine avec le délégué officiel d’Israël, un entretien préparatoire entre Ben Barka et Chouraqui eu lieu le 26 mars 1960. Il dura environ une heure et se déroula dans une atmosphère agréable. La bonne humeur de Ben Barka était due au succès de la grève déclenchée par ses camarades du parti et soutenue même par le Mouvement Populaire, proche du palais. Ben Barka évoqua ses bonnes relations avec les organismes juifs internationaux et en particulier avec le CJM et assura à son interlocuteur que leurs entretiens resteraient secrets. Selon le dirigeant marocain, les relations d’Ibrahim avec Nasser étaient tendues et que le Premier Ministre se sentait plus africain qu’arabe. Ben Barka avait présenté au gouvernement la proposition israélienne pour une solution aux relations postales avec Israël, celle-ci pourrait être immédiatement mise en place. Chouraqui demanda à son interlocuteur que le Premier Ministre envoie la résolution du gouvernement marocain au secrétaire général des Nations Unies. Les bonnes intentions de Ben Barka envers Israël et sa sympathie pour l’État hébreu se virent confirmées lorsqu’il consentit aux deux entretiens que lui soumit Chouraqui. Le premier, avec Yaaqov Caroz, qui lui fut présenté comme « un haut fonctionnaire du cabinet du Premier Ministre », qu’il devait rencontrer deux jours après, le 28 mars, et le second, avec l’ambassadeur d’Israël Walter Eitan, le 1^er avril à 17 heures. Cette rencontre fut reportée à plusieurs reprises. À cette époque, souligne Chouraqui, Ben Barka était prêt à rencontrer Golda Meir, envers laquelle il éprouvait une profonde admiration : « Golda fut sensible au compliment qu’il lui adressait par mon intermédiaire et lui délégua aussitôt un de ses collaborateurs, qui l’avait déjà vu à Paris dans l’appartement de mes beaux - parents ».

Chouraqui appréhendait une guerre civile imminente au Maroc, entre partisans du palais et militants de la gauche. Dans une telle éventualité, les adversaires du général De Gaulle au sein de l’armée française saisiraient la conjoncture pour s’insurger en Algérie, ce qui menacerait non seulement le pouvoir français en Afrique du Nord, mais aussi le régime gaulliste à Paris. De concert avec ses amis français, il jugea qu’il fallait impérativement persuader le roi Mohammed V de prévenir le conflit armé. La solution, à ses yeux, était que le roi désapprouvât le prince héritier et consentît au retour de Ben Barka et de ses proches au gouvernement. Il souligna avec satisfaction les positions du chef du Mouvement Populaire Aherdan en faveur d’une politique profrançaise et pro israélienne, opposée à la Ligue arabe.

 L'entretien de Ben Barka avec l’émissaire du Mossad

Les détails des relations entre Ben Barka et les représentants officiels d’Israël risquent d’étonner les admirateurs du dirigeant tiers-mondiste, appelé à devenir bientôt le leader de la conférence Tricontinentale en préparation à la Havane. On s’est fait longtemps dans les milieux dits « progressistes » une idée stéréotypée du meneur de la gauche marocaine. De tous les propos publics de Ben Barka, on n’a voulu retenir qu’un seul de ses discours, prononcé au Caire entre le 30 mars et le 6 avril 1965, devant des étudiants palestiniens. Dans ce discours, il déclara que l’œuvre d’Israël dans les pays en voie de développement en Afrique faisait partie d’un complot impérialiste contre le monde arabe. À cette date, Israël avait totalement abandonné tout rapport compromettant avec Ben Barka, malgré une certaine sympathie que lui gardaient les chefs du Mossad. Les relations entre Hassan II et Israël ayant pris une tournure significative, il était pratiquement impossible d’entretenir des rapports avec l’exilé politique ennemi juré du palais. Dernièrement, le magazine L’Express publia les travaux de l’historien tchèque Petr Zidek sur les contacts qu’entretenait l’agent des services secrets tchécoslovaques (StB) le capitaine Zdenek Micke (alias Moti) avec Ben Barka (alias Gogol ou Cheikh) à Paris à partir de la mi-mars 1960. Le dossier 43-802 au nom de Ben Barka comporte des détails sur les services rendus par le tiers-mondiste marocain au StB moyennant une rémunération mensuelle. Dans une note à ses supérieurs, l’agent tchèque définit ainsi l’image de l’agent Ben Barka : « Il est sûr que Cheikh est « progressiste » dans ses contacts avec nous, proaméricain dans ses contacts avec les Américains et opportuniste dans ses contacts avec Bourguiba, Nasser et les baasistes d'Irak et de Syrie » et il ajoute que les chefs du KGB pensent qu'il a été corrompu par les Chinois.

À Paris, conformément au vœu de Golda Meir et de Harel, le numéro deux du Mossad, Yaaqov Caroz rencontra le dirigeant exilé de l’UNFP le 28 mars 1960 à 11.30 heures. Comme convenu, l’entretien eut lieu au domicile du Dr Gaston Lévy, deux jours après la rencontre préparatoire entre Ben Barka et Chouraqui, et quatre jours avant celle programmée avec l’ambassadeur Walter Eitan. Pour des raisons tactiques, Chouraqui présenta Caroz comme un haut fonctionnaire au cabinet du Premier Ministre, mais il n’est pas improbable que Ben Barka fut conscient de la véritable identité du délégué israélien. Au cours d’un entretien qui dura une heure et quart, Ben Barka parla d’une solution provisoire au problème de la rupture des relations postales, il avait demandé à Ibrahim d’envoyer un rapport à ce sujet au Secrétaire Général des Nations Unies Dag Hammarskjöld. Le leader de la gauche s’étendit longuement sur les relations éventuelles entre Israël et le Maroc. Avant de quitter la réunion pour laisser les deux invités tête-à-tête, Chouraqui fit un résumé de ses précédents entretiens avec Ben Barka et souligna trois points essentiels. Le premier était la solution au problème des relations postales. Le second, d’ordre politique : Israël serait prêt à accorder une aide technique au Maroc, semblable à celle qu’il fournissait à d’autres pays d’Afrique. Le troisième proposait à Ben Barka d’effectuer une visite ultrasecrète en Israël. Chouraqui quitta alors ses deux invités et les laissa s’entretenir sans autre témoin.

Selon le rapport de Caroz à Gazit, Ben Barka lui déclara son insatisfaction de l’état des relations existant entre leurs deux pays. Il souligna que la situation des Juifs du Maroc s’était certes détériorée après l’indépendance, il évita toutefois d’en rejeter la faute sur son collègue Ibrahim. Comme on pouvait s’y attendre, il critiqua vivement le Palais, qui selon lui avait transféré en 1956, le pouvoir, du régime colonial à la famille royale. À l’instar du roi Farouq d’Égypte, avant le coup d’état militaire, Mohammed V avait essayé de gouverner en attisant les rivalités entre les partis. La monarchie marocaine ayant échoué dans ses manœuvres, elle incitait au conflit avec les forces populaires de son parti. Ben Barka s’indigna que les ministères politiques du gouvernement fussent entre les mains des proches du roi, passant sous silence le fait que son parti détenait les ministères économiques ainsi que la présidence du conseil. À son avis, son parti n’était pas responsable de la politique envers les Juifs, ni de leurs droits à la libre émigration.

L’opposant marocain n’hésita pas à critiquer le roi et le prince héritier allant jusqu’à traiter ce dernier de « valet du colonialisme », suprême insulte au Maroc d’alors. C’est pourtant Ben Barka lui-même qui avait proposé Moulay Hassan comme prince héritier, le 9 juillet 1957, contrairement aux traditions ancestrales. Il accusa le prince héritier de soutenir les forces féodales qui avaient collaboré avec le protectorat français et avaient été responsables de la destitution de son père. Il les aurait aidées à retrouver l’autorité et l’influence politique dont elles jouissaient à l’époque coloniale. Ben Barka faisait allusion aux gouverneurs des provinces rurales berbères, aux qaïd et bacha des provinces et au Conseil des ouléma qui constituait l’instance religieuse suprême. Il insista sur le fait que Mohammed V n’avait réussi à garder son trône que grâce aux efforts du Mouvement National, qui avait fait de la monarchie le symbole de l’aspiration populaire à l’indépendance. Mohammed V n’était, aux yeux de l’interlocuteur de Caroz, qu’un individu dépourvu de volonté et d’initiative et manipulé par son fils qui l’incitait à adopter un régime dictatorial au Maroc. Ben Barka mettait en garde le roi : si Mohammed V comptait s’opposer aux ambitions du peuple, il mettrait fin à la monarchie marocaine et les forces populaires n’hésiteraient pas à s’attaquer au Palais et à provoquer une guerre civile.

Après cette attaque sans précédent contre le roi et son fils, le chef de la gauche dévoila, sans scrupules, ses projets à l’émissaire israélien du Mossad. Son parti avait des structures toutes prêtes et bien organisées pour mener une lutte à l’intérieur du Maroc et jouirait même d’une aide extérieure, en provenance des milieux progressistes en France et du Moyen-Orient. Face à ces forces, le clan adverse était constitué par l’armée et la police commandées par le prince Moulay Hassan. L’armée était certes bien organisée, mais en son sein couvaient des tensions entre les officiers supérieurs formés par les Français, fidèles au palais, et les jeunes officiers en effervescence. L’unique alternative que proposait Ben Barka était une véritable monarchie constitutionnelle où le roi ne serait plus qu’un symbole historique.

Concernant Israël et les Juifs, les propositions de Ben Barka portaient sur quatre points : len premier lieu, Israël persuaderait les Juifs du Maroc de soutenir les candidats de son parti lors des élections. En contrepartie, lorsque qu’il accéderait au pouvoir, les Juifs pourront vivre en toute sérénité au Maroc ou même émigrer. Deuxièmement, Israël était appelé à fournir un soutien à son parti par le biais d’organismes juifs internationaux. Troisièmement, Israël et les Juifs de la diaspora s’engageraient à financer le combat de son parti, combat qui nécessite beaucoup d’argent. Finalement, Ben Barka souhaitait qu’Israël fournisse des armes à ses partisans, ceci à partir du moment où le conflit se serait mué en soulèvement armé. Ce résumé des requêtes de Ben Barka fait par Caroz, était identique au rapport qu’avait précédemment remis Chouraqui au ministère.

Le représentant du Mossad informa son interlocuteur que les Israéliens désapprouvaient l’attitude tant des autorités que de l’opposition marocaines à l’égard des Juifs et d’Israël. Lorsque Caroz demanda à Ben Barka d’intervenir auprès de ses collègues en faveur de l’immigration en Israël des rescapés du tremblement de terre d’Agadir, le chef de la gauche répondit qu’il ne connaissait aucune personne au Maroc qui oserait donner son aval au départ des Juifs du pays, mais que cet état de chose pourrait changer après l’accession de l’UNFP au pouvoir. Quant aux exigences de Ben Barka concernant l’aide israélienne, elles suscitèrent des divergences profondes entre les interlocuteurs. Alors que Caroz proposait un soutien au Maroc et à son économie, Ben Barka convoitait plutôt un soutien militaire à son parti et une aide financière personnelle. Caroz résuma l’entretien en promettant de transmettre les requêtes de Ben Barka à ses supérieurs en Israël et de poursuivre des entretiens suivis à Paris, selon une procédure confidentielle fixée à l’avance.

Vers la fin de l’entretien, Chouraqui rejoignit les deux hommes et fut surpris d’apprendre que Caroz venait de révéler à son interlocuteur des détails trop précis sur les opérations clandestines de la Misgeret au Maroc : « L’envoyé de Golda réussit en moins d’une heure à détruire tout ce que je tentais d’édifier sur la bonne volonté de Ben Barka, alors l’homme fort du gouvernement, que j’avais rencontré chez lui au Maroc, à Paris et, par la suite à Bonn, J’avais laissé les deux hommes en tête-à-tête. Lorsque je les retrouvai à la fin de leur entretien, je compris, au visage défait de Ben Barka, ce qui s’était passé. L’homme [Caroz], originaire d’Europe centrale, avait cru utile de mettre au courant le ministre, de tout ce qui se tramait dans l’ombre pour accélérer l’émigration clandestine des Juifs. Ben Barka connaissait la situation, mais, officiellement, il ne pouvait voir dans cette action clandestine menée dans son pays par un gouvernement étranger, qu’une grave atteinte à la souveraineté marocaine. C’en était fini des projets que nous avions faits ensemble, et notamment celui d’un voyage en Israël pour visiter les réalisations agricoles qui le passionnaient ».

Malgré la déception de Chouraqui, Golda Meir, Isser Harel et Walter Eitan furent satisfaits de l’entretien et particulièrement du fait qu’un lien direct s’était enfin établi entre un représentant officiel d’Israël et le chef de la gauche marocaine, et l’on pouvait enfin ne plus avoir recours aux services de Chouraqui, de Golan ou du CJM. Le Ministère à Jérusalem voulait à tout prix se débarrasser des intermédiaires, mais savait pertinemment que sans Golan et Chouraqui, il aurait été incapable d’établir les liens nécessaires avec les dirigeants marocains. Rien ne changea dans le comportement du ministère envers ces deux médiateurs. La méfiance à leur égard était de bon ton et tout fut mis en œuvre pour se défaire d’eux une fois les contacts directs établis.

On fit savoir, tant à Golan qu’à Chouraqui, que leurs rapports avec Ben Barka devaient désormais s’effectuer par l’intermédiaire de représentants officiels d’Israël. Le dossier Ben Barka fut remis subséquemment à Lili Castel de l’ambassade à Paris. L’attitude des fonctionnaires du Ministère des Affaires Étrangères à l’égard de Golan, de Chouraqui, comme d’ailleurs de tous les médiateurs auxquels ils faisaient appel, était ambiguë. D’une part, ils ne leur faisaient pas confiance et affichaient même un certain mépris envers ces diplomates non professionnels ; d’autre part, ils se devaient de reconnaître leur dépendance envers ces dilettantes, dont les services s’avéraient indispensables à leur besogne.

Après les premières médiations de Chouraqui et de Golan, et l’entretien de Ben Barka avec Yaaqov Caroz, le prince héritier Moulay Hassan dépêcha un délégué spécial au ministre des affaires étrangères, Golda Meir. Le président de la commission économique de l’Assemblée consultative, Bensalem Guessous de Fès, arriva à Jérusalem le 15 avril 1960 et suggéra un plan détaillé pour l’évacuation des Juifs du Maroc. Le 11 mars Alexandre Easterman rencontra le prince pour mettre en œuvre le projet d’évacuation. Des pourparlers plus poussés furent entrepris avec le cousin du roi Moulay Ali par l’intermédiaire de Isaac Cohen Olivar et Becking. À ce stade, les deux parties avaient déjà amplement discuté le montant de la « commission » que devaient percevoir les autorités marocaines comme compensation économique au départ des Juifs. Les sommes étaient échelonnées entre 50 et 250 dollars. En attendant, les Israéliens ne voulant pas arrêter les départs clandestins durant les pourparlers, achetèrent un vieux rafiot, Pisces (Egoz) qui coula, le 10 janvier 1961, lors de son quatorzième voyage de la baie d’Alhucema sur la côte méditerranéenne en partance vers Gibraltar avec à son bord 43 immigrants et deux membres d’équipage. Ce n’est qu’au début du mois d’août 1961 que « l’accord de compromis » fut conclu avec le nouveau roi Hassan II, par l’intermédiaire notamment de Sam Benazeraf. Le 28 novembre de la même année commença l’opération Yakhin au cours de laquelle le départ des familles juives s’effectua avec des passeports collectifs.

L'entremise d'Israël dans cette affaire entraîna, presque par hasard, un bienfait inespéré et non moindre que le transfert des Juifs marocains vers Israël, à savoir l’établissement de relations diplomatiques, à proprement parler, entre Israël et le Maroc. La mise en place de ce processus, ne concernant pas exclusivement l’émigration juive, avait débuté avec Chouraqui et fut définitivement confirmée à partir de février 1963. Yaaqov Caroz s’entretint alors, rue Victor Hugo à Paris, pour la première fois avec le colonel Mohamed Oufkir, récemment promu à la tête des services de sécurité marocains, et quelques semaines plus tard, le nouveau chef du Mossad Meir Amit atterrit à Marrakech pour rencontrer le jeune roi Hassan II. Ainsi commença une longue histoire de coopération fructueuse entre le Maroc et Israël, entretenue et développée par Oufkir et son adjoint Ahmed Dlimi. Cette coopération avait pour but d’aider le Maroc à consolider son indépendance dans divers domaines économiques et militaires. Elle s’accrut encore durant les années soixante-dix, pour culminer avec la médiation du roi Hassan II qui devait aboutir aux accords de paix entre l’Égypte et Israël. Par la suite, des relations diplomatiques d’abord discrètes puis déclarées, s’établirent avec le Maroc. Le roi contribua amplement à la recherche de solution du conflit israélo-palestinien avec l'aide de la diaspora juive marocaine.

Si ces relations secrètes entre le Maroc et Israël commencèrent à être dévoilées à partir des années soixante-dix, personne ne soupçonnait le rôle primordial qu’avait André Chouraqui dans l’établissement de ces contacts. Ce n’est point un hasard que Hassan II décida après avoir lu son livre Lettre à un ami arabe, d’inviter Chouraqui à un entretien au Maroc, en février 1977, alors qu’il était maire adjoint de Jérusalem. En dépit de l'opposition du Ministère des Affaires Étrangères, il effectua le voyage à Rabat muni de son passeport israélien et s’entretint avec le Roi. Cette rencontre favorisa par la suite, le voyage au Maroc du nouveau ministre des Affaires Étrangères Moshé Dayan, membre du gouvernement Menahem Begin. Les comptes-rendus rédigés par cet écrivain-diplomate ont une grande valeur pour la reconstruction de l’histoire du Maroc contemporain, époque que les historiens marocains n’osent pas aborder en raison de ses susceptibilités politiques. Ces rapports révèlent aussi un nouveau visage, plus nuancé, du leader de la gauche marocaine et remettent en cause la version selon laquelle Ben Barka était anti-Israélien. En entretenant des contacts aussi bien avec les leaders de la gauche qu’avec les partisans du palais, Chouraqui contribua à l’élaboration de « l’accord de compromis » qui permit l’évacuation des Juifs du Maroc mais a réussit surtout à établir les premières assises des relations diplomatiques, très intenses, entre Israël et un pays membre de la Ligue arabe.

Université de Paris VIII
 

 1.     Misgeret est le nom donné au réseau israélien du Mossad en Afrique du Nord, qui s’occupait de l’émigration clandestine et de l’autodéfense.

2.     Y. Bin-Nun, « Un diplomate non conformiste », Préface du livre de Jo Golan : Pages from a Diary, Editions Carmel, Jérusalem, 2005, pp. 7-15.

3.     Sur la contribution des organismes juifs internationaux aux droits des Juifs voir Y. Bin-Nun, Psychosis or an Ability to Foresee the Future? The contribution of the World Jewish Organisations to the Establishment of Rights for Jews in Independent Morocco, 1956-1961, REEH, Revue Européenne d’Ètudes Hébraïque n°10, Paris, 2004.

4.     Chouraqui s'installa à Jérusalem en 1958 et après les manifestations d’immigrés marocains à Wadi Salib en 1959, il fut nommé par le chef du gouvernement David Ben Gourion comme son conseiller pour la fusion des communautés. En 1961, il obtint la nationalité israélienne et en octobre 1965, il fut élu maire adjoint de Jérusalem. La même année, il invita le recteur de la Mosquée de Paris Hamza Boubaker à effectuer une visite secrète en Israël. L'invité fut même interviewé aux émissions françaises de Qol Israël. Chouraqui a publié de nombreux ouvrages entre autres, La condition juridique de l’Israélite marocain, La saga des Juifs d'Afrique du Nord, L’Alliance Israélite universelle et le renouveau juif moderne, Lettre à un ami Arabe.

5.     Y. Bin-Nun, « La culture française dans la communauté juive du Maroc indépendant » REEH, Revue Européenne d’Etudes Hébraïque n°7, Paris, 2003, pp. 19-41.

6.     M. Gazit à S. Shneurson, 18 janvier 1959, ANI AE, 4318/1/2.

7.     Directives à Chouraqui avant son voyage au Maroc, 16 janvier 1959, ANI AE, 4318/1/2.

8.     Rapport de A. Chouraqui sur ses entretiens au Maroc, 6 mars 1959, ANI AE, 4319/10/1.

9.     Ibid.

10.  Ibid.

11.  Le couvent bénédictin de Toumliline près d’Azrou au Moyen Atlas a été fondé en 1952. Un colloque international s'y est déroulé en 1956 et une année après on organisa au couvent un deuxième colloque consacré à l'éducation avec la participation du philosophe Emmanuel Levinas.

סיפור‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬כרומן‭ ‬תעמולה‭ ‬פאן־ישראלי

מאת‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬יגאל‭ ‬בן‭-‬נון École Pratique des Hautes Etudes

ויכוח‭ ‬סוער‭ ‬ניטש‭ ‬עדיין‭ ‬בין‭ ‬ארכאולוגים‭ ‬חסידי‭ ‬התארוך‭ ‬הנמוך‭ ‬לעומת‭ ‬תומכי‭ ‬התארוך‭ ‬הגבוה‭ ‬בעניין‭ ‬זיהוין‭ ‬של‭ ‬שכבות‭ ‬באתרי‭ ‬חפירות‭ ‬וייחוסן‭ ‬לבית‭ ‬עומרי‭ ‬או‭ ‬לימי‭ ‬מלכותו‭ ‬המשוערים‭ ‬של‭ ‬שלמה‭. ‬למרות‭ ‬הבדלי‭ ‬הניואנסים‭ ‬ביניהם‭, ‬ישראל‭ ‬פינקלשטיין‭, ‬נדב‭ ‬נאמן‭, ‬דוד‭ ‬אוסישקין‭ ‬וזאב‭ ‬הרצוג‭ ‬שוללים‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ ‬מעצמה‭ ‬מדינית‭ ‬וכלכלית‭ ‬תחת‭ ‬שלטונם‭ ‬של‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭. ‬לעומתם‭ ‬זכריה‭ ‬קלאי‭, ‬אמנון‭ ‬בן‭-‬תור‭, ‬עמיחי‭ ‬מזר‭, ‬ברוך‭ ‬הלפרן‭ ‬ואילת‭ ‬מזר‭ ‬נלחמים‭ ‬להוכיח‭ ‬שהביצורים‭ ‬במגידו‭, ‬חצור‭, ‬תל‭ ‬גזר‭ ‬ועיר‭ ‬דוד‭ ‬הם‭ ‬מן‭ ‬המאה‭ ‬העשירית‭ ‬לפני‭ ‬הספירה‭ ‬ומאשימים‭ ‬את‭ ‬יריביהם‭ ‬במינימליזם‭, ‬בדקונסטרוקציוניזם‭ ‬ובכניעה‭ ‬לרוח‭ ‬הזמן‭ (‬צייטגייסט‭) ‬שיצרו‭ ‬ההיסטוריונים‭ ‬החדשים‭. ‬לעומתם‭, ‬יריבי‭ "‬הארכאולוגים‭ ‬החדשים‭" ‬זוכים‭ ‬בפיהם‭ ‬לכינויים‭ ‬כגון‭ ‬שמרנים‭ ‬או‭ ‬פונדמנטליסטים‭.‬

הארכאולוגיה‭ ‬נתפסת‭ ‬בעיני‭ ‬הציבור‭ ‬הרחב‭ ‬כגורם‭ ‬מדעי‭ ‬מדויק‭ ‬שממצאיו‭ ‬מכריעים‭ ‬מחלוקות‭ ‬והוא‭ ‬מאמת‭ ‬או‭ ‬פוסל‭ ‬תיאוריות‭ ‬בתחום‭ ‬ההיסטורי‭. ‬אך‭ ‬לא‭ ‬כך‭ ‬הדבר‭. ‬למרות‭ ‬ההתפתחות‭ ‬המשמעותית‭ ‬במדע‭ ‬זה‭ ‬בשנות‭ ‬השמונים‭, ‬אין‭ ‬בכוחו‭ ‬להכריע‭ ‬בסוגיית‭ ‬ההיסטוריוגרפיה‭ ‬של‭ ‬המאה‭ ‬העשירית‭, ‬אלא‭ ‬רק‭ ‬להעניק‭ ‬ארגומנטציה‭ ‬נלווית‭ ‬למשתתפי‭ ‬הדיון‭, ‬משני‭ ‬צדי‭ ‬המתרס‭. ‬להערכתי‭, ‬הסוגיה‭ ‬תמצא‭ ‬את‭ ‬פתרונה‭ ‬רק‭ ‬במחקר‭ ‬ההיסטורי‭, ‬בזכות‭ ‬ניתוח‭ ‬טקסטואלי‭ ‬דיאכרוני‭, ‬תוך‭ ‬הישענות‭ ‬על‭ ‬ממצאים‭ ‬ארכאולוגיים‭ ‬ואפיגרפיים‭. ‬אין‭ ‬זה‭ ‬מקרה‭ ‬שראש‭ ‬החוג‭ ‬לארכאולוגיה‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬ישראל‭ ‬פינקלשטיין‭ ‬וניל‭ ‬אשר‭ ‬סילברמן‭ ‬ביססו‭ ‬את‭ ‬מחקרם‭ ‬המצוין‭ ‬על‭ "‬דוד‭ ‬ושלמה‭, ‬בין‭ ‬מציאות‭ ‬היסטורית‭ ‬למיתוס‭" (‬הוצאת‭ ‬אוניברסיטת‭ ‬תל‭-‬אביב‭ ‬2006‭) ‬לא‭ ‬פחות‭ ‬על‭ ‬נימוקים‭ ‬טקסטואליים‭ ‬מאשר‭ ‬על‭ ‬ממצאים‭ ‬ארכאולוגים‭. ‬

מאמר‭ ‬זה‭ ‬בא‭ ‬להוסיף‭ ‬נימוקים‭ ‬לקביעת‭ ‬אפשרות‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ "‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭" ‬אך‭ ‬גם‭ ‬לבדוק‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬מסקנת‭ ‬חוקרים‭ ‬אלה‭ ‬בנוגע‭ ‬למחברי‭ ‬הסיפורים‭ ‬בספרי‭ ‬שמואל‭ ‬א‭ (‬פרקים‭ ‬ט‭-‬לא‭), ‬שמואל‭ ‬ב‭ (‬פרקים‭ ‬א‭-‬כד‭) ‬ומלכים‭ ‬א‭ (‬פרקים‭ ‬א‭-‬י‭; ‬יא‭, ‬א‭-‬כא‭) ‬על‭ ‬ממלכה‭ ‬זו‭ ‬ועל‭ ‬חצר‭ ‬המלוכה‭ ‬ששימשה‭ ‬אותם‭ ‬כמודל‭ ‬לחיבוריהם‭. ‬אפשר‭ ‬לומר‭ ‬שקיימת‭ ‬היום‭ ‬הסכמה‭ ‬רחבה‭ ‬בקרב‭ ‬החוקרים‭ ‬לגבי‭ ‬שטחה‭ ‬ומידת‭ ‬עצמתה‭ ‬של‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭. ‬כולם‭ ‬תמימי‭ ‬דעים‭ ‬שהסיפור‭ ‬המקראי‭ ‬הפריז‭ ‬במידה‭ ‬זו‭ ‬או‭ ‬אחרת‭ ‬בתיאורי‭ ‬עושרה‭ ‬והיקפה‭. ‬גם‭ ‬קיומו‭ ‬ההיסטורי‭ ‬של‭ ‬המלך‭ ‬דוד‭, ‬אבי‭ ‬השושלת‭, ‬אינו‭ ‬מוטל‭ ‬בספק‭. ‬כתובת‭ ‬מישע‭ ‬הדיבוני‭ ‬מלך‭ ‬מואב‭ (‬שורה‭ ‬31‭) ‬וכתובת‭ ‬תל‭ ‬דן‭ ‬המיוחסת‭ ‬לחזאל‭ ‬מלך‭ ‬ארם‭ (‬שורה‭ ‬9‭) ‬מעידים‭ ‬על‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ ‬שושלת‭ ‬בשם‭ "‬בית‭ ‬דוד‭". ‬להוציא‭ ‬את‭ ‬שלטונה‭ ‬של‭ ‬המלכה‭ ‬עתליה‭ ‬בת‭ ‬אחאב‭ (‬835-842/841‭) ‬ופרשת‭ ‬התמלכותו‭ ‬המפוקפקת‭ ‬של‭ ‬יואש‭ (‬802/801-842/841‭) ‬המעמידה‭ ‬בספק‭ ‬את‭ ‬רציפות‭ ‬שושלת‭ ‬בית‭ ‬דוד‭, ‬ממלכת‭ ‬יהודה‭ ‬שמרה‭ ‬על‭ ‬יציבות‭ ‬שושלתית‭, ‬בניגוד‭ ‬לחילופי‭ ‬השושלות‭ ‬הרבים‭ ‬בממלכת‭ ‬ישראל‭, ‬השכנה‭ ‬הדומיננטטית‭ ‬מצפון‭. ‬כידוע‭, ‬ממלכות‭ ‬רבות‭ ‬נקראות‭ ‬על‭ ‬שם‭ ‬אבי‭ ‬השושלת‭, ‬כגון‭ ‬ממלכת‭ ‬דוד‭ ‬או‭ ‬ממלכת‭ ‬עומרי‭.‬

פענוח‭ ‬צופן‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ "‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭" ‬מצוי‭ ‬בטקסט‭ ‬המקראי‭ ‬עצמו‭. ‬ניתוחו‭ ‬הנכון‭ ‬יוביל‭ ‬אותנו‭ ‬למסקנות‭ ‬לגבי‭ ‬מידת‭ ‬אמתותו‭ ‬ההיסטורית‭. ‬מבט‭ ‬סינכרוני‭ ‬ראשוני‭ ‬בסיפורי‭ ‬שמואל‭ ‬ומלכים‭, ‬בפרקים‭ ‬הרלוונטיים‭, ‬מאפשר‭ ‬לנו‭ ‬להגדיר‭ ‬את‭ ‬סוגתם‭ ‬הספרותית‭. ‬אין‭ ‬מדובר‭ ‬בסיפור‭ ‬מיתולוגי‭ ‬בו‭ ‬מככבים‭ ‬אלים‭ ‬ובו‭ ‬מתרחשים‭ ‬נסים‭, ‬אותות‭ ‬ונפלאות‭, ‬דוגמת‭ ‬סיפורי‭ ‬ספרי‭ ‬בראשית‭ ‬ושמות‭. ‬אין‭ ‬הוא‭ ‬סיפור‭ ‬אגדתי‭ ‬נוסח‭ ‬סיפורי‭ ‬האבות‭. ‬חשוב‭ ‬לציין‭ ‬שסיפורי‭ ‬התמלכותם‭ ‬של‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭ ‬מצטיינים‭ ‬בשפע‭ ‬רב‭ ‬של‭ ‬פרטים‭ ‬וכוללים‭ ‬תיאור‭ ‬אירועים‭ ‬מדויק‭, ‬בשפה‭ ‬ברורה‭ ‬וקולחת‭. ‬הדבר‭ ‬הבולט‭ ‬בסיפורים‭ ‬אלה‭ ‬הוא‭ ‬השימוש‭ ‬הרב‭ ‬שנעשה‭ ‬בציון‭ ‬שמותיהן‭ ‬של‭ ‬הדמויות‭ ‬הראשיות‭ ‬והמשניות‭ (‬שם‭ ‬פרטי‭ ‬ושם‭ ‬האב‭) ‬וכן‭ ‬בציון‭ ‬קפדני‭ ‬של‭ ‬המקומות‭ ‬הגאוגרפיים‭ ‬הרלוונטיים‭ ‬ביהודה‭, ‬בפלשת‭ ‬ובישראל‭. ‬

מניתי‭ ‬בסריקה‭ ‬ראשונה‭ ‬כ-221‭ ‬פטרונימים‭ ‬וכ-183‭ ‬טופונימים‭, ‬שונים‭ ‬לאורך‭ ‬אותם‭ ‬פרקים‭. ‬כמו‭ ‬כן‭, ‬הטקסטים‭ ‬המקראיים‭ ‬על‭ ‬שאול‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭ ‬כוללים‭ ‬927 29‭ ‬מילים‭ ‬ו-938 1‭ ‬שורות‭, ‬בזמן‭ ‬שהטקסטים‭ ‬על‭ ‬מלכים‭ ‬גדולים‭ ‬כעמרי‭ ‬ואחאב‭, ‬שחיו‭ ‬כמאה‭ ‬שנה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬הכוללים‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬אגדות‭ ‬אליהו‭ ‬ואלישע‭, ‬מונים‭ ‬רק‭ ‬875 3‭ ‬מילים‭ ‬ו-320‭ ‬שורות‭. ‬כל‭ ‬ידיעותינו‭ ‬על‭ ‬עומרי‭, ‬מייסד‭ ‬השושלת‭, ‬כלול‭ ‬רק‭ ‬ב-238‭ ‬מילים‭ ‬בספר‭ ‬מלכים‭ ‬א‭. ‬לשלושת‭ ‬מלכי‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬שאול‭, ‬דוד‭ ‬ושלמה‭ ‬שמלכו‭ ‬במאה‭ ‬העשירית‭ ‬הרחוקה‭ ‬מוקדשים‭  ‬בספרי‭ ‬שמואל‭ ‬ומלכים‭ ‬57‭ ‬פרקים‭ ‬ולארבעים‭ ‬מלכי‭ ‬ישראל‭ ‬ויהודה‭ ‬שמלכו‭ ‬משנת‭ ‬931‭ ‬עד‭ ‬587‭ ‬מוקדשים‭ ‬רק‭ ‬37‭ ‬פרקים‭. ‬בניגוד‭ ‬למחזור‭ ‬סיפורי‭ ‬אליהו‭ ‬ואלישע‭ ‬בהם‭ ‬משולבים‭ ‬פרטים‭ ‬מעורפלים‭ ‬על‭ ‬שלטון‭ ‬אחאב‭ ‬ובניו‭, ‬אין‭ ‬אנו‭ ‬מוצאים‭ ‬בסיפורי‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬צלקות‭ ‬עריכה‭ ‬המעידים‭ ‬על‭ ‬חיתוכים‭ ‬בטקסט‭ ‬או‭ ‬על‭ ‬עיבוד‭ ‬מחודש‭ ‬של‭ ‬הסיפורים‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬תפיסה‭ ‬אידאולוגית‭, ‬תאולוגית‭ ‬או‭ ‬פוליטית‭ ‬פרי‭ ‬עטם‭ ‬של‭ ‬עורכים‭ ‬מאוחרים‭. ‬

קביעת‭ ‬הסוגה‭ ‬הספרותית‭ ‬מובילה‭ ‬אותנו‭ ‬למסקנה‭ ‬שסיפור‭ ‬מלוכתם‭ ‬של‭ ‬שאול‭, ‬דוד‭ ‬ושלמה‭ ‬לא‭ ‬הגיע‭ ‬למחבר‭ ‬באמצעות‭ ‬מסורת‭ ‬שבעל‭ ‬פה‭ ‬שעברה‭ ‬מדור‭ ‬לדור‭ ‬ושכתוצאה‭ ‬מכך‭ ‬פרטיה‭ ‬נשכחו‭ ‬או‭ ‬השתבשו‭. ‬אירועים‭ ‬המגיעים‭ ‬למחבר‭ ‬המקראי‭ ‬בדרך‭ ‬אוראלית‭ ‬כמסורת‭ ‬עממית‭ ‬ולא‭ ‬באמצעות‭ ‬תיעוד‭ ‬בכתב‭ ‬מוכרים‭ ‬לנו‭ ‬היטב‭ ‬מספר‭ ‬מלכים‭ ‬והם‭ ‬מהווים‭ ‬סוגה‭ ‬ספרותית‭ ‬בפני‭ ‬עצמה‭. ‬מדובר‭ ‬בסוגה‭ ‬המכונה‭ "‬סיפורי‭ ‬נביאים‭", ‬שקדמה‭ ‬לספרות‭ ‬הנבואית‭ ‬של‭ ‬נביאי‭ ‬הכתב‭ ‬כעמוס‭, ‬הושע‭ ‬וישעיהו‭ ‬בן‭-‬אמוץ‭. ‬לדוגמה‭, ‬מחזור‭ ‬סיפורי‭ ‬אליהו‭ ‬ואלישע‭ ‬מן‭ ‬המאה‭ ‬התשיעית‭ ‬מצטיינים‭ ‬במיעוט‭ ‬שמות‭ ‬מקומות‭ ‬ואנשים‭, ‬בחוסר‭ ‬דיוק‭ ‬ובסימני‭ ‬עריכה‭ ‬רבים‭. ‬כיוון‭ ‬שזמן‭ ‬רב‭ ‬יחסית‭ ‬עבר‭ ‬בין‭ ‬מועד‭ ‬ניסוחם‭ ‬בכתב‭ ‬לבין‭ ‬האירועים‭ ‬המתוארים‭ ‬בהם‭, ‬המחבר‭ ‬אינו‭ ‬יודע‭ ‬אפילו‭ ‬את‭ ‬שמם‭ ‬של‭ ‬מלך‭ ‬ישראל‭ ‬ושל‭ ‬מלך‭ ‬ארם‭ ‬שאת‭ ‬קורותיהם‭ ‬הוא‭ ‬כותב‭. ‬לא‭ ‬כך‭ ‬נראים‭ ‬כאמור‭ ‬סיפורי‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭. ‬לקורא‭ ‬יש‭ ‬תחושה‭ ‬שהסיפורים‭ ‬נכתבו‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬עד‭ ‬ראייה‭ ‬שחי‭ ‬את‭ ‬האירועים‭, ‬נטל‭ ‬בהם‭ ‬חלק‭ ‬וכתוצאה‭ ‬מכך‭, ‬מסוגל‭ ‬לדווח‭ ‬עליהם‭ ‬בפירוט‭ ‬רב‭. ‬

אם‭ ‬נניח‭ ‬שסופרים‭ ‬שחיו‭ ‬בחצרותיהם‭ ‬של‭ ‬שאול‭, ‬דוד‭ ‬ושלמה‭ ‬רשמו‭ ‬בפירוט‭ ‬ובדיוק‭ ‬רב‭ ‬את‭ ‬קורותיהם‭, ‬מתעוררות‭ ‬שתי‭ ‬שאלות‭: ‬האם‭ ‬בראשית‭ ‬המאה‭ ‬העשירית‭ ‬השימוש‭ ‬בכתב‭ ‬בחצרות‭ ‬מלוכה‭ ‬אלה‭ ‬ובמקדשיהם‭ ‬היה‭ ‬נפוץ‭ ‬במידה‭ ‬שיכול‭ ‬היה‭ ‬להצמיח‭ ‬יצירות‭ ‬היסטוריוגרפיות‭ ‬כה‭ ‬מורכבות‭. ‬מבט‭ ‬מהיר‭ ‬על‭ ‬הגילויים‭ ‬האפיגרפיים‭ ‬יוכיח‭ ‬שהמציאות‭ ‬רחוקה‭ ‬מכך‭. ‬מן‭ ‬התקופה‭ ‬שקדמה‭ ‬למאה‭ ‬התשיעית‭ ‬לא‭ ‬נמצאו‭ ‬בכנען‭ ‬כתובות‭ ‬ממשיות‭. ‬הן‭ ‬כוללות‭ ‬ציון‭ ‬שמות‭ ‬על‭ ‬ראשי‭ ‬חיצים‭ ‬וכידונים‭, ‬כתובת‭ ‬צרביט‭ ‬אלח‭'‬דים‭ ‬בסיני‭, ‬כתובת‭ ‬עיזבת‭ ‬צרטה‭ ‬ורשימות‭ ‬אלף‭-‬בית‭ ‬שהתגלו‭ ‬בגזר‭ ‬הפלשתית‭ ‬ובתל‭ ‬זית‭. ‬לוח‭ ‬גזר‭ ‬במבנה‭ ‬של‭ ‬שיר‭ ‬אף‭ ‬הוא‭ ‬שייך‭ ‬לאותה‭ ‬תקופה‭. ‬כתובות‭ ‬יותר‭ ‬ארוכות‭ ‬יחסית‭ ‬נמצאו‭ ‬על‭ ‬חרסים‭ ‬רק‭ ‬החל‭ ‬מן‭ ‬מן‭ ‬השליש‭ ‬השני‭ ‬של‭ ‬המאה‭ ‬התשיעית‭, ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬אחרי‭ ‬מלכות‭ ‬שלמה‭ ‬המשוערת‭. ‬אמנם‭ ‬קיימת‭ ‬ספרות‭ ‬עניפה‭ ‬שנוצרה‭ ‬במערב‭ ‬השמי‭ ‬ובמיוחד‭ ‬באוגרית‭, ‬אך‭ ‬אין‭ ‬בה‭ ‬כלל‭ ‬כתיבה‭ ‬היסטוריוגרפית‭ ‬אלא‭ ‬רק‭ ‬ספרות‭ ‬מיתית‭ ‬ופואטית‭ ‬נטולת‭ ‬אירועים‭ ‬היסטוריים‭. ‬יתר‭ ‬על‭ ‬כן‭, ‬אין‭ ‬דין‭ ‬תרבותן‭ ‬של‭ ‬ממלכות‭ ‬גדולות‭ ‬ומפותחות‭ ‬כאוגרית‭, ‬מארי‭, ‬אבלה‭, ‬קטנה‭, ‬תדמור‭, ‬כדין‭ ‬ממלכות‭ ‬יהודה‭ ‬וישראל‭ ‬שהיו‭ ‬עדיין‭ ‬בראשית‭ ‬התהוותן‭ ‬במאה‭ ‬העשירית‭. ‬ההנחה‭ ‬שהטקסטים‭ ‬המרשימים‭ ‬בספרי‭ ‬שמואל‭ ‬ומלכים‭ ‬נכתבו‭ ‬במאה‭ ‬העשירית‭ ‬נראית‭ ‬אם‭ ‬כך‭ ‬בלתי‭ ‬סבירה‭ ‬וסותרת‭ ‬את‭ ‬המציאות‭ ‬הסוציו‭-‬תרבותית‭ ‬בשני‭ ‬אזורים‭ ‬אלה‭. ‬קיים‭ ‬פער‭ ‬גדול‭ ‬מדי‭ ‬בין‭ ‬רמת‭ ‬הכתיבה‭ ‬בסיפורים‭ ‬על‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭, ‬איכותה‭ ‬וכמותה‭, ‬לבין‭ ‬העדר‭ ‬כמעט‭ ‬מוחלט‭ ‬של‭ ‬כתובות‭ ‬מנהליות‭ ‬בשטחי‭ ‬יהודה‭ ‬וישראל‭, ‬שהן‭ ‬הוכחה‭ ‬לקיומן‭ ‬של‭ ‬ממלכות‭ ‬מפותחות‭.‬

אף‭ ‬אם‭ ‬נקבל‭ ‬כהנחת‭ ‬עבודה‭ ‬שהידע‭ ‬של‭ ‬סופרי‭ ‬החצר‭ ‬בימי‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭ ‬היה‭ ‬מפותח‭ ‬דיו‭ ‬עד‭ ‬כדי‭ ‬כתיבת‭ ‬חיבור‭ ‬היסטוריוגרפי‭ ‬רב‭ ‬היקף‭, ‬תשאל‭ ‬השאלה‭ ‬כיצד‭ ‬נעלם‭ ‬ידע‭ ‬זה‭ ‬בימי‭ ‬כל‭ ‬המלכים‭ ‬שבאו‭ ‬אחריהם‭. ‬איך‭ ‬יתכן‭ ‬שבימי‭ ‬יורשיהם‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬סופרים‭ ‬המסוגלים‭ ‬למסור‭ ‬לנו‭ ‬פרטים‭ ‬בעלי‭ ‬ערך‭ ‬היסטורי‭ ‬על‭ ‬ירבעם‭ (‬909-931/930‭) ‬ורחבעם‭ (‬914-931/930‭) ‬אלא‭ ‬רק‭ ‬סיפורי‭ ‬אגדה‭ ‬המיוחסים‭ ‬לנביאים‭ ‬על‭ ‬סמך‭ ‬מסורות‭ ‬שבעל‭ ‬פה‭. ‬איך‭ ‬יתכן‭ ‬שסופרי‭ ‬התקופה‭ ‬לא‭ ‬יכלו‭ ‬למסור‭ ‬לנו‭ ‬מידע‭ ‬מפורט‭ ‬על‭ ‬מסע‭ ‬שישק‭ ‬כדוגמת‭ ‬המידע‭ ‬על‭ ‬מלחמותיו‭ ‬של‭ ‬דוד‭ ‬בפלשתים‭. ‬כיצד‭ ‬אפשר‭ ‬להסביר‭ ‬שסופרי‭ ‬המאה‭ ‬התשיעית‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬מסוגלים‭ ‬לתעד‭ ‬אלא‭ ‬בפסוקים‭ ‬בודדים‭ ‬את‭ ‬ימיהם‭, ‬מפעליהם‭ ‬ומלחמותיהם‭ ‬של‭ ‬מלכים‭ ‬חשובים‭ ‬כעומרי‭ ‬ואחאב‭. ‬הרי‭ ‬לא‭ ‬ידוע‭ ‬לנו‭ ‬על‭ ‬שום‭ ‬אירוע‭ ‬דרמטי‭ ‬באזור‭ ‬שיצדיק‭ ‬אבדן‭ ‬ידע‭ ‬זה‭. ‬אפילו‭ ‬בסוף‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ ‬ממלכת‭ ‬ישראל‭, ‬בימי‭ ‬ירבעם‭ ‬בן‭ ‬יואש‭ (‬750/749-790‭), ‬לא‭ ‬הגיעו‭ ‬עדיין‭ ‬לרמת‭ ‬דיווח‭ ‬שתתקרב‭ ‬לכתיבה‭ ‬היסטוריוגרפית‭ ‬ממשית‭. ‬על‭ ‬מלכים‭ ‬חשובים‭ ‬מן‭ ‬המאה‭ ‬השמינית‭ ‬כחזקיהו‭ (‬697/696-726‭) ‬ומן‭ ‬המאה‭ ‬השביעית‭ ‬כיאשיהו‭ (‬609-640/639‭) ‬לא‭ ‬נמסרו‭ ‬לנו‭ ‬פרטים‭ ‬כה‭ ‬מדויקים‭ ‬בהשוואה‭ ‬לסיפורים‭ ‬על‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭. ‬העובדה‭ ‬שהמחברים‭ ‬המקראיים‭ ‬קבעו‭ ‬באופן‭ ‬סכמטי‭ ‬את‭ ‬משך‭ ‬שלטונם‭ ‬של‭ ‬דוד‭ ‬ושל‭ ‬שלמה‭ ‬ל‭"‬ארבעים‭ ‬שנה‭" ‬כל‭ ‬אחד‭, ‬דייה‭ ‬כדי‭ ‬להבין‭ ‬שהמחברים‭ ‬מודים‭ ‬בכך‭ ‬שהם‭ ‬אינם‭ ‬יודעים‭ ‬דבר‭ ‬ממשי‭ ‬אף‭ ‬על‭ ‬משך‭ ‬שלטונם‭. ‬עובדה‭ ‬זו‭ ‬מנוגדת‭ ‬לנוהג‭ ‬המקובל‭ ‬על‭ ‬מחברי‭ ‬ספרי‭ ‬מלכים‭ ‬המציינים‭ ‬במדויק‭ ‬את‭ ‬משך‭ ‬שלטונם‭ ‬של‭ ‬מלכי‭ ‬ישראל‭ ‬החל‭ ‬מירבעם‭ ‬הראשון‭ ‬ושל‭ ‬מלכי‭ ‬יהודה‭ ‬החל‭ ‬מרחבעם‭. ‬כמו‭ ‬כן‭, ‬כל‭ ‬אותן‭ ‬נוסחאות‭ ‬המשמשות‭ ‬את‭ ‬מחברי‭ ‬ספר‭ ‬מלכים‭ ‬כדי‭ ‬להציג‭ ‬את‭ ‬מלכי‭ ‬ישראל‭ ‬ויהודה‭ ‬והערכת‭ ‬שלטונם‭ ‬נעדרות‭ ‬בסיפורי‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭.‬

אם‭ ‬קורות‭ ‬מלכותם‭ ‬של‭ ‬מלכי‭ ‬בית‭ ‬דוד‭ ‬הראשונים‭ ‬לא‭ ‬נכתבו‭ ‬בימיהם‭ ‬וגם‭ ‬לא‭ ‬הגיעו‭ ‬למחברם‭ ‬בדרך‭ ‬של‭ ‬מסורת‭ ‬שבעל‭-‬פה‭, ‬המסקנה‭ ‬היא‭ ‬שהם‭ ‬נכתבו‭ ‬רק‭ ‬מאות‭ ‬שנים‭ ‬מאוחר‭ ‬יותר‭. ‬במצב‭ ‬דברים‭ ‬זה‭, ‬רק‭ ‬זיכרון‭ ‬מעומעם‭ ‬היה‭ ‬יכול‭ ‬עדיין‭ ‬לשרוד‭ ‬בתודעה‭ ‬הלאומית‭ ‬הקולקטיבית‭ ‬לגבי‭ ‬אירועים‭ ‬הרי‭ ‬גורל‭. ‬כתוצאה‭ ‬מכך‭, ‬הפירוט‭ ‬הרב‭, ‬פרי‭ ‬עטם‭ ‬של‭ ‬סופרים‭ ‬מאוחרים‭, ‬בתיאור‭ ‬האירועים‭ ‬יכול‭ ‬להביך‭ ‬את‭ ‬הקורא‭ ‬ולעורר‭ ‬בו‭ ‬תהיות‭ ‬וספקות‭. ‬מאין‭ ‬שאבו‭ ‬מחברים‭ ‬אלה‭ ‬את‭ ‬הידע‭ ‬המדויק‭ ‬שהם‭ ‬מגישים‭ ‬לקורא‭ ‬על‭ ‬ימים‭ ‬כה‭ ‬רחוקים‭? ‬אין‭ ‬מנוס‭ ‬אלא‭ ‬להגיע‭ ‬למסקנה‭ ‬שמדובר‭ ‬בתיאורים‭ ‬הנובעים‭ ‬מדמיונם‭ ‬של‭ ‬סופרים‭ ‬המעוניינים‭ ‬לשכנע‭ ‬את‭ ‬הקורא‭ ‬שכך‭ ‬התרחשו‭ ‬הדברים‭ ‬בימים‭ ‬עברו‭. ‬אך‭ ‬אין‭ ‬להבין‭ ‬את‭ ‬סיפוריהם‭ ‬כהשתעשעות‭ ‬ספרותית‭. ‬כתביהם‭ ‬משרתים‭ ‬רעיון‭ ‬מדיני‭ ‬שהתגבש‭ ‬אחרי‭ ‬כיבוש‭ ‬ממלכת‭ ‬ישראל‭ ‬בידי‭ ‬אשור‭ ‬בין‭ ‬השנים‭ ‬734‭ ‬ל-722‭. ‬עיקרו‭ ‬של‭ ‬הרעיון‭ ‬לספק‭ ‬לתושבי‭ ‬ממלכת‭ ‬יהודה‭ ‬תחת‭ ‬שלטון‭ ‬חזקיהו‭ ‬גרסה‭ ‬מפוארת‭ ‬יותר‭ ‬של‭ ‬עברם‭ ‬ההיסטורי‭, ‬המתבססת‭ ‬יותר‭ ‬על‭ ‬קורותיה‭ ‬של‭ ‬ממלכת‭ ‬ישראל‭ ‬מאשר‭ ‬על‭ ‬קורות‭ ‬ממלכתם‭. ‬לפי‭ ‬גרסה‭ ‬זו‭, ‬בימים‭ ‬רחוקים‭, ‬שאיש‭ ‬אינו‭ ‬יכול‭ ‬לזכור‭ ‬אותם‭, ‬שלטו‭ ‬מלכי‭ ‬ירושלים‭ ‬על‭ ‬שטחיהן‭ ‬של‭ ‬שתי‭ ‬הממלכות‭. ‬שתי‭ ‬יחידות‭ ‬מדיניות‭ ‬אלה‭ ‬היו‭ ‬פעם‭ ‬ממלכה‭ ‬אחת‭, ‬חזקה‭ ‬ומפוארת‭. ‬חטאים‭ ‬בתחום‭ ‬הפולחן‭ ‬גרמו‭ ‬לפילוג‭ ‬הממלכה‭, ‬אך‭ ‬יש‭ ‬לשאוף‭ ‬לכך‭ ‬שמלכי‭ ‬יהודה‭ ‬מבית‭ ‬דוד‭ ‬יחזירו‭ ‬את‭ ‬העטרה‭ ‬ליושנה‭ ‬ויצרפו‭ ‬אליהם‭ ‬את‭ ‬ממלכת‭ ‬ישראל‭ ‬לשעבר‭, ‬על‭ ‬יוקרתה‭ ‬המדינית‭ ‬ועל‭ ‬מורשתה‭ ‬התרבותית‭. ‬כך‭ ‬נולד‭ ‬תור‭ ‬זהב‭ ‬דמיוני‭ ‬המכונה‭ "‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭" ‬שהלהיב‭ ‬את‭ ‬דמיונם‭ ‬של‭ ‬דורות‭ ‬רבים‭.‬

כדי‭ ‬להגיע‭ ‬לדרגת‭ ‬תיאור‭ ‬של‭ ‬מחברי‭ ‬האפופאה‭ ‬על‭ ‬מלכות‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭, ‬היה‭ ‬על‭ ‬מחברי‭ ‬קורותיה‭ ‬של‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬להכיר‭ ‬מקרוב‭ ‬את‭ ‬חיי‭ ‬חצרות‭ ‬המלוכה‭, ‬על‭ ‬מנהגיהם‭ ‬ותככיהם‭, ‬כדי‭ ‬שישמשו‭ ‬להם‭ ‬מודל‭ ‬חי‭ ‬לבניית‭ ‬תיאוריהם‭ ‬הספרותיים‭. ‬מועד‭ ‬חיבורם‭ ‬של‭ ‬סיפורים‭ ‬אלה‭ ‬לפי‭ ‬הצעתם‭ ‬של‭ ‬פינקלשטיין‭ ‬וסילברמן‭ ‬הוא‭ ‬המאה‭ ‬השביעית‭ ‬לפני‭ ‬הספירה‭, ‬כשלוש‭ ‬מאות‭ ‬שנה‭ ‬אחרי‭ ‬תיאור‭ ‬אירועי‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭. ‬מועד‭ ‬זה‭ ‬אינו‭ ‬בלתי‭ ‬אפשרי‭, ‬אך‭ ‬להערכתי‭ ‬סיפורים‭ ‬אלה‭ ‬החלו‭ ‬להירקם‭ ‬במוחם‭ ‬של‭ ‬סופרי‭ ‬החצר‭ ‬כבר‭ ‬בסוף‭ ‬המאה‭ ‬השמינית‭ ‬בימי‭ ‬מלכותו‭ ‬של‭ ‬המלך‭ ‬חזקיהו‭. ‬שלטונו‭ ‬של‭ ‬מלך‭ ‬זה‭ ‬מצטיין‭ ‬בפעילות‭ ‬ספרותית‭ ‬ענפה‭. ‬פעילות‭ ‬זו‭ ‬כללה‭ ‬בין‭ ‬השאר‭ ‬איסוף‭ ‬משלים‭, ‬שירים‭, ‬מזמורים‭, ‬אגדות‭, ‬מיתוסים‭ ‬וסיפורי‭ ‬עם‭. ‬אם‭ ‬פרק‭ ‬הזמן‭ ‬שבין‭ ‬שלטונם‭ ‬של‭ ‬חזקיהו‭ (‬697/696-726‭) ‬ובין‭ ‬יאשיהו‭ (‬609-640/639‭), ‬נראה‭ ‬סביר‭, ‬נשאלת‭ ‬עדיין‭ ‬השאלה‭ ‬איזה‭ ‬חצר‭ ‬מלוכה‭ ‬שימשה‭ ‬דגם‭ ‬מעשי‭ ‬לבניית‭ ‬סיפורי‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭.‬

לאור‭ ‬גדולתה‭ ‬של‭ ‬שושלת‭ ‬בית‭ ‬עומרי‭ ‬בישראל‭, ‬עצמתה‭ ‬המדינית‭, ‬הצלחותיה‭ ‬הצבאיות‭ ‬ומדיניות‭ ‬החוץ‭ ‬המתקדמת‭ ‬שלה‭ (‬יחסים‭ ‬מדיניים‭ ‬עם‭ ‬ארמים‭, ‬צידונים‭ ‬ויהודאים‭), ‬הגיעו‭ ‬שני‭ ‬מדענים‭ ‬אלה‭ ‬למסקנה‭ ‬שחצרות‭ ‬המלוכה‭ ‬של‭ ‬עומרי‭ (‬873-884‭) ‬ואחאב‭ (‬852-873‭) ‬היוו‭ ‬את‭ ‬הדגם‭ ‬לכתיבת‭ ‬סיפורי‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭. ‬למרות‭ ‬הדמיון‭ ‬הרב‭ ‬שקיים‭ ‬בין‭ ‬מלכים‭ ‬אלה‭, ‬כפי‭ ‬שהם‭ ‬באים‭ ‬לידי‭ ‬ביטוי‭ ‬בספרות‭ ‬המקראית‭ ‬ובמקורות‭ ‬החוץ‭ ‬מקראיים‭, ‬ההנחה‭ ‬נראית‭ ‬סבירה‭. ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬זאת‭, ‬כמאתיים‭ ‬שנה‭ ‬מפרידים‭ ‬בין‭ ‬בית‭ ‬עומרי‭ ‬לסוף‭ ‬המאה‭ ‬השמינית‭ ‬או‭ ‬למאה‭ ‬השביעית‭ ‬המוצעים‭ ‬כזמן‭ ‬חיבורם‭ ‬של‭ ‬סיפורי‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭. ‬לכן‭, ‬כל‭ ‬אותם‭ ‬נימוקים‭ ‬המבטלים‭ ‬אפשרות‭ ‬כתיבה‭ ‬היסטוריוגרפית‭ ‬מסוג‭ ‬זה‭ ‬בהפרש‭ ‬של‭ ‬שנים‭ ‬חלים‭ ‬גם‭ ‬על‭ ‬היפותזה‭ ‬זו‭. ‬להערכתי‭ ‬חצר‭ ‬המלוכה‭ ‬ששימש‭ ‬מודל‭ ‬לעיצוב‭ ‬סיפורי‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭ ‬יכול‭ ‬להיות‭ ‬אך‭ ‬ורק‭ ‬בן‭ ‬זמנם‭ ‬של‭ ‬המחברים‭, ‬כלומר‭ ‬מלכות‭ ‬חזקיהו‭ (‬697/696-726‭) ‬או‭ ‬זמן‭ ‬מה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭, ‬ימי‭ ‬מלכות‭ ‬בנו‭ ‬מנשה‭ (‬642/641-697/696‭). ‬

מועד‭ ‬חיבורם‭ ‬של‭ ‬טקסטים‭ ‬אלה‭ ‬אינו‭ ‬קשור‭ ‬רק‭ ‬לתפוצת‭ ‬הכתב‭ ‬וליכולת‭ ‬הכתיבה‭ ‬ההיסטוריוגרפית‭. ‬הוא‭ ‬קשור‭ ‬בראש‭ ‬ובראשונה‭ ‬למניעים‭ ‬האידאולוגיים‭ ‬שהולידו‭ ‬את‭ ‬רעיון‭ ‬קיומה‭ ‬של‭ ‬ממלכה‭ ‬אחת‭ ‬שכללה‭ ‬את‭ ‬שטחי‭ ‬ישראל‭ ‬ויהודה‭ ‬בראשותם‭ ‬של‭ ‬מלכים‭ ‬יהודאים‭ ‬היושבים‭ ‬בירושלים‭. ‬חקר‭ ‬תקופת‭ ‬המלוכה‭ ‬וחקר‭ ‬האגדות‭ ‬והמסורות‭ ‬העממיות‭ ‬הקשורות‭ ‬לשתי‭ ‬הממלכות‭ ‬מלמד‭ ‬שיהודה‭ ‬הענייה‭ ‬והחלשה‭ ‬חיה‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬תחת‭ ‬השפעתם‭ ‬הדומיננטית‭ ‬של‭ ‬מלכי‭ ‬ישראל‭ ‬המתקדמים‭ ‬יותר‭ ‬מבחינה‭ ‬מדינית‭ ‬ותרבותית‭. ‬כיבוש‭ ‬שומרון‭, ‬בירת‭ ‬ישראל‭, ‬בשנת‭ ‬722‭ ‬בידי‭ ‬האימפריה‭ ‬האשורית‭ ‬גרם‭ ‬למפנה‭ ‬מכריע‭ ‬בהיסטוריה‭ ‬של‭ ‬האזור‭. ‬עשרת‭ ‬השבטים‭ ‬שלפי‭ ‬המסורת‭ ‬הרכיבו‭ ‬את‭ ‬ממלכת‭ ‬ישראל‭ ‬לא‭ ‬נעלמו‭ ‬ואין‭ ‬צורך‭ ‬לחפשם‭ ‬מאחורי‭ ‬הסמבטיון‭. ‬הם‭ ‬נותרו‭ ‬רובן‭ ‬ככולן‭ ‬במקומותיהם‭ ‬אך‭ ‬רבים‭ ‬מן‭ ‬החוגים‭ ‬המשכילים‭ ‬מצאו‭ ‬מקלט‭ ‬בירושלים‭ ‬בחצרו‭ ‬של‭ ‬המלך‭ ‬חזקיהו‭ ‬שהתאמץ‭ ‬לקלוט‭ ‬אותם‭ ‬ואת‭ ‬מורשתם‭ ‬התרבותית‭. ‬

הגירה‭ ‬חדשה‭ ‬זו‭ ‬שהכפילה‭ ‬פי‭ ‬עשר‭ ‬את‭ ‬אוכלוסיית‭ ‬ירושלים‭, ‬והכפילה‭ ‬פי‭ ‬ארבע‭ ‬את‭ ‬שטחה‭ ‬בכיוון‭ ‬מערב‭, ‬הולידה‭ ‬בקרב‭ ‬חוגי‭ ‬החצר‭ ‬והמקדש‭ ‬היהודאי‭ ‬את‭ ‬האידאולוגיה‭ ‬הפאן‭-‬ישראלית‭. ‬עקרונותיו‭ ‬של‭ ‬רעיון‭ ‬מדיני‭ ‬זה‭ ‬מושתתים‭ ‬על‭ ‬רצונה‭ ‬של‭ ‬ממלכת‭ ‬יהודה‭ ‬הקטנה‭, ‬שאיבדה‭ ‬חלק‭ ‬גדול‭ ‬משטחה‭ ‬בעקבות‭ ‬מסע‭ ‬סנחריב‭, ‬להיות‭ ‬היורשת‭ ‬הלגיטימית‭ ‬של‭ ‬הממלכה‭ ‬הצפונית‭. ‬ממלכה‭ ‬זו‭ ‬שבעבר‭ ‬האפילה‭ ‬על‭ ‬ממלכת‭ ‬יהודה‭, ‬הייתה‭ ‬מוקד‭ ‬משיכה‭ ‬לכובשים‭ ‬זרים‭, ‬איבדה‭ ‬את‭ ‬עצמאותה‭ ‬וחולקה‭ ‬מאז‭ ‬לפרובינציות‭ ‬אשוריות‭. ‬מעתה‭, ‬ירושלים‭ ‬יכלה‭ ‬לטעון‭ ‬לבכורה‭ ‬מול‭ ‬יריבתה‭ ‬בית‭-‬אל‭ ‬בתחום‭ ‬הפולחן‭ ‬ומול‭ ‬הבירה‭ ‬שומרון‭ ‬בתחום‭ ‬המדיני‭. ‬כדי‭ ‬לבסס‭ ‬ולחזק‭ ‬שאיפה‭ ‬זו‭ ‬ואת‭ ‬השלכותיה‭ ‬המדיניות‭ ‬והטריטוריאליות‭ ‬היה‭ ‬צריך‭ ‬להוכיח‭ ‬באמצעות‭ ‬טקסטים‭ ‬רבי‭ ‬יוקרה‭ ‬בזכות‭ "‬עתיקותם‭" ‬שישראל‭ ‬ויהודה‭ ‬היו‭ ‬בעבר‭ ‬הרחוק‭ ‬ממלכה‭ ‬אחת‭ ‬תחת‭ ‬שלטונם‭ ‬של‭ ‬מלכים‭ ‬יהודאים‭. ‬לכן‭, ‬יש‭ ‬לשאוף‭ ‬להחזיר‭ ‬עתרה‭ ‬ליושנה‭ ‬לתקופת‭ ‬תור‭ ‬זהב‭ ‬זה‭. ‬מחברי‭ ‬ההיסטוריה‭ ‬הדאוטרונומיסטית‭ ‬לא‭ ‬היססו‭ ‬להאשים‭ ‬את‭ ‬המלך‭ ‬שלמה‭ ‬בחטאים‭ ‬בתחום‭ ‬הפולחן‭ ‬שגרמו‭ ‬לפירוק‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬לשתי‭ ‬ממלכות‭ ‬אחיות‭ ‬בעלות‭ ‬אלוהות‭ ‬משותפת‭: ‬יהוה‭/‬אל‭. ‬

כך‭ ‬שינתה‭ ‬בהדרגה‭ ‬ממלכת‭ ‬יהודה‭ ‬את‭ ‬שמה‭ ‬לישראל‭ ‬ואימצה‭ ‬את‭ ‬המסורות‭ ‬התרבותיות‭ ‬של‭ ‬ממלכה‭ ‬זו‭ ‬תוך‭ ‬עריכתן‭ ‬מחדש‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬רוח‭ ‬הזמן‭. ‬לא‭ ‬במקרה‭, ‬קרא‭ ‬המלך‭ ‬חזקיהו‭ ‬לבנו‭ ‬בשם‭ ‬מנשה‭ ‬על‭ ‬שם‭ ‬מחוז‭ ‬בישראל‭ ‬מצפון‭ ‬לאפרים‭ ‬כדי‭ ‬להדגיש‭ ‬את‭ ‬זיקתו‭ ‬לשטח‭ ‬גאוגרפי‭ ‬זה‭. ‬לא‭ ‬ניתן‭ ‬היה‭ ‬להתעלם‭ ‬מן‭ ‬המסורות‭ ‬של‭ ‬הממלכה‭ ‬היריבה‭ ‬כיוון‭ ‬שנציגיה‭ ‬היו‭ ‬עדיין‭ ‬בעלי‭ ‬השפעה‭ ‬בחוגי‭ ‬הסופרים‭ ‬ובקרב‭ ‬נכבדי‭ ‬הממלכה‭ ‬שקלטה‭ ‬אותם‭. ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬זאת‭, ‬היה‭ ‬צריך‭ ‬לנסח‭ ‬מחדש‭ ‬מסורות‭ ‬אלה‭ ‬ולשלבם‭ ‬באופן‭ ‬אינטגרלי‭ ‬במסורות‭ ‬היהודאיות‭. ‬כך‭ ‬נולדו‭ ‬סיפורי‭ ‬האבות‭ ‬שהפכו‭ ‬את‭ ‬יעקב‭ ‬הישראלי‭ ‬לנכדם‭ ‬ולבנם‭ ‬של‭ ‬אברהם‭ ‬ויצחק‭ ‬היהודאים‭. ‬כך‭ ‬גם‭ ‬נעשה‭ ‬לדמותו‭ ‬של‭ ‬משה‭ ‬הישראלי‭ ‬אליו‭ ‬הוצמד‭ ‬אח‭ ‬בכור‭ ‬אהרון‭ ‬המייצג‭ ‬הרגלי‭ ‬פולחן‭ ‬כוהניים‭ ‬מירושלים‭.‬

קליטתם‭ ‬של‭ ‬חוגי‭ ‬המשכילים‭ ‬הישראלים‭ ‬ביהודה‭ ‬לא‭ ‬נעשתה‭ ‬ללא‭ ‬חריקות‭ ‬וללא‭ ‬חיכוכים‭ ‬עם‭ ‬חוגי‭ ‬הסופרים‭ ‬ביהודה‭. ‬את‭ ‬סימני‭ ‬יריבות‭ ‬זו‭ ‬אנו‭ ‬מוצאים‭ ‬לאורך‭ ‬סיפורי‭ ‬ספר‭ ‬בראשית‭ ‬וספר‭ ‬שמות‭ ‬בצורת‭ ‬גרסאות‭ ‬סיפורים‭ ‬מקבילים‭ ‬שהוצמדו‭ ‬אחד‭ ‬לשני‭ ‬או‭ ‬שולבו‭ ‬אחד‭ ‬בתוך‭ ‬השני‭ ‬תוך‭ ‬התעלמות‭ ‬מן‭ ‬הסתירות‭ ‬ביניהן‭. ‬האיבה‭ ‬היהודאית‭ ‬לישראל‭ ‬ניכרת‭ ‬גם‭ ‬בסיפורי‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬שנכתבו‭ ‬ביהודה‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭. ‬בסוף‭ ‬המאה‭ ‬השביעית‭, ‬נקט‭ ‬המלך‭ ‬יאשיהו‭ ‬בדרכים‭ ‬אלימות‭ ‬כדי‭ ‬להשתלט‭ ‬על‭ ‬ירושת‭ ‬ישראל‭ ‬ושטחה‭. ‬הוא‭ ‬הרחיק‭ ‬לכת‭ ‬עד‭ ‬כדי‭ ‬חילולו‭ ‬של‭ ‬אתר‭ ‬הפולחן‭ ‬היוקרתי‭ ‬של‭ ‬בית‭-‬אל‭, ‬פגע‭ ‬בקדושתו‭ ‬והרס‭ ‬את‭ ‬מזבחו‭. ‬יש‭ ‬להניח‭ ‬שהדבר‭ ‬לא‭ ‬נעם‭ ‬לאוכלוסייה‭ ‬הישראלית‭ ‬שנפגעה‭ ‬ביקר‭ ‬לה‭ ‬בתחום‭ ‬הפולחן‭ ‬והאמונות‭. ‬כידוע‭, ‬יאשיהו‭ ‬פגע‭ ‬גם‭ ‬באוכלוסיית‭ ‬יהודה‭ ‬עליה‭ ‬נכפתה‭ ‬בכוח‭ ‬הזרוע‭ ‬רפורמה‭ ‬פולחנית‭, ‬קצרת‭ ‬ימים‭, ‬ששאפה‭ ‬לבטל‭ ‬מסורות‭ ‬עממיות‭ ‬הנהוגות‭ ‬מימים‭ ‬ימימה‭.‬

הסיפורים‭ ‬אודות‭ ‬דוד‭ ‬ושלמה‭ ‬אינם‭ ‬מיתוסים‭ ‬כפי‭ ‬שהגדירו‭ ‬זאת‭ ‬פינקלשטיין‭ ‬וסילברמן‭. ‬מיתוסים‭ ‬קשורים‭ ‬במקרא‭ ‬ובעולם‭ ‬העתיק‭ ‬בסיפורי‭ ‬אלים‭ ‬ובמעשי‭ ‬נסים‭ ‬נפלאים‭. ‬סיפורינו‭ ‬נטולים‭ ‬מאפיינים‭ ‬אלה‭ ‬וסוגתם‭ ‬ראליסטית‭ ‬בעיקרה‭. ‬ליתר‭ ‬דיוק‭, ‬ניתן‭ ‬להגדיר‭ ‬את‭ ‬סיפורי‭ ‬הממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬כרומנים‭ ‬היסטוריים‭, ‬המפארים‭ ‬עבר‭ ‬לאומי‭ ‬דמיוני‭. ‬כאמור‭, ‬מחקרם‭ ‬של‭ ‬פינקלשטיין‭ ‬וסילברמן‭ ‬אינו‭ ‬מקובל‭ ‬עדיין‭ ‬על‭ ‬כלל‭ ‬הארכאולוגים‭ ‬מזרם‭ ‬הכרונולוגיה‭ ‬הגבוהה‭ ‬וגם‭ ‬לא‭ ‬על‭ ‬היסטוריונים‭ ‬מסוגם‭ ‬של‭ ‬אנדרה‭ ‬למר‭ ‬וברוך‭ ‬הלפרן‭. ‬אך‭ ‬הוא‭ ‬הצליח‭ ‬לערער‭ ‬מוסכמות‭ ‬שמתנגדיהם‭ ‬ידרשו‭ ‬להתמודד‭ ‬איתן‭ ‬בהנמקות‭ ‬משכנעות‭ ‬כדי‭ ‬לסתור‭ ‬את‭ ‬מסקנותיהם‭. ‬עם‭ ‬זאת‭, ‬גם‭ ‬חוקרים‭ ‬שמרניים‭ ‬יחסית‭ ‬מודים‭ ‬זה‭ ‬מכבר‭ ‬בעובדה‭ ‬שהממלכה‭ ‬המאוחדת‭ ‬כלל‭ ‬לא‭ ‬היתה‭ ‬כפי‭ ‬שהיא‭ ‬מתוארת‭ ‬במקרא‭, ‬לא‭ ‬מבחינת‭ ‬שטחה‭ ‬ועצמתה‭ ‬המדינית‭ ‬ולא‭ ‬מבחינת‭ ‬עושרה‭ ‬האגדי‭. ‬

לסיכום‭, ‬בהשפעת‭ ‬מדיניותם‭ ‬של‭ ‬חזקיהו‭ ‬ובנו‭ ‬מנשה‭ ‬ובהשפעת‭ ‬האידאולוגיה‭ ‬הרואה‭ ‬ביהודה‭ ‬היורשת‭ ‬המדינית‭ ‬והתרבותית‭ ‬של‭ ‬ישראל‭, ‬יצרו‭ ‬סופרי‭ ‬חצרותיהם‭ ‬כתב‭ ‬תעמולה‭ ‬מתוחכם‭ ‬המעניק‭ ‬אסמכתא‭ ‬כתובה‭ ‬לרעיון‭ ‬הפאן‭-‬ישראלי‭ ‬על‭ ‬קיומו‭ ‬של‭ ‬תור‭ ‬זהב‭ ‬דמיוני‭ ‬בראשות‭ ‬מלך‭ ‬יהודאי‭ ‬שמלך‭ ‬בירושלים‭. ‬אחרי‭ ‬שהוכיחו‭ ‬שמלך‭ ‬חברוני‭-‬ירושלמי‭ ‬מלך‭ ‬על‭ ‬כל‭ ‬ממלכת‭ ‬ישראל‭ ‬ההיסטורית‭, ‬נקמה‭ ‬יהודה‭ ‬בישראל‭ ‬והשתלטה‭ ‬על‭ ‬מורשתה‭ ‬במועד‭ ‬בו‭ ‬כבר‭ ‬היו‭ ‬מסוגלים‭ ‬סופריה‭ ‬לקבוע‭ ‬מסורות‭ ‬על‭-‬ידי‭ ‬ניסוחם‭ ‬בכתב‭ ‬על‭ ‬מגילות‭ ‬קלף‭ ‬ועל‭ ‬פפירוסים‭. ‬סוגה‭ ‬ספרותית‭ ‬זו‭ ‬של‭ ‬רומן‭ ‬היסטורי‭ ‬בעל‭ ‬מסר‭ ‬אידאולוגי‭-‬פוליטי‭ ‬התפתחה‭ ‬בהמשך‭ ‬ויצרה‭ ‬בין‭ ‬השאר‭ ‬את‭ ‬מגילות‭ ‬רות‭ ‬ואסתר‭. ‬סיפור‭ ‬התמלכותו‭ ‬של‭ ‬יוסף‭ ‬במצרים‭ ‬שייך‭ ‬גם‭ ‬הוא‭ ‬לאותה‭ ‬קטגוריה‭.  ‬

ברם‭, ‬שאלות‭ ‬נוספות‭ ‬עומדות‭ ‬עדיין‭ ‬על‭ ‬הפרק‭ ‬ומחכות‭ ‬לפתרונן‭ ‬במחקר‭ ‬המקראי‭. ‬האם‭ ‬סביר‭ ‬מבחינה‭ ‬ארכאולוגית‭ ‬שמלך‭ ‬מיהודה‭ ‬ישלוט‭ ‬מירושלים‭ ‬על‭ ‬טריטוריה‭ ‬ישראלית‭. ‬אם‭ ‬מלך‭ ‬יהודאי‭ ‬לא‭ ‬שלט‭ ‬בשכם‭ ‬או‭ ‬בתרצה‭, ‬נגד‭ ‬מי‭ ‬מרד‭ ‬ירבעם‭ ‬בן‭ ‬נבט‭, ‬מלכה‭ ‬הראשון‭ ‬של‭ ‬ישראל‭. ‬מה‭ ‬מידת‭ ‬היסטוריותו‭ ‬של‭ ‬המלך‭ ‬הבנימיני‭ ‬שאול‭ ‬ששלט‭ ‬מגבע‭ ‬על‭ ‬נחלת‭ ‬יהודה‭ ‬ועל‭ ‬גשור‭ ‬הרחוקה‭ ‬בצפון‭. ‬על‭ ‬שאלות‭ ‬אלה‭ ‬ועל‭ ‬פענוח‭ ‬פרטי‭ ‬החיבור‭ ‬התעמולתי‭ ‬הפאן‭-‬ישראלי‭ ‬הכלול‭ ‬בספרי‭ ‬שמואל‭ ‬ומלכים‭ ‬יצטרכו‭ ‬חוקרים‭ ‬בתחום‭ ‬והטקסטואלי‭ ‬והארכאולוגי‭ ‬להתחקות‭ ‬מחדש‭, ‬תוך‭ ‬התייחסות‭ ‬למסקנותיהם‭ ‬של‭ ‬פינקלשטיין‭ ‬וסילברמן‭.‬

לזכרו‭ ‬של‭ ‬דריס‭ ‬שרייבי

‭   ‬יגאל‭ ‬בן‭-‬נון

ב-10‭ ‬במאי‭ ‬1953‭ ‬נרשמת‭ ‬אחת‭ ‬מפעולות‭ ‬הטרור‭ ‬העצמאיות‭ ‬המוזרות‭ ‬ביותר‭ ‬במאבק‭ ‬נגד‭ ‬שלטונה‭ ‬של‭ ‬צרפת‭ ‬במרוקו‭. ‬אחמד‭ ‬אַחַנסָל‭, ‬ברברי‭ ‬עובד‭ ‬אדמה‭ ‬מן‭ ‬האטלס‭ ‬התיכון‭, ‬הרג‭ ‬ביוזמתו‭ ‬האישית‭ ‬ולבדו‭ ‬צרפתים‭ ‬שנקלעו‭ ‬ליד‭ ‬כפרו‭ ‬תַדלָה‭. ‬כיוון‭ ‬שהמתנקש‭ ‬נתפס‭ ‬ונחקר‭, ‬ניתן‭ ‬היה‭ ‬לעמוד‭ ‬מעט‭ ‬על‭ ‬דמותו‭ ‬ולתהות‭ ‬על‭ ‬מניעיו‭. ‬תחילה‭ ‬רצח‭ ‬אַחַנסָל‭ ‬שוטר‭ ‬בתוך‭ ‬עמדתו‭, ‬תוך‭ ‬שימוש‭ ‬בנשקו‭ ‬של‭ ‬השוטר‭. ‬ארבעה‭ ‬ימים‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬הודיעו‭ ‬על‭ ‬מותם‭ ‬של‭ ‬פקיד‭ ‬ממשלתי‭ ‬ואמו‭, ‬של‭ ‬אישה‭ ‬צעירה‭ ‬ובן‭ ‬זוגה‭, ‬שנסעו‭ ‬על‭ ‬אופנוע‭ ‬ושל‭ ‬זוג‭ ‬נוסף‭ ‬שטייל‭ ‬ליד‭ ‬סכר‭ ‬בין‭ ‬הנהרות‭ (‬בין‭ ‬אלווידאן‭). ‬הרשימה‭ ‬התארכה‭ ‬והפניקה‭ ‬גדלה‭. ‬מי‭ ‬שנטה‭ ‬לחשוב‭ ‬שמדובר‭ ‬במשוגע‭ ‬התבדה‭. ‬כעשרת‭ ‬אלפים‭ ‬איש‭ ‬גויסו‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬המשטרה‭ ‬לאיתורו‭ ‬של‭ ‬המתנקש‭, ‬אך‭ ‬רק‭ ‬פרס‭ ‬כספי‭ ‬של‭ ‬מיליון‭ ‬פרנק‭ ‬ותמימותם‭ ‬של‭ ‬כפריים‭ ‬אחדים‭ ‬הביאו‭ ‬ללכידתו‭. ‬

ארבעה‭ ‬עשר‭ ‬יום‭ ‬לאחר‭ ‬ההתנקשות‭ ‬הראשונה‭ ‬פנה‭ ‬הרוצח‭ ‬מתַדלָה‭ ‬לשלושה‭ ‬כפריים‭ ‬מן‭ ‬האזור‭ ‬וביקש‭ ‬מהם‭ ‬אוכל‭. ‬הם‭ ‬זיהו‭ ‬אותו‭, ‬מבלי‭ ‬שידעו‭ ‬שהוא‭ ‬מבצע‭ ‬את‭ ‬מעשיו‭ ‬ממניעים‭ ‬לאומיים‭. ‬הם‭ ‬פירקו‭ ‬אותו‭ ‬מנשקו‭ ‬ומסרו‭ ‬אותו‭ ‬למפקד‭ ‬המשטרה‭ ‬המקומית‭. ‬מפקד‭ ‬המשטרה‭ ‬הצרפתי‭ ‬פיליפ‭ ‬בוניפס‭ ‬עצמו‭ ‬והממונה‭ ‬על‭ ‬כוחות‭ ‬הביטחון‭ ‬במרוקו‭ ‬הגיעו‭ ‬למקום‭ ‬כדי‭ ‬לחקור‭ ‬את‭ ‬האיש‭. "‬חיכינו‭ ‬לראות‭ ‬תימהוני‭ ‬או‭ ‬מטורף‭ ‬עצבני‭ ‬בעל‭ ‬פנים‭ ‬מפחידות‭ ‬ומראה‭ ‬של‭ ‬רוצח‭, ‬אך‭ ‬מצאנו‭ ‬אדם‭ ‬אדיש‭, ‬מודע‭ ‬לגורלו‭, ‬שהתנהגותו‭ ‬אינה‭ ‬מסגירה‭ ‬שום‭ ‬תחושת‭ ‬פחד‭". ‬לשאלה‭ ‬למה‭ ‬הוא‭ ‬רצח‭, ‬הכפרי‭ ‬השיב‭ ‬בשלווה‭: "‬כך‭ ‬רצה‭ ‬האל‭". ‬

מה‭ ‬מניע‭ ‬כפרי‭ ‬זקן‭ ‬מנותק‭ ‬ממוקדי‭ ‬החיים‭ ‬הפוליטיים‭ ‬לרצוח‭? ‬הבוז‭ ‬הניבט‭ ‬מעיניהם‭ ‬של‭ ‬הזרים‭ ‬ותחושה‭ ‬בסיסית‭ ‬של‭ ‬עלבון‭ ‬והשפלה‭, ‬הם‭ ‬המניע‭ ‬לתחושת‭ ‬הנקם‭. ‬תחושה‭ ‬זאת‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬בה‭ ‬מן‭ ‬הלהט‭ ‬הרעיוני‭, ‬אפילו‭ ‬לא‭ ‬שנאה‭ ‬עזה‭, ‬אלא‭ ‬תחושה‭ ‬שההתנקשות‭ ‬היא‭ ‬הדבר‭ ‬הנכון‭ ‬ושיש‭ ‬לבצעה‭ ‬באופן‭ ‬אינסטינקטיבי‭. ‬הדבר‭ ‬נעשה‭ ‬כשיגרה‭ ‬של‭ ‬עבודה‭, ‬בשלוות‭ ‬נפש‭, ‬כמעט‭ ‬באפטיה‭. ‬למרות‭ ‬נטייתם‭ ‬של‭ ‬היסטוריונים‭ ‬להסביר‭, ‬בהתאם‭ ‬לתפיסת‭ ‬עולמם‭ ‬הפוליטית‭, ‬מניעים‭ ‬פטריוטיים‭, ‬חופש‭ ‬ועצמאות‭ ‬טריטוריאלית‭-‬מדינית‭, ‬כגורמים‭ ‬מולדים‭ ‬המהווים‭ ‬מניע‭ ‬עיקרי‭ ‬למתנקשים‭, ‬נדמה‭ ‬שעל‭ ‬פי‭ ‬דוגמה‭ ‬זו‭, ‬הדחייה‭ ‬שמעורר‭ ‬הכובש‭ ‬הזר‭, ‬ובעיקר‭ ‬ההתקוממות‭ ‬נגד‭ ‬ההשפלה‭ ‬הם‭ ‬הגורמים‭ ‬הקובעים‭.‬

דמותו‭ ‬של‭ ‬הרוצח‭ ‬מתַדלָה‭ ‬מזכירה‭ ‬דמות‭ ‬ספרותית‭ ‬נוספת‭: "‬האב‭ ‬מילון‭", ‬החקלאי‭ ‬מנורמנדי‭ ‬מסיפורו‭ ‬של‭ ‬גי‭ ‬דה‭-‬מופסן‭, ‬שהורג‭ ‬51‭ ‬גרמנים‭ ‬ללא‭ ‬חרטה‭, ‬כיוון‭ ‬שבאו‭ ‬להתמקם‭ ‬בארצו‭ ‬מבלי‭ ‬שהתגרה‭ ‬בהם‭. ‬הוא‭ ‬ראה‭ ‬בהריגתם‭ ‬דבר‭ ‬טבעי‭ ‬ביותר‭. ‬בשנת‭ ‬1981‭ ‬פרסם‭ ‬הסופר‭ ‬המרוקאי‭ ‬דריס‭ ‬שרייבי‭, ‬את‭ ‬ספרו‭ "‬חקירה‭ ‬בכפר‭", ‬בו‭ ‬הוא‭ ‬תיאר‭ ‬בעט‭ ‬שנונה‭ ‬את‭ ‬דמותו‭ ‬של‭ "‬המפקד‭ ‬פילַגר‭", ‬דמות‭ ‬המזכירה‭ ‬באופן‭ ‬מפתיע‭ ‬את‭ ‬אישיותו‭ ‬ומניעיו‭ ‬של‭ ‬הבֶּרבֶּרִי‭ ‬מתַדלָה‭, ‬אחמד‭ ‬אַחַנסָל‭. ‬

דריס‭ ‬שרייבי‭ ‬נפטר‭ ‬באחד‭ ‬באפריל‭ ‬2007‭  ‬בגיל‭ ‬81‭ ‬בדרום‭ ‬צרפת‭. ‬הוא‭ ‬נולד‭ ‬בשנת‭ ‬1926‭  ‬באלג‭'‬דידה‭ (‬מזגאן‭) ‬במשפחה‭ ‬שמוצאה‭ ‬מפאס‭, ‬כתב‭ ‬צרפתית‭ ‬כמו‭ ‬טהר‭ ‬בן‭ ‬ג‘לון‭ ‬הצעיר‭ ‬ממנו‭. ‬הוא‭ ‬למד‭ ‬כימיה‭ ‬ונוירו‭-‬פסיכיאטריה‭ ‬בפריס‭ ‬והחל‭ ‬לפרסם‭ ‬רומנים‭ ‬משנת‭ ‬1954‭. ‬דריס‭ ‬שרייבי‭ ‬מתאר‭ ‬בספריו‭ ‬את‭ ‬המרד‭ ‬נגד‭ ‬האב‭ ‬ואת‭ ‬הקיבוע‭ ‬באהבת‭ ‬האם‭. ‬הוא‭ ‬מרד‭ ‬גם‭ ‬בבורגנות‭ ‬ובאסלם‭ ‬המסויד‭. ‬ספריו‭ "‬העבר‭ ‬הפשוט‭" ‬ו‭"‬ההמון‭" ‬דנים‭ ‬בבעיות‭ ‬הזהות‭ ‬החריפות‭, ‬בחיים‭ ‬בין‭ ‬מזרח‭ ‬למערב‭. ‬ביצירתו‭ ‬הוא‭ ‬מותח‭ ‬ביקורת‭ ‬על‭ ‬החברה‭ ‬הפטריארכלית‭ ‬השמרנית‭ ‬ומפנה‭ ‬מבט‭ ‬לעבר‭ ‬דמויות‭ ‬שבשולי‭ ‬החברה‭: ‬מנוצלים‭ ‬ועקורים‭. ‬הירחון‭ ‬הפוליטי‭-‬ספרותי‭ "‬לם‭-‬אליף‭" (‬למד‭-‬אלף‭ = ‬לא‭) ‬גינה‭ ‬בהזדמנויות‭ ‬אחדות‭ ‬את‭ ‬הסופר‭ ‬שרייבי‭ ‬על‭ ‬בחירתו‭ ‬בשפה‭ ‬הצרפתית‭ ‬וראה‭ ‬בספרו‭ "‬חבר‭ ‬אחד‭ ‬ייבא‭ ‬לבקרנו‭", ‬את‭ ‬שלילת‭ ‬עברו‭.‬

השפלתו‭ ‬של‭ ‬אחמד‭ ‬אחנסל‭ ‬אופיינית‭ ‬למצבה‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭ ‬ערב‭ ‬עצמאותה‭. ‬היהודים‭ ‬שתו‭ ‬בצימאון‭ ‬רב‭ ‬את‭ ‬תרבות‭ ‬צרפת‭ ‬ושפתה‭ ‬אך‭ ‬שנאו‭ ‬את‭ ‬נציגיה‭ ‬במרוקו‭. ‬לאורך‭ ‬כל‭ ‬ימי‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתית‭ ‬הם‭ ‬סבלו‭ ‬השפלות‭ ‬כילידים‭ ‬ולא‭ ‬מעט‭ ‬פעמים‭ ‬אנשיו‭ ‬של‭ ‬פיליפ‭ ‬בוניפס‭ ‬ניסו‭ ‬להסית‭ ‬מוסלמים‭ ‬נגד‭ ‬היהודים‭. ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬ברובם‭ ‬הגדול‭ ‬אמנם‭ ‬לא‭ ‬נטלו‭ ‬חלק‭ ‬פעיל‭ ‬בתנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬המרוקאית‭, ‬אך‭ ‬עצמאות‭ ‬מרוקו‭ ‬הורגשה‭ ‬אצל‭ ‬רבים‭ ‬באנחת‭ ‬הקלה‭ ‬ובתקווה‭ ‬לפריחה‭ ‬חדשה‭. ‬תחושה‭ ‬זו‭ ‬כונתה‭ ‬בידי‭ ‬נציגי‭ ‬המוסד‭ ‬שהחלו‭ ‬לפעול‭ ‬אז‭ ‬במרוקו‭ ‬כאופוריית‭ ‬העצמאות‭ ‬וכתור‭ ‬זהב‭ ‬של‭ ‬הקהילה‭. ‬דריס‭ ‬שרייבי‭ ‬שייך‭ ‬לדורם‭ ‬של‭ ‬מנהיגי‭ ‬האומה‭ ‬המרוקאית‭ ‬החדשה‭,  ‬מברכּ‭ ‬בכּאי‭, ‬עבדלקדר‭ ‬בן‭-‬ג‭'‬לון‭, ‬מחג‭'‬ובי‭ ‬אחרדן‭, ‬מוחמד‭ ‬אופקיר‭, ‬עבדרחים‭ ‬בועביד‭ ‬ומהדי‭ ‬בן‭-‬ברכה‭. ‬רובם‭ ‬ניהלו‭ ‬קשרים‭ ‬אמיצים‭ ‬עם‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭, ‬דאגו‭ ‬לזכויותיה‭ ‬ויותר‭ ‬מכל‭ ‬חשו‭ ‬הערצה‭ ‬רבה‭ ‬לישראל‭. ‬עם‭ ‬הזמן‭, ‬הסכסוך‭ ‬הישראלי‭ ‬ערבי‭ ‬והשתקפותו‭ ‬בתקשורת‭ ‬טרף‭ ‬את‭ ‬הקלפים‭ ‬ופגע‭ ‬בהרמוניה‭ ‬זו‭. ‬הקטע‭ ‬מספרו‭ ‬של‭ ‬דריס‭ ‬שרייבי‭ ‬הוא‭ ‬הוקרה‭ ‬לפעילותם‭ ‬של‭ ‬ראשי‭ ‬השלטון‭ ‬במרוקו‭ ‬לאחר‭ ‬עצמאותה‭ ‬למען‭ ‬הקהילה‭ ‬היהודית‭ ‬בארצם‭.‬

המפקד‭ ‬פילגר

מאת‭ ‬דריס‭ ‬שרייבי

תרגם‭ ‬מצרפתית‭ ‬יגאל‭ ‬בן‭-‬נון

המפקד‭ ‬פילַגר‭ ‬היה‭ ‬בן‭ ‬כפר‭, ‬אדם‭ ‬כמונו‭. ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬אלא‭ ‬איש‭ ‬מן‭ ‬ההר‭. ‬איש‭ ‬זקן‭ ‬היה‭ ‬ודבר‭ ‬לא‭ ‬התרחש‭ ‬בחייו‭. ‬עד‭ ‬היום‭ ‬ההוא‭. ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬מפקד‭ ‬לשעבר‭, ‬רק‭ ‬בן‭ ‬כפר‭ ‬כמונו‭. ‬שום‭ ‬סיפור‭ ‬לא‭ ‬קשור‭ ‬אליו‭, ‬לא‭ ‬בעבר‭ ‬ולא‭ ‬בעתיד‭. ‬אדם‭ ‬שקט‭ ‬ומאושר‭. ‬ואז‭, ‬יום‭ ‬אחד‭, ‬הוא‭ ‬ירד‭ ‬לכפר‭ ‬השכן‭, ‬בידיו‭ ‬שתי‭ ‬תרנגולות‭ ‬קשורות‭ ‬בכרעיהן‭ ‬אחת‭ ‬לשנייה‭ ‬ועל‭ ‬זרועו‭ ‬סל‭ ‬מלא‭ ‬ביצים‭.‬

‭- ‬איזה‭ ‬כפר‭? ‬שאל‭ ‬המפקד‭.‬

‭- ‬שם‭, ‬בצידו‭ ‬השני‭ ‬של‭ ‬ההר‭. ‬הם‭ ‬בֶּרבֶּרִים‭ ‬כמונו‭. ‬הם‭ ‬הרי‭ ‬אחינו‭. ‬הוא‭ ‬ביקש‭ ‬לפקוד‭ ‬את‭ ‬השוק‭. ‬יום‭ ‬אביב‭ ‬היה‭. ‬העיירה‭ ‬הקטנה‭ ‬לא‭ ‬רחוקה‭, ‬מהלך‭ ‬חצי‭ ‬יום‭. ‬ביצים‭ ‬ותרנגולות‭ ‬היו‭ ‬לו‭. ‬ביקש‭ ‬הזקן‭ ‬למכור‭ ‬אותן‭ ‬למי‭ ‬שאין‭ ‬לו‭ ‬ולשוב‭ ‬לביתו‭ ‬מצויד‭ ‬במה‭ ‬שחסר‭ ‬לבני‭ ‬ביתו‭, ‬מעט‭ ‬קמח‭ ‬ועלי‭ ‬תה‭ ‬למשל‭. ‬הוא‭ ‬יצא‭ ‬מוקדם‭ ‬בבוקר‭ ‬ורצה‭ ‬לשוב‭ ‬לפנות‭ ‬ערב‭. ‬בן‭ ‬הכפר‭ ‬הזקן‭ ‬לא‭ ‬ידע‭ ‬שפחד‭ ‬אלוהים‭ ‬ירד‭ ‬מעברו‭ ‬השני‭ ‬של‭ ‬ההר‭. ‬את‭ ‬הדרך‭ ‬הכיר‭ ‬היטב‭. ‬בן‭ ‬הכפר‭ ‬צעד‭ ‬בשלווה‭ ‬וללא‭ ‬דאגה‭.‬

הוא‭ ‬הצליח‭ ‬למכור‭ ‬את‭ ‬שתי‭ ‬התרנגולות‭ ‬וגם‭ ‬את‭ ‬הביצים‭. ‬בכיסי‭ ‬הג‭'‬לבה‭ ‬שלו‭ ‬נקשו‭ ‬מטבעות‭ ‬כסף‭. ‬הוא‭ ‬צעד‭ ‬יחף‭, ‬טורבנו‭ ‬על‭ ‬ראשו‭, ‬כפי‭ ‬שרגיל‭ ‬היה‭ ‬לעשות‭ ‬בכל‭ ‬פעם‭ ‬שצעד‭ ‬אל‭ ‬הכפר‭ ‬השכן‭. ‬שם‭ ‬ליד‭ ‬תחנת‭ ‬הרכבת‭, ‬התיישב‭ ‬על‭ ‬המדרכה‭ ‬לרגלי‭ ‬הולכים‭ ‬ושבים‭...‬

לפתע‭ ‬עצר‭ ‬לפניו‭ ‬ג‭'‬יפ‭ ‬בחריקת‭ ‬גלגלים‭ ‬מתכתית‭. ‬שני‭ ‬חיילים‭ ‬במדים‭ ‬מנומרים‭ ‬ירדו‭, ‬רוביהם‭ ‬מוצלבים‭ ‬על‭ ‬החזה‭.‬

‭- ‬אתה‭ ‬שם‭! ‬ניירות‭!‬

הוא‭ ‬לא‭ ‬הבין‭ ‬מה‭ ‬רוצים‭ ‬ממנו‭ ‬אנשי‭ ‬המלחמה‭. ‬אבל‭ ‬יהיה‭ ‬בסדר‭. ‬הוא‭ ‬הרי‭ ‬ירד‭ ‬מן‭ ‬ההר‭ ‬למכור‭ ‬את‭ ‬סחורתו‭ ‬והיה‭ ‬בדרכו‭ ‬חזרה‭ ‬לביתו‭, ‬לא‭ ‬יותר‭. ‬חיילים‭ ‬אלה‭ ‬לבטח‭ ‬יניחו‭ ‬לו‭ ‬ללכת‭ ‬לדרכו‭. ‬לכן‭ ‬התקדם‭ ‬לעברם‭, ‬הביט‭ ‬בהם‭ ‬ללא‭ ‬מורא‭ ‬וללא‭ ‬התגרות‭, ‬כפות‭ ‬ידיו‭ ‬פרושות‭ ‬לפניו‭, ‬כהוכחה‭ ‬לכנותו‭.‬

‭- ‬מאין‭ ‬אתה‭ ‬בא‭? ‬שאל‭ ‬האיש‭ ‬הנמוך‭ ‬שנראה‭ ‬כמפקד‭ ‬וכאיש‭ ‬רע‭.‬

‭- ‬מה‭?‬

‭- ‬אתה‭ ‬חרש‭ ‬או‭ ‬מה‭? ‬מאין‭ ‬באת‭? ‬מְניִן‭ ‬תְג‭'‬ִי‭? ‬קרא‭ ‬השני‭ ‬בערבית‭ ‬קסרקטינית‭.‬

‭- ‬אה‭, ‬משיב‭ ‬בן‭ ‬הכפר‭ ‬בהקלה‭. ‬נְגִ‭'‬י‭ ‬פילַגר‭ (‬אני‭ ‬בא‭ ‬מתחנת‭ ‬הרכבת‭).‬

ברגע‭ ‬בו‭ ‬נאמרו‭ ‬מילים‭ ‬פשוטות‭ ‬והגיוניות‭ ‬אלה‭, ‬אימת‭ ‬המלחמה‭ ‬נחתה‭ ‬על‭ ‬בן‭ ‬הכפר‭ ‬בעצמה‭ ‬אדירה‭. ‬הוא‭ ‬מצא‭ ‬עצמו‭ ‬בחלקו‭ ‬האחורי‭ ‬של‭ ‬הג‭'‬יפ‭ ‬הדוהר‭, ‬איבריו‭ ‬קשורים‭ ‬בטורבנו‭, ‬ספוג‭ ‬מכות‭ ‬וזב‭ ‬דם‭.‬

‭- ‬זה‭ ‬פֶלַגָה‭. ‬טרוריסט‭! ‬הוא‭ ‬מודה‭, ‬החלאה‭!‬

‭- ‬איפה‭ ‬הנשק‭? ‬אתה‭ ‬פותח‭ ‬את‭ ‬הפה‭ ‬או‭ ‬לא‭? ‬איפה‭ ‬האחרים‭?‬

‭- ‬נג‭'‬י‭ ‬פילַגר‭. ‬נג‭'‬י‭ ‬פילַגר‭.‬

כל‭ ‬הלילה‭ ‬עד‭ ‬עלות‭ ‬השחר‭, ‬לא‭ ‬פסק‭ ‬לשוב‭ ‬ולומר‭ ‬את‭ ‬האמת‭ ‬לאמיתה‭. ‬אמת‭ ‬משמיים‭. ‬אך‭ ‬לא‭ ‬האמת‭ ‬של‭ ‬בני‭ ‬האדם‭. ‬הוא‭ ‬בא‭ ‬מתחנת‭ ‬הרכבת‭... ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬גרם‭ ‬עוול‭ ‬לאיש‭ ‬והיה‭ ‬עייף‭...‬

המנוחה‭ ‬והנחלה‭ ‬שבו‭ ‬עם‭ ‬בואו‭ ‬של‭ ‬בעל‭ ‬הדרגה‭... ‬הקצין‭ ‬דיבר‭ ‬אתו‭ ‬בשפתו‭, ‬ללא‭ ‬מבטא‭ ‬זר‭. ‬מתברר‭ ‬שבשפתנו‭ ‬הכול‭ ‬פשוט‭. ‬כך‭ ‬מתברר‭ ‬משיחה‭ ‬עם‭ ‬קצין‭ ‬זה‭ ‬שנד‭ ‬בראשו‭: ‬כן‭ ‬אדוני‭ ‬באתי‭ ‬מתחנת‭ ‬הרכבת‭ - ‬פילַגר‭.‬

‭- ‬פֶלַגה‭? (‬טרוריסט‭) ‬אני‭? ‬לא‭. ‬בחיי‭ ‬אלוהים‭ ‬ונביאו‭ ‬ודה‭ ‬גול‭ ‬של‭ ‬הנוצרים‭. ‬אני‭ ‬לא‭ ‬פֶלַגה‭, ‬אדוני‭.‬

טעות‭ ‬אנוש‭ ‬פשוטה‭ ‬פלט‭ ‬הקצין‭ ‬בפני‭ ‬החיילים‭. ‬אף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬התנצל‭ ‬בפניו‭. ‬לאף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬די‭ ‬אומץ‭ ‬לעשות‭ ‬כן‭. ‬אפילו‭ ‬בושה‭ ‬לא‭ ‬חשו‭ ‬החיילים‭. ‬הם‭ ‬אפשרו‭ ‬לו‭ ‬לאסוף‭ ‬את‭ ‬מטבעות‭ ‬הכסף‭ ‬כשהוא‭ ‬זוחל‭ ‬על‭ ‬ארבע‭ ‬עד‭ ‬לשולחן‭ ‬העינויים‭ ‬שם‭ ‬חווה‭ ‬את‭ ‬החוויות‭ ‬הקשות‭. ‬מטבעות‭ ‬הכסף‭ ‬היו‭ ‬קרות‭ ‬כלבותיהם‭ ‬של‭ ‬אנשים‭ ‬שראשם‭ ‬הפך‭ ‬לראש‭ ‬חזיר‭... ‬הוא‭ ‬עזב‭ ‬את‭ ‬המרתף‭ ‬באטיות‭, ‬בהליכה‭ ‬לאחור‭, ‬כאילו‭ ‬ביקש‭ ‬לעצמו‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הזמן‭ ‬שבעולם‭ ‬כדי‭ ‬לצלם‭ ‬בעיניו‭ ‬כל‭ ‬תו‭ ‬בפניהם‭ ‬של‭ ‬היצורים‭ ‬שזה‭ ‬עתה‭ ‬פגעו‭ ‬בצלמו‭ ‬האנושי‭.‬

שבעה‭ ‬ימים‭ ‬ושבע‭ ‬לילות‭ ‬ישן‭ ‬במערה‭, ‬בלי‭ ‬לאכול‭ ‬ובלי‭ ‬לשתות‭... ‬מנותק‭ ‬מעצמו‭ ‬ומן‭ ‬הסובבים‭ ‬אותו‭... ‬תחבושות‭ ‬עלים‭ ‬ושורשים‭ ‬כיסו‭ ‬את‭ ‬ציפורניו‭, ‬את‭ ‬רגליו‭, ‬את‭ ‬עורפו‭ ‬ואת‭ ‬בטנו‭ ‬מפני‭ ‬חריכתם‭ ‬של‭ ‬בדלי‭ ‬הסיגריות‭. ‬צלקת‭ ‬עמוקה‭ ‬נחרטה‭ ‬בראשו‭, ‬מעמיקה‭ ‬יותר‭ ‬ויותר‭, ‬כמו‭ ‬קוץ‭ ‬מורעל‭. ‬תחושה‭ ‬שלא‭ ‬הכיר‭ ‬מעולם‭: ‬נקמה‭... ‬שנאה‭.. ‬אכזריות‭ ‬ורצון‭ ‬לגרום‭ ‬למוות‭. ‬האיש‭ ‬הפשוט‭ ‬מן‭ ‬הכפר‭, ‬שנולד‭ ‬כאדם‭ ‬טוב‭ ‬ונותר‭ ‬טוב‭ ‬עד‭ ‬שלהי‭ ‬שיבתו‭, ‬הפך‭ ‬בשבועות‭ ‬ובחודשים‭ ‬הבאים‭ ‬ל‭"‬מפקד‭ ‬פילַגר‭".‬

אף‭ ‬יחידה‭ ‬לא‭ ‬עמדה‭ ‬לרשותו‭. ‬אף‭ ‬לא‭ ‬חייל‭ ‬אחד‭. ‬משך‭ ‬זמן‭ ‬רב‭, ‬חשבו‭ ‬לוחמי‭ ‬חזית‭ ‬השחרור‭ ‬הלאומי‭ ‬שנמר‭ ‬צמא‭ ‬דם‭ ‬מסתובב‭ ‬בלילות‭ ‬בהרים‭ ‬ובנחלים‭. ‬כאשר‭ ‬נודע‭ ‬הסיפור‭ ‬ב‭"‬טלפון‭ ‬הערבי‭", ‬העניקו‭ ‬לו‭ ‬הבריות‭ ‬את‭ ‬כינויו‭: ‬המפקד‭ ‬פילַגר‭ ‬והניחו‭ ‬לו‭ ‬לנהל‭ ‬בשקט‭ ‬ובצנעה‭ ‬את‭ ‬מלחמת‭ ‬היחיד‭ ‬שלו‭. ‬עבורם‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬שותף‭ ‬ללא‭ ‬כוונות‭ ‬רווח‭... ‬ללא‭ ‬מפקדה‭, ‬ללא‭ ‬לוגיסטיקה‭ ‬וללא‭ ‬נשק‭. ‬רק‭ ‬סכין‭ ‬עם‭ ‬ידית‭ ‬כפופה‭, ‬עם‭ ‬להב‭ ‬הננעצת‭ ‬באימא‭ ‬אדמה‭ ‬בתום‭ ‬השימוש‭. ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬חש‭ ‬הנאה‭ ‬להרוג‭, ‬אבל‭ ‬הרג‭. ‬הוא‭ ‬ביקש‭ ‬לקרר‭ ‬את‭ ‬ליבו‭ ‬כדי‭ ‬לשוב‭ ‬להיות‭ ‬בן‭ ‬כפר‭ ‬מן‭ ‬ההר‭, ‬כפי‭ ‬שהיה‭ ‬בעבר‭.‬

לא‭ ‬פעם‭ ‬סייע‭ ‬לאנשי‭ ‬המלחמה‭ ‬מרצונו‭ ‬הטוב‭. ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬מוכן‭ ‬לבצע‭ ‬הכול‭ ‬ובלבד‭ ‬שיניחו‭ ‬לו‭ ‬לנפשו‭.‬

‭- ‬ראית‭ ‬מחבלים‭?‬

‭- ‬אה‭?‬

‭- ‬ערבים‭, ‬מחבלים‭.‬

‭-‬אה‭? ‬ענה‭ ‬בן‭ ‬הכפר‭.‬

סכינו‭ ‬של‭ ‬המפקד‭ ‬פילַגר‭ ‬לא‭ ‬הבהיקה‭ ‬בחושך‭. ‬היא‭ ‬החלידה‭. ‬במוצב‭ ‬עמד‭ ‬שומר‭ ‬על‭ ‬משמרתו‭. ‬כאשר‭ ‬באו‭ ‬להחליפו‭, ‬נותרה‭ ‬שם‭ ‬רק‭ ‬גווייה‭ ‬שחוטה‭ ‬מאוזן‭ ‬לאוזן‭. ‬הרוג‭ ‬אחד‭ ‬ללילה‭, ‬נקמה‭ ‬אחת‭ ‬כל‭ ‬לילה‭. ‬זה‭ ‬מספיק‭. ‬הרי‭ ‬שלוש‭ ‬מאות‭ ‬שישים‭ ‬וחמישה‭ ‬יום‭ ‬בשנה‭. ‬אולי‭ ‬עם‭ ‬השנים‭ ‬קצת‭ ‬יותר‭. ‬כאשר‭ ‬הפציע‭ ‬השחר‭ ‬נמצא‭ ‬אי‭ ‬שם‭, ‬בין‭ ‬ההר‭ ‬למישור‭, ‬כפרי‭ ‬זקן‭ ‬ישן‭, ‬פה‭ ‬פעור‭... ‬זה‭ ‬הכול‭.‬

מבטו‭ ‬של‭ ‬מפקד‭ ‬פילַגר‭ ‬נישא‭ ‬למרחקים‭. ‬בעיניו‭ ‬ובמוחו‭ ‬הוא‭ ‬צילם‭ ‬אנשים‭ ‬וחפצים‭, ‬לאט‭ ‬ובסבלנות‭, ‬מבוקר‭ ‬עד‭ ‬ערב‭... ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬התרכז‭ ‬בהדרגה‭ ‬במעשיו‭ ‬ובתנועותיו‭ ‬של‭ ‬איש‭ ‬אחד‭ ‬בלבד‭: ‬חייל‭ ‬זה‭ ‬הוא‭ ‬הגרוע‭ ‬מכולם‭. ‬עם‭ ‬רדת‭ ‬החשכה‭ ‬הוא‭ ‬יהיה‭ ‬הקרבן‭. ‬כך‭ ‬נגזר‭ ‬גורלו‭ ‬במרום‭. "‬מַכְּתובּ‭". ‬המפקד‭ ‬פילַגר‭ ‬אינו‭ ‬אשם‭, ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬וגורלו‭. ‬הצללית‭ ‬מגיעה‭ ‬לטרף‭... ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬נכנס‭ ‬מיד‭ ‬המפקד‭ ‬פילַגר‭ ‬לבור‭ ‬אותו‭ ‬סימן‭ ‬בעוד‭ ‬מועד‭.‬

עם‭ ‬מותו‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬אדם‭ ‬התקרר‭ ‬ליבו‭ ‬במקצת‭... ‬כך‭ ‬זה‭ ‬היה‭. ‬הוא‭ ‬בכה‭. ‬לאורך‭ ‬שבועות‭ ‬וחודשים‭ ‬של‭ ‬מעשי‭ ‬רצח‭ ‬הפך‭ ‬בכיו‭ ‬חזק‭ ‬יותר‭, ‬הוא‭ ‬בכה‭ ‬יותר‭ ‬ויותר‭. ‬שמעו‭ ‬אנשים‭ ‬את‭ ‬בכיו‭ ‬מרחוק‭ ‬ובאו‭ ‬לנחמו‭. ‬אולי‭ ‬אסון‭ ‬פקד‭ ‬אותו‭. ‬פילַגר‭ ‬לא‭ ‬הוציא‭ ‬מילה‭, ‬לא‭ ‬הקשיב‭ ‬לאיש‭. ‬התייפחות‭ ‬חנוקה‭ ‬הרעידה‭ ‬את‭ ‬כתפיו‭.‬

הערות
1‭.‬ ‭ ‬La Voix des communautés היה‭ ‬ביטאון‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬היהודיות‭. ‬החל‭ ‬להופיע‭ ‬בפברואר‭ ‬1950‭, ‬בניהולם‭ ‬של‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬דהן‭ ‬ויצחק‭ ‬בן‭ ‬עבו‭. ‬עד‭ ‬עצמאות‭ ‬מרוקו‭ ‬יצאו‭ ‬לאור‭ ‬58‭ ‬גיליונות‭ ‬שנערכו‭ ‬ברבאט‭. ‬מגיליון‭ ‬18‭, ‬בפברואר‭ ‬1952‭, ‬הצטרף‭ ‬לניהול‭ ‬העיתון‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬רפאל‭ ‬אוחנה‭ ‬מרבאט‭, ‬שהיה‭ ‬חבר‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬מכנאס‭, ‬נציג‭ ‬בוגרי‭ ‬כי‭"‬ח‭ (‬כל‭ ‬ישראל‭ ‬חברים‭, ‬אליאנס‭), ‬ואוהד‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬המרוקנית‭. ‬ב-15‭ ‬בפברואר‭ ‬1961‭, ‬יצא‭ ‬העיתון‭ ‬בגרסה‭ ‬חדשה‭ ‬בניהולו‭ ‬של‭ ‬דוד‭ ‬עמר‭ ‬ובעריכת‭ ‬אדמון‭ ‬סויסה‭, ‬בהשתתפותו‭ ‬הקבועה‭ ‬של‭ ‬מרק‭ ‬סבח‭. ‬מגיליון‭ ‬14‭ ‬באפריל‭  ‬1962‭, ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭ ‬היה‭ ‬העורך‭ ‬הראשי‭. ‬לצד‭ ‬שמו‭ ‬הצרפתי‭ ‬היה‭ ‬לעיתון‭ ‬גם‭ ‬שם‭ ‬בעברית‭; ‬העמוד‭ ‬האחרון‭ ‬בו‭ ‬הוקדש‭ ‬למאמרים‭ ‬בערבית‭ ‬שהופנו‭ ‬לקובעי‭ ‬המדיניות‭ ‬המרוקנית‭. ‬העמוד‭ ‬הערבי‭ ‬הפסיק‭ ‬להופיע‭ ‬מגיליון‭ ‬16‭  (‬יולי‭ ‬1962‭) ‬בגלל‭ ‬קשיים‭ ‬תקציביים‭. ‬בחודשים‭ ‬מאי‭-‬יוני‭ ‬1962‭ (‬מספר‭ ‬15‭), ‬יצא‭ ‬גיליון‭ ‬מיוחד‭ ‬בנושא‭ ‬גיור‭ ‬נערות‭ ‬יהודיות‭. ‬למעשה‭ ‬יצאו‭ ‬כארבעה‭ ‬גיליונות‭ ‬רצופים‭ ‬שהוקדשו‭ ‬לנושא‭. ‬עוד‭ ‬הוצאה‭ ‬מיוחדת‭ ‬התפרסמה‭ ‬ב‭"‬ועידת‭ ‬האחדות‭" ‬בה‭ ‬הושגה‭ ‬פשרה‭ ‬בין‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬לבין‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭ ‬בגיליון‭ ‬24‭ [‬תאריך‭?]. ‬במארס‭ ‬1963‭ ‬עברה‭ ‬מערכת‭ ‬העיתון‭ ‬מרבאט‭ ‬לקזבלנקה‭. ‬הירחון‭ ‬פסק‭ ‬להופיע‭ ‬ללא‭ ‬הודעה‭ ‬מוקדמת‭ ‬ב-29‭ ‬באוקטובר‭ ‬1963‭, ‬אחרי‭ ‬29‭ ‬גיליונות‭[‬שיצאו‭ ‬החל‭ ‬מפברואר‭ .‬1961‭ ‬אפשר‭ ‬למצוא‭ ‬בירחון‭ ‬בעיקר‭ ‬מאמרים‭ ‬בנושאי‭ ‬תרבות‭ ‬עברית‭ ‬וצרפתית‭ ‬מפרי‭ ‬עטם‭ ‬של‭ ‬מרק‭ ‬סבח‭, ‬אברהם‭ ‬יצחק‭ ‬לרדו‭, ‬שרל‭ ‬בן‭-‬סימון‭, ‬גד‭ ‬עמר‭, ‬שמואל‭ ‬פינטו‭, ‬יצחק‭ ‬דוד‭ ‬עבו‭, ‬קרלוס‭ ‬דה‭-‬נזרי‭, ‬יצחק‭ ‬לוי‭, ‬אמיל‭ ‬אמויאל‭, ‬קרלו‭ ‬בנג‭'‬יו‭, ‬אדמון‭ ‬סויסה‭, ‬לאון‭ ‬אשכנזי‭, ‬ג‭'‬ו‭ ‬לוי‭, ‬אנדרה‭ ‬סויסה‭, ‬ג‭'‬ורג‭' ‬בוטבול‭, ‬ז‭'‬אן‭ ‬זקלד‭, ‬אברהם‭ ‬זגורי‭, ‬מישל‭ ‬אוחיון‭, ‬מוריס‭ ‬לסרי‭, ‬אנדרה‭ ‬זאוי‭, ‬י‭' ‬מדיוני‭, ‬יהודה‭ ‬אזואלוס‭, ‬רֶנֶה‭ ‬אוחנה‭, ‬ארנולד‭ ‬מנדל‭ ‬ואנג‭'‬ל‭ ‬בוארדר‭.
2‭.‬ ‭ ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭ ‬נולד‭ ‬בשנת‭ ‬1938‭ ‬ברבאט‭. ‬עד‭ ‬שנת‭ ‬1958‭ ‬למד‭ ‬בבית‭ ‬המדרש‭ ‬לרבנים‭ ‬בעיר‭ ‬לקבלת‭ ‬תואר‭ ‬מוסמך‭ ‬לדיינות‭. ‬אביו‭ ‬משה‭ ‬מלכא‭, ‬יליד‭ ‬תודע‭'‬ה‭, ‬היה‭ ‬דיין‭ ‬בבני‭ ‬מלאל‭. ‬אחרי‭ ‬שעלה‭ ‬לישראל‭ ‬התמנה‭ ‬לאב‭ ‬בתי‭ ‬הדין‭ ‬של‭ ‬פתח‭ ‬תקוה‭ ‬וחבר‭ ‬מועצת‭ ‬הרבנות‭ ‬הראשית‭. ‬בשנת‭ ‬1960‭ ‬החליט‭ ‬מלכא‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬תחום‭ ‬הרבנות‭ ‬וללמוד‭ ‬עיתונאות‭ ‬במרכז‭ ‬להכשרת‭ ‬עיתונאים‭ (‬Centre de Formation de Journalisme‭) ‬בפריס‭. ‬עם‭ ‬שובו‭ ‬למרוקו‭ ‬בשנת‭ ‬1961‭ ‬הפיץ‭ ‬ביוליטין‭ ‬משוכפל‭ ‬ובו‭ ‬תרגום‭ ‬מאמרים‭ ‬מן‭ ‬העיתונות‭ ‬הערבית‭ ‬שנמצאו‭ ‬בהם‭ ‬הערות‭ ‬או‭ ‬דעות‭ ‬שליליות‭ ‬על‭ ‬היהודים‭. ‬הביוליטין‭ ‬נשלח‭ ‬למנויים‭ ‬יהודים‭ ‬בעיקר‭ ‬לראשי‭ ‬מוסדות‭. ‬כשנה‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬התמנה‭ ‬לעורך‭ ‬הירחון‭ "‬קול‭ ‬הקהילות‭" ‬ובמקביל‭ ‬שימש‭ ‬נציג‭ ‬של‭ ‬Jewish Telegraphic Agency‭. ‬רשת‭ ‬המוסד‭ ‬במרוקו‭,  "‬המסגרת‭" ‬ניסתה‭ ‬לגייסו‭ ‬לפעילויותיה‭ ‬באמצעות‭ ‬עורכת‭ ‬דין‭ ‬יהודייה‭ ‬מקזבלנקה‭ ‬לפני‭ ‬טביעת‭ ‬הספינה‭ "‬אגוז‭". ‬בתקופת‭ ‬ההגירה‭ ‬הקולקטיבית‭ (‬מבצע‭ ‬יכין‭) ‬נפגש‭ ‬מלכא‭ ‬ביוזמת‭ ‬סלומון‭ ‬בן‭-‬ברוך‭ ‬עם‭ ‬שליח‭ "‬המסגרת‭" ‬שמואל‭ ‬ניוטוב‭, ‬אך‭ ‬בגלל‭ ‬קשריו‭ ‬עם‭ ‬מוסדות‭ ‬מרוקאים‭ ‬רשמיים‭ ‬לא‭ ‬הסכים‭ ‬לשתף‭ ‬פעולה‭. ‬מלכא‭ ‬פרסם‭ ‬ספרים‭ ‬רבים‭ ‬בנושאי‭ ‬הגות‭ ‬יהודית‭ ‬ושימש‭ ‬בשנות‭ ‬השבעים‭ ‬ככתב‭ ‬קול‭ ‬ישראל‭ ‬בפריס‭. ‬כן‭ ‬פרסם‭ ‬שני‭ ‬ספרים‭ ‬על‭ ‬יהדות‭ ‬מרוקו‭:‬David Amar ou la passion d‭'‬agir‭. ‬Biblieurope‭, (‬Paris‭, ‬2003‭) ‬La mémoire brisée des Juifs du Maroc‭, ‬Entente‭, (‬Paris‭, ‬1978‭) (‬ראיון‭ ‬עם‭ ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭ ‬במשרדו‭ ‬בפריס‭, ‬31‭ ‬במאי‭ ‬ו‭- ‬15‭ ‬ביוני‭ ‬2000‭). ‬לאחרונה‭ ‬פרסם‭ ‬ספר‭ ‬ובו‭ ‬פנייה‭ ‬לחבריו‭ ‬המוסלמים‭ ‬במרוקו‭ ‬לאזור‭ ‬אומץ‭ ‬ולגנות‭ ‬את‭ ‬הטרור‭ ‬ואת‭ ‬האנטישמיות‭:‬Avons‭-‬nous assez divagué‮…‬‭ ‬lettre à mes amis musulmans‭, ‬Albin Michel‭, ‬Paris 2006
3‭.‬ ‭ ‬שליח‭ "‬המסגרת‭" ‬פנחס‭ ‬קציר‭ ‬שהגיע‭ ‬למרוקו‭ ‬בראשית‭ ‬שנת‭ ‬1959‭ ‬מזכיר‭ ‬בולטין‭ ‬אחר‭ ‬שהוציא‭ ‬לאור‭ ‬עיתונאי‭ ‬מוסלמי‭ ‬חבר‭ ‬מפלגת‭ ‬השמאל‭, ‬שהפיץ‭ ‬קטעי‭ ‬עיתונות‭ ‬שהיו‭ ‬עשויים‭ ‬לעניין‭ ‬ארגונים‭ ‬זרים‭ ‬ושגרירויות‭ ‬במרוקו‭. ‬קציר‭ ‬נעזר‭ ‬בבולטין‭ ‬זה‭ ‬בדיווחיו‭ ‬למטה‭ ‬בפריס‭. ‬העיתונאי‭ ‬הגיע‭ ‬גם‭ ‬למשרדי‭ ‬היא‭"‬ס‭ ‬והציע‭ ‬מנוי‭ ‬לאנשיו‭. ‬שיחה‭ ‬עם‭ ‬פנחס‭ ‬קציר‭, ‬תל‭-‬אביב‭, ‬27‭ ‬ביולי‭ ‬2000‭.
4‭.‬ ‭ ‬מפלגת‭ ‬האסתקלאל‭ (‬העצמאות‭) ‬נוסדה‭ ‬אחרי‭ ‬פרסום‭ ‬מנשר‭ ‬העצמאות‭ ‬ב-11‭ ‬בינואר‭ ‬1944‭ ‬בעיר‭ ‬פאס‭. ‬על‭ ‬המנשר‭ ‬חתמו‭ ‬58‭ ‬צעירים‭ ‬שהקימו‭ ‬בשנת‭ ‬1934‭ ‬את‭ "‬פעולת‭ ‬העם‭" ‬מפלגה‭ ‬שדרשה‭ ‬רפורמות‭ ‬בשלטון‭ ‬החסות‭ ‬הצרפתית‭. ‬בראש‭ ‬האסתקלאל‭ ‬עמדו‭ ‬עלאל‭ ‬אל‭-‬פאסי‭ ‬ואחמד‭ ‬בלפראג‭'. ‬ראשי‭ ‬המפלגה‭ ‬היו‭ ‬בעלי‭ ‬דעות‭ ‬אסלאמיות‭ ‬מסורתיות‭, ‬הושפעו‭ ‬מזרם‭ ‬הסלפייה‭ ‬המזרח‭ ‬תיכוני‭, ‬אך‭ ‬ביקשו‭ ‬להכניס‭ ‬מודרניזציה‭ ‬לפי‭ ‬רוח‭ ‬הזמן‭.
5‭.‬ ‭ ‬עיתונו‭ ‬של‭ ‬מנהיג‭ ‬המפלגה‭ ‬מחג‭'‬ובי‭ ‬אחרדן‭, ‬שניהל‭ ‬קשרים‭ ‬חיוביים‭ ‬עם‭ ‬מוסדות‭ ‬יהודיים‭, ‬גינה‭ ‬אישיות‭ ‬בכירה‭ ‬בעיר‭ ‬אספי‭ ‬שגילה‭ ‬יחס‭ ‬חיובי‭ ‬מדי‭ ‬ליהודים‭ ‬וטען‭ ‬שכל‭ ‬הפקידות‭ ‬במשרדים‭ ‬הממשלתיים‭ ‬בעיר‭ ‬הן‭ ‬יהודיות‭. ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬16‭, ‬יולי‭ ‬1962‭.
6‭.‬ ‭ ‬התגובה‭ ‬הארסית‭ ‬של‭ ‬העיתון‭ ‬באה‭ ‬בעקבות‭ ‬ניצחון‭ ‬קבוצת‭ ‬כדורסל‭ ‬יהודית‭ ‬ממועדון‭ "‬חברת‭ ‬שרל‭ ‬נטר‭" ‬על‭ ‬קבוצה‭ ‬מוסלמית‭. ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬14‭, ‬אפריל‭ ‬1962‭. ‬S‭. ‬Benbaruk‭, ‬Trois quart de siècle pêle‭-‬mêle‭, ‬Maroc‭-‬Canada‭, ‬1920-1950-‭ ‬Quebec  1990‭, ‬pp‭. ‬20-22‭ 
7‭.‬ ‭ ‬ב-27‭ ‬בספטמבר‭ ‬כינה‭ ‬בדרן‭ ‬הטלוויזיה‭ ‬המרוקני‭ ‬את‭ ‬בן‭ ‬שיחו‭ "‬חזיר‭ ‬יהודי‭". ‬ירחון‭ ‬הקהילה‭ ‬גינה‭ ‬את‭ ‬הדברים‭, ‬אך‭ ‬קוראים‭ ‬כתבו‭ ‬לעיתון‭ ‬תגובות‭ ‬שלדעתם‭ ‬אין‭ ‬לראות‭ ‬בכך‭ ‬התבטאות‭ ‬אנטישמית‭. ‬אחת‭ ‬ממנויות‭ ‬הירחון‭ ‬הזכירה‭ ‬את‭ ‬השחקן‭ ‬בשיר‭ ‬בן‭-‬עלי‭ ‬מחקה‭ ‬דמות‭ ‬יהודי‭ ‬בשם‭ ‬משה‭ ‬ומשמיע‭ ‬קללות‭ ‬חריפות‭ ‬נגד‭ ‬המוסלמים‭ ‬מבלי‭ ‬שאיש‭ ‬ראה‭ ‬לנכון‭ ‬למחות‭ ‬על‭ ‬זה‭ ‬בעיתונים‭. ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליונות‭ ‬17‭, ‬18‭, ‬ספטמבר‭ ‬ואוקטובר‭ ‬1962‭. 
8‭.‬ ‭ ‬דוד‭ ‬עמר‭ (‬2000-1921‭) ‬נולד‭ ‬בסטאת‭, ‬שם‭ ‬כיהן‭ ‬סבו‭ ‬כראש‭ ‬הקהילה‭. ‬עבר‭ ‬לקניטרה‭ ‬בשנת‭ ‬1942‭ ‬וניהל‭ ‬בה‭ ‬את‭ ‬חברת‭ ‬Comptoir Français du Maroc‭, ‬היוםOrbonor ‭, ‬שעסקה‭ ‬בסחר‭ ‬תבואות‭. ‬בדצמבר‭ ‬1951‭ ‬נבחר‭ ‬לסגן‭ ‬גזבר‭ ‬פדרציית‭ ‬בוגרי‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬בראשות‭ ‬לזר‭ ‬קונקי‭ ‬מרבאט‭. ‬יצר‭ ‬קשר‭ ‬עם‭ ‬ראשי‭ ‬האסתיקלאל‭ ‬בעיר‭ ‬וסייע‭ ‬להם‭ ‬במאבקם‭ ‬לעצמאות‭. ‬אחרי‭ ‬קבלת‭ ‬העצמאות‭ ‬נאלץ‭ ‬נשיא‭ ‬קהילת‭ ‬קניטרה‭, ‬ג‭'‬ורג‭' ‬בן‭-‬עבו‭, ‬להתפטר‭ ‬בגלל‭ ‬אזרחותו‭ ‬הצרפתית‭ ‬ובמקומו‭ ‬נבחר‭ ‬עמר‭ ‬שפעל‭ ‬בתנועת‭ ‬הוויפאק‭ ‬שתמכה‭ ‬בהשתלבות‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית‭. ‬בשנת‭ ‬1957‭ ‬נבחר‭ ‬עמר‭ ‬למזכ‭"‬ל‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬היהודיות‭, ‬אך‭ ‬פינה‭ ‬את‭ ‬מקומו‭ ‬אחרי‭ ‬זמן‭ ‬קצר‭ ‬ליוסף‭ ‬ברדוגו‭ ‬ממכנס‭ ‬ובאפריל‭ ‬1958‭, ‬אחרי‭ ‬שנה‭ ‬מחוץ‭ ‬לתפקיד‭, ‬שוב‭ ‬נבחר‭ ‬למזכ‭"‬ל‭. ‬לפני‭ ‬שעזב‭ ‬את‭ ‬מרוקו‭ ‬בשנת‭ ‬1957‭, ‬המליץ‭ ‬אלפונסו‭ ‬סבאח‭ ‬לנציגי‭ ‬המוסד‭ ‬ליצור‭ ‬קשר‭ ‬עם‭ ‬עמר‭ ‬ועם‭ ‬סם‭ ‬בן‭-‬אזראף‭ ‬ולהסתייע‭ ‬בהם‭. ‬משנת‭ ‬1958‭ ‬היה‭ ‬עמר‭ ‬בקשר‭ ‬עם‭ ‬שליחים‭ ‬ישראלים‭. ‬במארס‭ ‬1960‭ ‬הוזמן‭ ‬לביקור‭ ‬חשאי‭ ‬בישראל‭. ‬במארס‭ ‬1963‭, ‬אחרי‭ ‬שנים‭ ‬שנמנע‭ ‬מפעילות‭ ‬מפלגתית‭, ‬הצטרף‭ ‬ל‭"‬חזית‭ ‬להגנה‭ ‬על‭ ‬המוסדות‭ ‬התחוקתיים‭" (‬FDIC‭) ‬עם‭ ‬הקמתה‭. ‬ב-13‭ ‬באוקטובר‭ ‬1963‭ ‬נבחר‭ ‬לבית‭ ‬היועצים‭ ‬שהוא‭ ‬הסנט‭ ‬המרוקאי‭ ‬החדש‭ (‬Chambre des Conseillers du Royaume‭) ‬ולממלא‭ ‬מקום‭ ‬נשיא‭ ‬לשכת‭ ‬המסחר‭ ‬והתעשייה‭ ‬ברבאט‭. ‬עם‭ ‬מות‭ ‬יצחק‭ ‬כהן‭-‬אוליבר‭, ‬בשנת‭ ‬1968‭, ‬נכנס‭ ‬לשותפות‭ ‬עסקית‭ ‬עם‭ ‬מולאי‭ ‬עלי‭, ‬בן_דודו‭ ‬של‭ ‬המלך‭ ‬חסן‭ ‬השני‭. ‬באפריל‭ ‬1971‭ ‬נסע‭ ‬עמר‭ ‬לישראל‭ ‬ונפגש‭ ‬עם‭ ‬גולדה‭ ‬מאיר‭ ‬אחרי‭ ‬ההפגנות‭ ‬של‭ ‬הפנתרים‭ ‬השחורים‭ ‬בירושלים‭. ‬גולדה‭ ‬הציעה‭ ‬לו‭ ‬להביא‭ ‬משקיעים‭ ‬יהודים‭ ‬ממרוקו‭ ‬שיהפכו‭ ‬למנהיגי‭ ‬הקהילה‭ ‬והוא‭ ‬ארגן‭ ‬משלחת‭ ‬שעבדה‭, ‬בסיועו‭ ‬של‭ ‬עוזי‭ ‬נרקיס‭ ‬יו‭"‬ר‭ ‬מחלקת‭ ‬העלייה‭ ‬בסוכנות‭ ‬היהודית‭, ‬על‭ ‬פרויקט‭ ‬להקמת‭ ‬קונצרן‭ ‬כלכלי‭ ‬דוגמת‭ ‬קונצרן‭ "‬כלל‭". ‬בשנת‭ ‬1972‭ ‬היה‭ ‬עמר‭ ‬מעורב‭ ‬במשפטי‭ ‬שחיתות‭ ‬בפרשת‭ ‬פנאם‭ ‬PANAM עם‭ ‬שישה‭ ‬שרי‭ ‬ממשלה‭ ‬ואיש‭ ‬העסקים‭ ‬ברנאר‭ ‬לוי‭. ‬הוא‭ ‬הואשם‭ ‬בקבלת‭ ‬שוחד‭ ‬מחברה‭ ‬גרמנית‭ ‬שבנתה‭ ‬מפעל‭ ‬לזיקוק‭ ‬סוכר‭ ‬ונאלץ‭ ‬לברוח‭ ‬ממרוקו‭ ‬אחרי‭ ‬שהוזהר‭ ‬מראש‭ ‬שהוא‭ ‬עומד‭ ‬להיעצר‭. ‬דוד‭ ‬עמר‭ ‬וברנאר‭ ‬לוי‭ ‬זוכו‭ ‬מטעמי‭ ‬התיישנות‭ ‬ועמר‭ ‬חזר‭ ‬אחרי‭ ‬כשנה‭ ‬למרוקו‭. ‬אחרי‭ ‬המעצרים‭, ‬הוא‭ ‬נאלץ‭ ‬להתפטר‭ ‬מתפקידו‭ ‬כמזכ‭"‬ל‭ ‬מועצת‭ ‬הקהילות‭ ‬ופינה‭ ‬את‭ ‬מקומו‭ ‬לג‭'‬ורג‭' ‬ברדוגו‭ ‬ממכנאס‭. ‬אחרי‭ ‬מות‭ ‬השר‭ ‬לשעבר‭ ‬לאון‭ ‬בן‭-‬זקן‭ ‬במאי‭ ‬1977‭, ‬שוב‭ ‬נבחר‭ ‬למזכ‭"‬ל‭ ‬המועצה‭. ‬משלחת‭ ‬בראשותו‭ ‬השתתפה‭ ‬לראשונה‭ ‬כמשקיפה‭ ‬בדיוני‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭ ‬שהתכנס‭ ‬באוקטובר‭. ‬בשנת‭ ‬1980‭ ‬רכשו‭ ‬עמר‭, ‬המלך‭ ‬חסן‭ ‬השני‭ ‬ובן‭ ‬דודו‭ ‬מולאי‭ ‬עלי‭ ‬מבנק‭ ‬פריבה‭ (‬Parisbas ‭) ‬את‭ ‬הקונצרן‭ ‬הגדול‭ ‬ביותר‭ ‬במרוקו‭, "‬האומניום‭ ‬הצפון‭ ‬אפריקני‭"(‬ONA‭)  ‬והתמנה‭ ‬לסגן‭ ‬נשיא‭ ‬החברה‭.  ‬בשנת‭ ‬1986‭ ‬השתבשו‭ ‬היחסים‭ ‬בין‭ ‬עמר‭ ‬ובנו‭ ‬דניאל‭ ‬ובין‭ ‬המלך‭ ‬והם‭ ‬נאלצו‭ ‬לפרוש‭ ‬מבעלותם‭ ‬על‭ ‬הקונצרן‭ ‬ולמכור‭ ‬את‭ ‬חלקם‭ ‬בו‭. ‬עם‭ ‬פרישתם‭ ‬ביקש‭ ‬המלך‭ ‬מעוזרו‭ ‬של‭ ‬עמר‭, ‬רובר‭ ‬אסרף‭, ‬להמשיך‭ ‬בניהול‭ ‬הקונצרן‭ ‬עם‭ ‬פואד‭ ‬פיללי‭ ‬כנשיא‭. ‬בשנת‭ ‬1985‭ ‬נבחר‭ ‬עמר‭ ‬במונטריאול‭ ‬לנשיא‭ ‬הכינוס‭ ‬העולמי‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭  ‬J‭. ‬Waterbury‭, ‬Commandeur des croyants‭, ‬la monarchie marocaine et son elite‭, ‬PUF‭, ‬Paris 1975‭, ‬pp‭.‬145-150‭  ‬שיחות‭ ‬עם‭ ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭, ‬פריס‭, ‬31‭ ‬במאי‭, ‬15‭ ‬ביוני‭ ‬2000‭. ‬שיחות‭ ‬עם‭ ‬אלבר‭ ‬בן‭-‬טולילה‭ ‬בפריס‭, ‬17‭ ‬ו-21-‭ ‬ביוני‭ ‬2000‭  ‬V‭. ‬Malka‭, ‬David Amar ou la passion d‭'‬agir‭, ‬Biblieurope‭, ‬Paris 2003‭,
9‭.‬ ‭ ‬המאמר‭ ‬פירט‭ ‬את‭ ‬מקור‭ ‬הפרוטוקולים‭ ‬וציין‭ ‬שהטקסט‭ ‬חובר‭ ‬בידי‭ ‬המשטרה‭ ‬החשאית‭ ‬הצארית‭ ‬שהתבססה‭ ‬על‭ ‬רומן‭ ‬גרמני‭ ‬של‭ ‬הרמן‭ ‬גדשה‭ (‬Goedsche ‭) ‬משנת‭ ‬1868‭ ‬בשם‭ ‬ביאריץ‭ ‬שיצא‭ ‬לאור‭ ‬בברלין‭. ‬בשנת‭ ‬1905‭ ‬פורסמו‭ ‬הפרוטוקולים‭ ‬בעיתון‭ ‬רוסי‭ ‬בכותרת‭ "‬התכנית‭ ‬לכיבוש‭ ‬העולם‭ ‬על‭-‬ידי‭ ‬היהודים‭". ‬אחרי‭ ‬מהפכת‭ ‬אוקטובר‭ ‬1917‭ ‬ברוסיה‭ ‬קשרו‭ ‬אנטישמים‭ ‬במערב‭ ‬את‭ ‬האינטרנציונל‭ ‬עם‭ ‬אילי‭ ‬ההון‭ ‬היהודי‭. ‬בשנת‭ ‬1933‭ ‬תורגמו‭ ‬הפרוטוקולים‭ ‬לצרפתית‭ ‬וב-14‭ ‬במאי‭ ‬1935‭ ‬פסק‭ ‬בית‭ ‬משפט‭ ‬בברן‭ ‬שמדובר‭ ‬בזיוף‭ ‬אשר‭ ‬עלול‭ ‬לשבש‭ ‬את‭ ‬הסדר‭ ‬הציבורי‭ ‬ושהחיבור‭ ‬מסית‭ ‬לאלימות‭. ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬13‭, ‬פברואר‭-‬מארס‭ ‬1962‭.
10‭.‬ ‭ ‬המאמר‭ ‬פורסם‭ ‬ב-5‭ ‬בינואר‭ ‬1962‭. ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬21‭, ‬ינואר‭ ‬1963‭. ‬דוד‭ ‬עמר‭ ‬סבר‭ ‬שהדברים‭ ‬כה‭ ‬אבסורדיים‭ ‬שאין‭ ‬להגיב‭ ‬עליהם‭ ‬בהרחבה‭.
11‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬24‭, ‬אפריל‭ ‬1963‭. ‬אשתו‭ ‬של‭ ‬רנה‭ ‬קוריאט‭ ‬הייתה‭ ‬מזכירתם‭ ‬האישית‭ ‬של‭  ‬השרים‭ ‬דואירי‭ ‬וסלאוי‭.
12‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬22‭, ‬פברואר‭ ‬1963‭. ‬מעל‭ ‬לשם‭ ‬העיתון‭ ‬התנוססה‭ ‬כותרת‭ ‬באדום‭ "‬עצור‭ ‬את‭ ‬האנטישמיות‭".
13‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬23‭, ‬מארס‭ ‬1963‭. ‬אחד‭ ‬מקוראי‭ ‬העיתון‭ ‬התקומם‭ ‬על‭ ‬שיש‭ ‬יהודים‭ ‬המפרסמים‭ ‬מודעות‭ ‬בשבועון‭ ‬האנטישמי‭ ‬אח‭'‬בר‭ ‬אדוניה‭.
14‭.‬ ‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬25‭, ‬מאי‭ ‬1963‭.
15‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬שם‭. ‬הביטאון‭ ‬לא‭ ‬גילה‭ ‬את‭ ‬שם‭ ‬העיתון‭ ‬כדי‭ ‬שלא‭ ‬לעשות‭ ‬לו‭ ‬פרסומת‭.
16‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬24‭, ‬אפריל‭ ‬1963‭.
17‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬29‭, ‬אוקטובר‭ ‬1963‭.
18‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליונות‭ ‬23‭ ‬ו-25‭, ‬מרס‭ ‬ומאי‭ ‬1963‭. ‬לביסוס‭ ‬הערכותיו‭ ‬על‭ ‬מקורם‭ ‬האתני‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ ‬הזכיר‭ ‬העיתון‭ ‬מחקר‭ ‬גנטי‭ ‬שערך‭ ‬דר‭' ‬לווֶק‭ ‬Levèque ממכון‭ ‬ליסטר‭ ‬Lister בלונדון‭ ‬שמצא‭ ‬אצל‭ ‬יהודי‭ ‬תפיללת‭ ‬בדרום‭ ‬מרוקו‭ ‬את‭ ‬ריכוז‭ ‬סוג‭ ‬הדם‭ ‬B הרב‭ ‬ביותר‭ ‬בעולם‭, ‬כהוכחה‭ ‬לקדמוניות‭ ‬היהודים‭ ‬במרוקו‭. '‬קול‭ ‬הקהילות‭' ‬גיליון‭ ‬24‭, ‬אפריל‭ ‬1963‭.
19‭.‬ ‭ ‬V‭. ‬Malka‭, ‬“Après les élections marocaines”‭, ‬L‭'‬Arche n°78‭, ‬juillet 1963‭, ‬Paris 
20‭.‬ קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬23‭, ‬מארס‭ ‬1963‭.
21‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬16‭, ‬יולי‭ ‬1962‭.
22‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬17‭, ‬ספטמבר‭ ‬1962‭.
23‭.‬ ‭ ‬יהודה‭ ‬אזואלוס‭ ‬נולד‭ ‬במראכש‭ ‬בשנת‭ ‬1930‭. ‬הוא‭ ‬השתתף‭ ‬במאבק‭ ‬בשלטונות‭ ‬הצרפתים‭ ‬ונאסר‭. ‬שימש‭ ‬סגן‭ ‬יושב‭ ‬ראש‭ ‬התאחדות‭ ‬הסטודנטים‭ ‬היהודים‭ ‬במרוקו‭ ‬וממייסדי‭ "‬איחוד‭ ‬הסטודנטים‭ ‬המרוקנים‭". ‬בשנת‭ ‬1954‭ ‬ארגן‭ ‬לראשונה‭ ‬כינוס‭ ‬של‭ ‬סטודנטים‭ ‬יהודים‭ ‬מרוקנים‭ ‬לתמיכה‭ ‬בשובו‭ ‬של‭ ‬הסולטאן‭ ‬למולדתו‭ ‬והחתים‭ ‬על‭ ‬עצומה‭ ‬כשמונים‭ ‬אחוז‭ ‬מכלל‭ ‬הסטודנטים‭ ‬היהודים‭. ‬אחרי‭ ‬שחרורו‭ ‬פרסם‭ ‬עליו‭ ‬איש‭ ‬העסקים‭ ‬הליברל‭ ‬ז‭'‬אק‭ ‬למגר‭-‬דיבריי‭ ‬Jacques Lemaigre‭-‬Dubreuil  כתבה‭ ‬בעיתון‭ ‬לה‭ ‬מונד‭. ‬נציג‭ ‬הקונגרס‭ ‬היהודי‭ ‬העולמי‭, ‬מאיר‭ ‬טולדנו‭, ‬התקשר‭ ‬לתעשיין‭ ‬שערך‭ ‬היכרות‭ ‬בין‭ ‬השניים‭. ‬לימים‭ ‬המליץ‭ ‬אזואלוס‭ ‬לבּן‭ ‬בַּרכַּה‭ ‬על‭ ‬טולדנו‭ ‬למינויו‭ ‬לתפקיד‭ ‬מיניסטריאלי‭. ‬אזואלוס‭ ‬למד‭ ‬ערבית‭ ‬קלאסית‭, ‬היה‭ ‬חסיד‭ ‬השתלבות‭ ‬היהודים‭ ‬במדינה‭ ‬והתנגד‭ ‬לציונות‭. ‬פעל‭ ‬בהנהגת‭ "‬האיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הסטודנטים‭ ‬המרוקנים‭" ‬ובאיחוד‭ ‬הלאומי‭ ‬של‭ ‬הכוחות‭ ‬העממיים‭ (‬UNFP‭). ‬אחרי‭ ‬סיום‭ ‬לימודיו‭ ‬עבד‭ ‬במשרדו‭ ‬של‭ ‬שר‭ ‬האוצר‭ ‬עבד‭ ‬ארחים‭ ‬בועביד‭ ‬כממונה‭ ‬על‭ ‬סחר‭ ‬חוץ‭ ‬והמשיך‭ ‬לעבוד‭ ‬במשרד‭ ‬גם‭ ‬בימי‭ ‬כהונת‭ ‬השר‭ ‬מוחמד‭ ‬דואירי‭, ‬עד‭ ‬לשנת‭ ‬1961‭. ‬יצא‭ ‬בשליחות‭ ‬משרדו‭ ‬לקהיר‭ ‬עם‭ ‬השר‭ ‬עבד‭ ‬ארחמן‭ ‬אל‭ ‬כהן‭ ‬בפעילותו‭ ‬באסתקלאל‭ ‬היה‭ ‬ממקורבי‭ ‬בּן‭ ‬בַּרכַּה‭, ‬שעמו‭ ‬נפגש‭ ‬גם‭ ‬בז‭'‬נבה‭ ‬בתקופת‭ ‬גלותו‭ ‬השנייה‭. ‬לדבריו‭ ‬גילה‭ ‬מנהיג‭ ‬השמאל‭ ‬בשיחותיהם‭ ‬אהדה‭ ‬עקרונית‭ ‬לתנועה‭ ‬הציונית‭. ‬אזואלוס‭ ‬היה‭ ‬נשוי‭ ‬לזמרת‭ ‬השחקנית‭ ‬מרי‭ ‬לפורֶה‭, ‬נטל‭ ‬חלק‭ ‬פעיל‭ ‬בניסיון‭ ‬לגלות‭ ‬את‭ ‬חוטפי‭ ‬בן‭ ‬בַּרכָּה‭ ‬בדצמבר‭ ‬1965‭ ‬ובתגובה‭ ‬לחטיפתו‭ ‬קרא‭ ‬לבנו‭ ‬מהדי‭. ‬שיחות‭ ‬עם‭ ‬יהודה‭ ‬אזואלוס‭, ‬פריס‭, ‬יולי‭ ‬1997‭, ‬14‭ ‬אוקטובר‭ ‬1998‭.
24‭.‬ ‭ ‬C‭. ‬de Nesry‭, ‬L‭'‬Arche‭, ‬20‭ ‬décembre 1962‭  ‬מובא‭ ‬בביוליטין‭ ‬מס‭' ‬78‭ [‬של‭ ‬המוסד‭], ‬13‭ ‬בפברואר‭ ‬1963‭, ‬ארכיון‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭, ‬משרד‭ ‬החוץ‭, ‬3755/1‭.
25‭.‬ ‭ '‬קול‭ ‬הקהילות‭' ‬גיליון‭ ‬16‭, ‬יולי‭ ‬1962‭.
26‭.‬ ‭ ‬אפרים‭ ‬ומנחם‭ ‬תלמי‭ ‬פרסמו‭ ‬את‭ ‬הפרשה‭ ‬במעריב‭ ‬ב-1960‭, ‬מתוך‭ ‬אליעזר‭ ‬שושני‭, '‬תשע‭ ‬שנים‭ ‬מתוך‭ ‬אלפיים‭', ‬חלק‭ ‬ב‭, ‬דברי‭ ‬חברים‭ [‬עמודים‭ ‬לא‭ ‬ממוספרים‭] ‬סודי‭ ‬ביותר‭, ‬עותק‭ ‬מספר‭ ‬76‭, ‬מחלקת‭ ‬העלייה‭ ‬של‭ ‬הסוכנות‭ ‬היהודית‭ ‬והמוסד‭ ‬לתפקידים‭ ‬מיוחדים‭ ‬של‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭ (‬אפריל‭ ‬1964‭); ‬ראו‭ ‬גם‭ ‬מאיר‭ ‬קנפו‭ (‬עורך‭), ‬המחתרת‭ ‬היהודית‭ ‬במרוקו‭, ‬הרשת‭ ‬החשאית‭ ‬של‭ ‬יהודי‭ ‬מרוקו‭ (‬1955-1964‭) ‬הכישלונות‭ ‬וההצלחות‭, ‬תל‭-‬אביב‭, ‬ארגון‭ ‬פעילי‭ ‬המחתרת‭, ‬ההעפלה‭ ‬ואסירי‭ ‬ציון‭ ‬בצפון‭ ‬אפריקה‭, ‬2001‭, ‬עמ‭' ‬226-220‭.
27‭.‬ ‭ ‬עלאל‭ ‬אלפאסי‭ (‬1974-1910‭) ‬רותק‭ ‬למיטת‭ ‬חוליו‭ ‬למשך‭ ‬שנה‭ ‬עקב‭ ‬תאונת‭ ‬דרכים‭ ‬קשה‭ ‬שקרתה‭ ‬לו‭ ‬בבוקרשט‭ ‬בשנת‭ ‬1973‭. ‬בזכות‭ ‬עמדותיו‭ ‬האירידנטיות‭ ‬הוא‭ ‬נשלח‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬המלך‭ ‬חסן‭ ‬השני‭ ‬להסביר‭ ‬את‭ ‬מדיניות‭ ‬מרוקו‭ ‬בסוגיית‭ ‬הסהרה‭ ‬הספרדית‭. ‬מותו‭ ‬צוין‭ ‬במרוקו‭ ‬כאבל‭ ‬לאומי‭.
28‭.‬ ‭ ‬התמונות‭ ‬פורסמו‭ ‬גם‭ ‬בגיליונות‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬דבר‭ ‬שעורר‭ ‬הסתייגות‭ ‬בקרב‭ ‬קוראי‭ ‬העיתון‭. ‬בין‭ ‬הנערות‭ ‬שתמונותיהן‭ ‬פורסמו‭ ‬היו‭ ‬דניז‭ ‬אוחיון‭ (‬נדיה‭ ‬מקזבלנקה‭, ‬ילידת‭ ‬1943‭), ‬פני‭ ‬אסולין‭ (‬מליכה‭), ‬פני‭ ‬בוזגלו‭ (‬פרידה‭), ‬מרי‭ ‬הראש‭ (‬נדיה‭), ‬ז‭'‬קלין‭ ‬כהן‭ (‬נוריה‭), ‬מרי‭ ‬עזרן‭, ‬ימנה‭ ‬עיאש‭ (‬לילי‭), ‬מרסל‭ ‬רביבו‭ (‬פרידה‭), ‬חביבה‭ ‬בת‭ ‬יעקב‭, ‬רנה‭ ‬בת‭ ‬שלמה‭ (‬פטימה‭), ‬מזל‭ ‬אדרעי‭ ‬בת‭ ‬16‭, ‬נינט‭ ‬אלביליה‭ ‬בת‭ ‬15‭. ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליונות‭ ‬15‭, ‬16‭, ‬17‭, ‬מאי‭--‬ספטמבר‭ ‬1962‭.
29‭.‬ ‭  ‬L‭'‬Arche n°57‭, ‬oct‭. ‬1961 ‭;  ‬V‭. ‬Malka‭, ‬David Amar ou la passion d‭'‬agir‭. ‬p‭. ‬78‭ 
30‭.‬ ‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬15‭, ‬מאי‭-‬יוני‭ ‬1962‭ ‬V‭. ‬Malka‭, ‬David Amar ou la passion d‭'‬agir‭. ‬p‭. ‬83-84‭. 
31‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬שם‭..‬V‭. ‬Malka‭, ‬David Amar ou la passion d‭'‬agir‭. ‬p‭. ‬81‭ 
32‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬16‭, ‬יולי‭ ‬1962‭;. ‬A‭. ‬Ouardighi‭, ‬Le Maroc de la mort de Mohammed V à la guerre des sables 1961-63‭, , ‬Rabat 1979‭ 
33‭.‬ C‭. ‬de Nesry‭, ‬L‭'‬Arche‭, ‬20‭ ‬décembre 1962‭ . ‬מובא‭ ‬בביוליטין‭ ‬מס‭' ‬78‭  [‬של‭ ‬המוסד‭], ‬13‭ ‬בפברואר‭ ‬1963‭, ‬ארכיון‭ ‬מדינת‭ ‬ישראל‭, ‬משרד‭ ‬החוץ‭, ‬3755/1‭. ‬סוליכה‭ ‬הצדיקה‭ ‬היא‭ ‬סול‭ ‬חתשואל‭. ‬נולדה‭ ‬בטנג‭'‬ה‭ ‬בשנת‭ ‬1820‭ ‬וראשה‭ ‬נערף‭ ‬בפאס‭ ‬בשנת‭ ‬1834‭. ‬כפו‭ ‬עליה‭ ‬להתחתן‭ ‬עם‭ ‬מוסלמי‭ ‬ומשסירבה‭ ‬הואשמה‭ ‬שחזרה‭ ‬ליהדות‭ ‬אחרי‭ ‬שהתאסלמה‭. ‬חתשאול‭ ‬נשפטה‭ ‬בפני‭ ‬הסולטאן‭ ‬עבד‭ ‬ארחמן‭ ‬בפאס‭ ‬ונידונה‭ ‬למוות‭. ‬סיפור‭ ‬גבורתה‭ ‬שימש‭ ‬השראה‭ ‬לשירי‭ ‬עם‭, ‬לסופרים‭ ‬ולציירים‭ ‬ובהם‭ ‬ציורו‭ ‬של‭ ‬אלפרד‭ ‬דהודנק‭  ‬Alfred Dehodencq ‭(‬1822-1882‭)‬‭, ‬Exècution de la juive ‭(‬le massacre de la juive‭) ‬‭- ‬Paris‭, ‬musée du Louvre‭, ‬D‭.‬A‭.‬G‭. (‬crayon fonds Orsay‭)‬ ‭; ‬Musée d‭'‬Arts et d‭'‬Histoire du Judaïsme ‭(‬huile sur toile‭).
34‭.‬ ‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬17‭, ‬ספטמבר‭ ‬1962‭. ‬גם‭ ‬אשתו‭ ‬של‭ ‬ראש‭ ‬הקהילה‭ ‬הראשון‭ ‬של‭ ‬קזבלנקה‭ ‬דוד‭ ‬בן‭ ‬אזרף‭, ‬רקל‭. ‬טענה‭ ‬לפני‭ ‬מותה‭ ‬בפני‭ ‬המחבר‭ ‬שהאסלום‭ ‬לא‭ ‬נעשה‭ ‬בכפייה‭ ‬אלא‭ ‬מרצונן‭ ‬של‭ ‬הנערות‭ ‬להתחתן‭ ‬עם‭ ‬צעירים‭ ‬מוסלמים‭. ‬שיחה‭ ‬עם‭ ‬רקל‭ ‬בן‭ ‬אזרף‭, ‬ניי‭, ‬24‭ ‬ביוני‭ ‬2000‭.
35‭.‬ ‭ ‬תנועת‭ ‬ההבנה‭ "‬אלויפאק‭" ‬נוסדה‭ ‬ב-15‭ ‬בפברואר‭ ‬1956‭ ‬בחסות‭ ‬הנסיך‭ ‬מולאי‭ ‬חסן‭. ‬בראשו‭ ‬עמדו‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬מחמד‭ ‬חסר‭ ‬וסגנו‭ ‬היה‭ ‬דוד‭ ‬בן‭ ‬אזרף‭, ‬נשיא‭ ‬ועד‭ ‬קהילת‭ ‬קזבלנקה‭. ‬סם‭ ‬בן‭ ‬הרוש‭ ‬מראשי‭ ‬המפלגה‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬נתמנה‭ ‬למזכ‭"‬ל‭ ‬וסגניו‭ ‬היו‭ ‬ארמן‭ ‬אסולין‭ ‬ומחמד‭ ‬דח‭'‬יסי‭. ‬הגזבר‭ ‬היה‭ ‬ד‭"‬ר‭ ‬מחמד‭ ‬דדון‭ ‬שנבחר‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬לנשיא‭; ‬לסגנו‭ ‬נתמנה‭ ‬דוד‭ ‬אזולאי‭. ‬שאר‭ ‬חברי‭ ‬הנהלת‭ ‬אלויפאק‭ ‬היהודים‭ ‬היו‭: ‬עו‭"‬ד‭ ‬לאון‭ ‬אלמעלם‭, ‬מרק‭ ‬סבח‭, ‬ז‭'‬אק‭ ‬אוחנה‭, ‬חיים‭ ‬זעפרני‭, ‬רֶן‭ ‬לוי‭, ‬דוד‭ ‬אזגורי‭, ‬ג‭'‬ורג‭' ‬אלחרר‭, ‬ד‭"‬ר‭ ‬אליעזר‭ ‬אלעופר‭ ‬ועו‭"‬ד‭ ‬אלבר‭ ‬הרוש‭. ‬בארגון‭ ‬פעלו‭ ‬כ-500‭ ‬חברים‭ ‬רשומים‭.
36‭.‬ ‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬17‭, ‬ספטמבר‭ ‬1962‭. ‬מלכא‭ ‬היה‭ ‬משוכנע‭ ‬שייעצר‭ ‬בגלל‭ ‬פרסום‭ ‬המאמר‭ ‬והופתע‭ ‬כשקיבל‭ ‬הזמנה‭ ‬מהשר‭ ‬לפגוש‭ ‬אותו‭. ‬עדות‭ ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭ ‬בפריס‭, ‬21‭ ‬באפריל‭ ‬2001‭.
37‭.‬ ‭ ‬ז‭'‬אן‭ ‬בן‭ ‬עבדלג‭'‬ליל‭ ‬מפס‭ ‬היה‭ ‬אחיו‭ ‬של‭ ‬עומר‭ ‬בן‭ ‬עבדלג‭'‬ליל‭ ‬מוותיקי‭ ‬התנועה‭ ‬הלאומית‭ ‬והאסתקלאל‭ ‬ושר‭ ‬החינוך‭ ‬בממשלתו‭ ‬של‭ ‬בלפראג‭'.
38‭.‬ ‭ ‬קול‭ ‬הקהילות‭, ‬גיליון‭ ‬18‭, ‬אוקטובר‭ ‬1962‭.
39‭.‬ ‭  ‬שם‭, ‬שם‭.
40‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬16‭, ‬יולי‭ ‬1962‭. ‬Victor Emile‭, ‬“Les semences lèverons”‭ ; ‬ויקטור‭ ‬אמיל‭ ‬הוא‭ ‬פסבדונים‭ ‬של‭ ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭.
41‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬20‭, ‬דצמבר‭ ‬1962‭.
42‭.‬ ‭ ‬שם‭, ‬גיליון‭ ‬29‭, ‬אוקטובר‭ ‬1963‭. ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭, ‬בנו‭ ‬של‭ ‬רב‭, ‬זוקף‭ ‬את‭ ‬עמדותיו‭ ‬באותה‭ ‬תקופה‭ ‬להשפעת‭ ‬לימודיו‭ ‬בבית‭ ‬המדרש‭ ‬לרבנים‭ ‬ברבאט‭. ‬בעדותו‭ ‬לא‭ ‬הזדהה‭ ‬עם‭ ‬המאמרים‭ ‬שכתב‭ ‬בעבר‭. ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭, ‬פריס‭, ‬31‭ ‬במאי‭, ‬15‭ ‬ביוני‭ ‬2000‭.
43‭.‬ C‭. ‬de Nesry‭, ‬L‭'‬Arche‭, ‬20‭ ‬december 1962‭ . ‬מובא‭ ‬בביוליטין‭ ‬78‭ [‬של‭ ‬המוסד‭], ‬13‭ ‬בפברואר‭ ‬1963‭, ‬אמ‭"‬י‭, ‬חץ‭, ‬3755/1‭.
44‭.‬V‭. ‬Malka‭, ‬«  Contradictions marocaines »‭, ‬L‭'‬Arche n° 89‭, ‬juin 1964‭, ‬Paris 
45‭.‬ La Nation africaine‭, ‬8‭ ‬avril 1964‭ 
46‭.‬ ‭ ‬עדות‭ ‬ויקטור‭ ‬מלכא‭,‬21‭ ‬באפריל‭ ‬2001‭ ‬בפריס‭.